שמחת יום טוב קיח

לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמסין וכן נחתום לא ימלא חבית מים ויתן לתוך התנור ואם עשו כן אסורים למוצאי שבת בכדי שיעשו. וע"כ הטעם שלא יהנו ממלאכת שבת. והיינו ע"כ כיון דקיל האיסור כדאיתא בפרק כירה (דף ל"ח) ומבשל הוא דיאכל בשוגג דלא אתי לאיערומי אבל שכח קדירה ע"ג כירה אתי לאיערומי. והיינו ע"כ משום דקיל האיסור א"כ מאי קשיא ממבשל דודאי ע"כ לחלק בין היכא דחיישינן דאתי למיעבד לכתחילה בין היכא דאין לחוש שיעשה כן לכתחילה. ונראה דר"י לא בא אלא להכריח דאין במלאכת שבת איסור מצד עצמו וע"כ הוא מצד איזו גזירה. א"כ י"ל גם ביו"ט שם שייך האי גזירה והכא הגזירה שמא יעשה כן ויאמר לנכרי שיביא ביו"ט ושם נמי שייך הגזירה שתעשה כן לכתחילה והתם נמי שייך שיעשה כן לכתחילה וכדאיתא בפרק כירה (דף ל"ח) כה"ג בשכח קדירה דתליא באתי לאיערומי

ועם מ"ש לעיל יש ליישב מה שהקשה הגאון הנ"ל בקונטרס הנדפס על פירש"י איך התיר ביום טוב שני כיון דהטעם לפירש"י שלא יהנה ממלאכת יו"ט איך יהיה מותר ביום טוב שני כיון דצריך כדי שיעשו בשביל שלא יהנה ממלאכת יו"ט א"כ אפילו תימא שיום טוב שני חול גמור הרי הוא נהנה ממלאכת יו"ט שאילו לא תלשן ביום טוב ראשון אינו בכדי שיעשה שהרי ביו"ט שני אין יכול לעשות א"כ איך מתיר רש"י ביום טוב שני. והוא קושיא עצומה. ולפמ"ש נראה דגם רש"י ס"ל דמספיקא לא מחמרינן להצריך בכדי שיעשו רק היכא דכבר חל האיסור מכח מוקצה נמשך האיסור עד כדי שיעשה שכבר נתחזק האיסור כאילו ניצוד בודאי ביו"ט אבל להחמיר בתחילה לא אמרינן מספיקא . וא"כ ביום טוב שני לא צריך כלל להחמיר בכדי שיעשה שלא הוחזק האיסור כלל דנתלה דהראשון היה חול והשני קודש שהרי לכך אנו מחזיקין היו"ט שני ליום טוב ואתמול חול א"כ לא הוחזק כלל האיסור ונילך להקל ביו"ט שני שאתמול היה חול גמור ומותר ביו"ט שני דנהי דמחמירין להמתין בכדי שיעשו בשביל שמחזיקין הראשון ליום טוב מ"מ לא הותחל איסור ההכנה דאין בו איסור דררא דהכנת יום טוב דממה נפשך אין כאן הכנת יו"ט רק בשביל כדי שיעשו ולא יהנה ממלאכת יו"ט אם הראשון קודש. הרי מוכח בש"ס דמספיקא לא מחמרינן אבכדי שיעשו ותלינן שבאו ממקום קדוש. כ"ש הכא דלפי היסוד שמחזיקין יום טוב שני אין בו דררא דהכנה כלל שהרי בחול נתלש. כן נראה לי ודו"ק היטב

ובהכי ניחא דברי המ"מ (בפרק א' מהלכות יום טוב דין כ"ד) שכתב שדעת הרמב"ם כרש"י דמותר ביו"ט שני. והקשה הגאון הנ"ל מדברי הרמב"ם (בפ"ו משבת) שכתב שלכך צריך להמתין כדי שיעשו שלא יאמר לנכרי שיעשה לו המלאכה. וא"כ הו"ל לאסור גם ביו"ט שני כדברי התוס' ולפמ"ש לק"מ דלא בעינן בכדי שיעשו אלא היכא שבודאי נעשה המלאכה בשבת או ביו"ט. אבל ביו"ט שני שאנו תופסין שיו"ט ראשון חול היה א"כ לא נעשה מלאכה ביו"ט כלל כי אם בחול ולא מחמרינן ביו"ט שני טפי מספק גמור ולא ניחוש שנעשה מלאכה ביו"ט כלל ולא שייך לאסור ביו"ט שני משום דהוה כמו בכדי שיעשו כיון שמה שעושין יו"ט שני תופסין שהראשון חול היה. ועיין בסמוך

