שמחת יום טוב קיט

לפירש"י דס"ל דבעינן שלא יהנה ממלאכת יו"ט. זה דוקא כשהמלאכה נעשית בשביל הישראל אסרו חז"ל שיהנה ממלאכה שנעשית בשביל ישראל. אבל הנכרי שעשה מלאכה לעצמו הא אפילו בשבת מותר ליהנות מן המלאכה כמו בנכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל

שוב ראיתי במהרש"א שהבין בדברי הרא"ש שלישראל אחר מותרין מיד במוצאי יו"ט ראשון. וכן משמע שהבין הב"י (בסי' תקט"ו). ובודאי אי אפשר לומר כן דאיך כתב הרא"ש שלא חשש לפרש בשביל שעה מועטת הא איכא כל הלילה וכל היום. וכמו שהקשה מהרש"א. מיהו אידך קושיא שהקשה מהרש"א דילמא קאי אכולהו הבא בשביל ישראל זה . כמו שדייק הרא"ש מדלא אמר רב פפא בכדי שיעשו בסוף דבריו אלא ודאי לא קאי אכולהו. זה לא קשיא דאיך אפשר לומר דקאי אכולהו דהא ודאי ביומו ודאי אסור לכל. ואיך נאמר דקאי אתרווייהו. דלא נזכר בדברי ר"פ חילוק בין יו"ט ראשון לשני. ואי הוה אמר סתמא ה"א דקאי אניצוד בו ביום. והא ליתא

בא"ד וקשה לר"י דאמר בפ' שואל כו' ומשמע התם בכדי שיעשו עכ"ל. לכאורה י"ל ליישב בסברא שכתבו התוס' גופייהו דכיון דמותר לישראל אחר לא מסתבר להחמיר על זה שימתין בכדי שיעשו. וזהו דוקא במידי דשייך ביה התירא ביום לאחר. אבל החלילין שאינם רק למוצאי שבת ולא היה להם היתר מעולם שפיר בעינן בכדי שיעשו

בא"ד ולא משמע כן גבי מרחץ עכ"ל. וכתב המהרש"א דגם בנר לא משמע כן דהא משתמש לאורו לישראל כיון דהדליקו בשביל עצמו. ולפענ"ד נראה לחלק דבנר נשאר השתמשות הנכרי בנר ואין השתמשות הישראל מונע ההשתמשות של נכרי. אבל בדורון אם הישראל נוטלו בטל ההשתמשות של הנכרי לגמרי. נמצא שכל המלאכה נעשית בשביל הישראל לכן ס"ל לר"י דאסור

עוד י"ל ליישב פירש"י שהוכרח לומר משום מוקצה. ולא פירש משום שלא יהנה. דאי משום שלא יהנה י"ל דרב פפא דאמר נכרי שהביא דורון לישראל. מ"מ לא מוכח שליקטו בשביל הישראל שמא ליקטו לעצמו וממנו הביא דורון לישראל. א"כ רב פפא דאמר אם יש במינו במחובר משמע דספיקא שמא נלקט מעיו"ט. וא"כ אמאי אסור הא הו"ל ספק ספיקא שמא נלקט מעיו"ט. ואת"ל נלקט ביו"ט שמא לקטו הנכרי בשביל עצמו ואינו נהנה ממלאכת יו"ט. ולזה פירש"י הטעם משום מוקצה א"כ ליכא אלא חד ספיקא דאפילו ליקטו בשביל עצמו מ"מ הוה מוקצה. וכמ"ש הר"ן. מיהו הר"ן כתב בפ' השואל דלא הוה ספיקא שמא נלקט מעיו"ט דמסתמא נלקט ביומו דרוב לוקטין מיד. ובזה ניחא מה שתמה המג"א (סי' תצ"ז סק"ד) על הא דפסק המחבר ספק מוכן מותר ביו"ט שני מהא דנכרי שהביא דורון. ולמ"ש י"ל דהר"ן לשיטתיה אזיל דלא חשיב ספיקא ומסתמא נלקט ביו"ט

דף כ"ה ע"א בפירש"י בד"ה חוץ לתחום כו' דתחומין דרבנן כו' עכ"ל. וכ' הר"ן ותמהני לדברי האלפס דס"ל תחומין י"ב מיל מן התורה. ולכאורה נראה לפמ"ש התוס' לעיל (דף כ"ב) דהבערה ביו"ט אינה אסורה מן התורה אם הבערה ללאו יצאה. וא"כ נראה דתחומין ג"כ כיון די"ב מיל בשבת ליכא אלא לאו. א"כ ביו"ט כל תחומין מדרבנן. ועיין בא"ח (סימן רמ"ו סעיף ג') לענין שביתת בהמתו ביו"ט

ועוד נראה דאפילו אי תחומין דאורייתא לא עדיף ממלאכה גמורה שמותרת לצורך אוכל נפש. וא"כ ביו"ט מותר הבא מחוץ לתחום משא"כ בשבת י"ל דאסור לכל ישראל דבשבת גם תחומין דאורייתא בי"ב מיל. ולפ"ז בשבת אפילו דבר הבא מחוץ לתחום אסור ועיין (סי' שכ"ה) דפסקינן להקל אפי' בשבת. מיהו כפה פוסקים חולקין וס"ל גם בי"ב מיל לא הוה רק דרבנן. לכן אין להחמיר. ואפשר דביו"ט התירו לישראל אחר דאז הוה היתר למלאכה לצורך אוכל נפש. משא"כ בשבת בנכרי שהדליק הנר לצורך ישראל אסור לכל שהרי לא יתמעט איסור המלאכה בשבת. אבל ביו"ט כשמתירין לאחר הרי מתמעט איסור המלאכה ולא איתעביד בה רק איסור דרבנן שהרי הוא לאוכל נפש של ישראל אחר

ועוד נ"ל דבנר שראוי לכל לא חילקו חכמים בהשתמשות ישראל זה לישראל אחר שזה ישתמש בו וזה יהיה אסור להשתמש בו שהרי יוכלו שניהם להשתמש לאורו וכן בכבש. אבל בדורון שמותר לזה בלא"ה כשזה אוכלו אין אחר אוכלו. ושפיר י"ל שלאחר מותר ולזה אסור. ובמילא מים להשקות בהמה אם בשביל ישראל אסור לכל. היינו מטעם שאין דרך להביא מים לרשות ישראל ומסתמא המים הם ברשות וכל ישראל ראויים ליהנות מהם ואינו מבורר בשביל איזו ישראל מילחם לכן אסור לכל ישראל. אבל בדורון שמביאו ליד הישראל מסתמא זה שיקבלו ממנו בשבילו הובא יכול ליתנו לישראל אחר וניכר שהוא אסור לאוכלו ביו"ט. אבל במילוי מים אין היכר שהובא בשביל ישראל זה דוקא שאין דרך שיזכה הישראל במים שחפץ להשקות בהם בהמתו ואין היכר בשביל איזו ישראל שמלאם לכן לא פליג רבנן בין ישראל זה לאחר

ועוד נראה דאם הנכרי מילא מים להשקות בהמתו ניכר שעשאו לעצמו שהרי משקה את בהמתו. אבל אם עשה בשביל ישראל אמרינן מסתמא מילאו בשביל זה שמשקה בהמתו כיון הנכרי משקה בהמה שלו אמרינן מסתמא זה שהשקה בשבילו מילא הנכרי. לכן לא חילקו בין ישראל זה לישראל אחר

בגמרא הסוכר אמת המים. עיין מה שכתבתי לעיל (דף כ"ד ע"א) בישוב דברי הראב"ד דבדגים אפילו אין מחוסרין צידה אסור לפי שהם מכוסים

בפירש"י בד"ה הסוכר סותמה שלא יכנסו בה דגים מבחוץ עכ"ל. צ"ע למה לא פירש שסוכרה כדי שלא יהיו מחוסרין צידה דאז יכולים ליכנס גם אילו יכולים לצאת וצריך צידה

בתוס' בד"ה המקושרים. פירש"י שהראשון קנה אותם בהגבהה ולא נהירא כו'. לא ידענא מאי קשיא דמסתמא בשעת נענוע הגביהן וקנאן. ומ"ש התוס' דהבטה קונה בהפקר. צ"ע דלא קיימ"ל הכי. וגם איכא בזה תרי לישנא בב"מ (דף קי"ח). והפוסקים פסקו דלא קנה. וע"כ ללישנא דבהבטה לא קני. צ"ל כאן משום הגבהה וכפירש"י גם לא הבנתי המנוענעין שאסורין מאין ידע שזה נענען דבשלמא מקושרין הקשירה ניכרת אבל נענוע אינו ניכר ואם ראה שנענען פשיטא דהו"ל הגבהה. ואפשר דמשום הכי מפרשי דהוה הבטה בהפקר. ואפשר דקמ"ל אפי' לא נענען רק משום הכנה וס"ד דלא נתכוון לקנות קמ"ל דמ"מ אסירי

בגמרא אמה בזימון סגי לה צידה מעלייתא בעינן. וקשה דילמא הפרדס קטן כמו ביבר קטן שאינו מחוסר צידה כדלעיל לכן סגי לה בזימון. ואין לומר דסתם פרדס הוא גדול ומחוסר צידה. דהא איתא בשבת צבי לגינה ולחצר וביברין. אלמא דגינה הו"ל אינו מחוסר צידה. והכא משמע דפרדס היינו גינה כדאמרינן בגינה הסמוך לעיר. ואפשר לומר דבלא"ה קשה אי באמה ל"ל קנתה בפרדס משמע שהיה לה ולד כיון דבה איירי. לכן אפשר לומר דס"ד בקנתה בפרדס הוה כמו חולה ואינה מחוסרת צידה לכן מותרת ופריך דמ"מ בעי צידה והיינו למאי דמסיק שם סוף פ' האורג בחולה מחמת אשתא חייב ואינו פטור רק בחולה מחמת אובצנא וחולה מחמת לידה הכי ס"ד הוה כחולה מחמת אובצנא