בא"ד אלא הטעם הוא שמא יאמר לנכרי כו' עכ"ל. וקשה לפמ"ש הרא"ש דבתוך זמן כדי שיעשו מותר לאחרים דלא חיישינן שיאמר לאחרים בשביל אחרים דאין אדם חוטא ולא לו א"כ היה לנו להתיר ביו"ט שני לאחרים שאין חשש שיאמר לנכרי. ונראה דלא פלוג רבנן כיון שבצד ביו"ט שני עצמו אסור לכל מדין מוקצה ואם נתיר הניצוד ביום ראשון ביו"ט שני אתי למימר דביו"ט שני הקילו ויתירו אפילו מה שניצוד ביו"ט שני עצמו לאחרים דלא מסקי אדעתייהו דמשום שניצוד ביו"ט ראשון הוא דשרי אבל לענין כדי שיעשו הרי נאסר כל היום לכל רק בכדי שיעשו הוא שלא יהנה ממה שעשה הנכרי ביו"ט ושפיר שרי לאחרים . ולפ"ז לא שרי רק במוצאי יו"ט לאחרים . ובהכי ניחא פירש"י שפירש שני הטעמים הטעם משום מוקצה וטעם שלא יהנה ממלאכת יו"ט. דבטעם שלא יהנה הוא שלא יצוה לנכרי לצוד בשבילו ולא סגי ליה בהך טעמא דא"כ יהיה מותר לישראל אחר. ולא סבירא ליה הסברא שכתבתי לחלק. א"כ הו"ל להיות מותר לאחרים. וע"כ הטעם משום מוקצה. אבל על בכדי שיעשו י"ל דבאמת מותר לאחרים וכמ"ש הרא"ש. ולק"מ. ודו"ק

וראיתי למהרש"ל ביש"ש ומובא במג"א (סק"ד) דפשיטא ליה לרש"י שצריך להמתין בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת יו"ט גם לאחר אסור שלא יהנה ממלאכת יו"ט: ולפענ"ד ליתא דגם לפירש"י צריך לפרש הטעם שלא ועשה כן לכתחילה דליכא למימר דנהנה ממלאכת יו"ט הוה איסור מצד עצמו. דא"כ בנכרי שהדליק הנר לעצמו אמאי ישתמש בו ישראל. וכן במרחץ ויתר מלאכות שנעשין בשבת אם נעשו בשביל נכרים מותרים לישראל. והרי מ"מ נהנה ממלאכת יו"ט. ומה לי שנעשה בשביל נכרי או בשביל ישראל. וע"כ עיקר הטעם הרחקה שלא יעשה כן הישראל במכוון. וכמ"ש התוס' לפי שיטתם. וברמב"ם (בפ"ו משבת). וא"כ י"ל גם לרש"י מותרים לאחרים הגם שגם ברא"ש וכמה פוסקים משמע דלא ס"ל לרש"י כלל שניחוש שיצוה לנכרי לעשות המלאכה בשבילו. לכן כתב הרא"ש דלפירש"י א"צ להמתין רק כדי שיקצור שתעשה המלאכה ולא למקום שילך הנכרי ויביא. לפענ"ד נראה כמ"ש דאל"כ איזו שיעור תתן לבכדי שיעשו שהרי הקצירה נעשית ברגע אחת. וגם הצידה הגם שצריך לטרוח בפרישת המצודה מ"מ הצידה עצמה שהיא המלאכה עצמה היא ברגע א' ואיזו שיעור תתן שיהיה לו גבול בדבר שיש במינו במחובר הרי הכל ברגע א'. ואפילו צריך לעלות באילן מ"מ עיקר המלאכה ברגע אחת. אלא ודאי גם לפירש"י בעינן שיעור שיביא ממקום קרוב. ולהפוסקים שסוברין דסגי בשיעור לקיטה. צ"ל דאיירי בכלכלת פירות שיש טורח ללוקטן וצריך זמן ללקיטה. מ"מ קשה הא לקיטת כל פירא ברגע א' נעשית . ומה בכך שיש פירות הרבה הרי כל פירא ופירא ברגע א' נלקט. וצ"ל דמצרפין המלאכות שנעשה בכל פירי. וא"ר כפירא א' אין צריך זמן כלל ואיך פסיק ליה דבעינן כדי שיעשו. ובעירובין (דף מ') הני בני גינא דגזו להו אסא ביום טוב שני שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר כו' בעינן בכדי שיעשו ומה זמן צריך לקצירת הדס מסתמא אין הישראל ממהר כל כך. ומ"מ דעתי בטילה נגד דעת ראשונים

לכן חזינא תיוהא בדברי הש"ע שפסק (בסימן תקט"ו בס"א) דמותר ביו"ט שני והיינו כפירש"י. ולפי הבנת הראשונים ברש"י שאין הטעם רק בשביל שלא יהנה ממלאכה יו"ט. ולפירש"י א"צ להמתין רק כדי תלישה וצידה לבד . וא"כ הש"ע שפסק כרש"י. למה פסק להצריך כדי שיעשו כדי שילך העכו"ם למקום שליקט. הא לפירש"י א"צ רק כדי שיעור לקיטה לבד וכמ"ש הרא"ש. וא"כ המחבר שפסק כרש"י דמותר ביו"ט שני ע"כ לא חיישינן שיאמר לנכרי רק שלא יהנה ממלאכת יו"ט. והצריך כדי שיעשו כדי שילך הוה כמזכה שטרא לבי תרי. שוב ראיתי בר"ן אעפ"י שהסכים לפירש"י מ"מ כתב בכדי שיעשה כדי שילך למקום שליקט ויגמור המלאכה. א"כ לא ס"ל כהרא"ש. וצ"ע דהא ההליכה לאו מלאכה הוא. לכן צ"ל דס"ל כמ"ש לעיל דכדי שיעשו הוא שלא יאמר לנכרי. אמנם במ"ש המחבר בתלשן או צדן הגוי לעצמו מותר בלילה מיד וא"צ כדי שיעשו. זה ודאי אפי'