שמחת יום טוב קטז

בטיל. אלמא דשיל"מ חמיר מדאורייתא. א"כ מנ"ל דמסיח לפי תומו נאמן. מיהו נראה דשפיר מוכח כאן דקשה כאן מנין ידע שניצוד מעיו"ט. לכן י"ל דמיירי שהנכרי מסיח לפי תומו שניצוד מעיו"ט. מיהו המג"א כתב אם הנכרי יודע שנולד אסור לא מהימן. די"ל להשביח מקחו אומר כן. וצ"ל לא אמרינן שהנכרי יודע שנולד אסור. וא"כ כאן במסיח לפי תומו שפיר מהימן שניצודו מעיו"ט. והשתא קמ"ל בכוורי אדימי וכו' שנראין שנצודו היום ביו"ט. א"כ ס"ד דלא יהיה הנכרי נאמן במסיח לפי תומו. כיון דנראין כניצודו היום נימא מסתמא הנכרי יודע שאם ניצודו היום אסורים לישראל וכדי להשביח מקחו שנתן לו מתנה חשובה לאכול מהם ביו"ט אומר שמאתמול ניצודו קמ"ל דלא חיישינן לכך. אלא דמשמע ליה לרש"י דבכה"ג לא היה לנו להאמינו. ולזה פירש"י דניכרין שלכך כבשן בירק כדי שיעמדו בלחותן גם ביו"ט. ושפיר מהימן במסיח לפי תומו דליכא ריעותא בזה שאדומים. די"ל מאתמול צדן. ולכך כבשן בירק. ושפיר מהימן במסיח לפי תומו שמאתמול הם. ודו"ק

אלא דקשה ל"ל ורש"י לומר דאתיא כד"ה ולא פירש כמ"ש התוס' דאתיא כר"ג וכס"ד מעיקרא ופירש התוס' שהוא פשוט. ואין דרך רש"י להעביר עיניו מן הפשוט . ובודאי בכוונת מכוון הוא ולא דבר ריק הוא אמנם דברי רש"י הם ברורים כפי דרכו בכל מקום ועומק לבו ורוחב לבו מני ים כי יראה כמעט שדבריו מוכרחים דבשלמא במתני' דמפרשין מותרים לקבל. אף שדחוק הוא לפרש מותרים דוקא לקבל. דסתם מותרים באכילה משמע. י"ל דסמיך אהא דמייתי מעשה בנכרי שהשאלה היה לענין קבלה. שהרי לפי האמת לא רצה לקבל. שפיר יש לפרש מותרים לקבל. וברייתא דנקט ספק מוכן אסור ור"ג מתיר. אף שלא פירש תנא דברייתא דהיינו בטלטול ולא באכילה. י"ל דהתנא לא חשש לפרושי כולה האי. דס"ל להלכה כר' יהושע. ואין נ"מ להלכתא. לא חשש לפרושי אליבא דר"ג דלא כהלכתא. וא"כ להך ברייתא את"ל דאתיא כר"ג ס"ל כן להלכתא. א"כ הו"ל לפרושי בפירוש מותרים לקבל דוקא

מיהו גם זה אינו מחוור דהא בס"ד ס"ל מותרים לקבל ולא קשיא ליה. אבל הדבר ברור דרש"י דבריו מזוקקים. ודייק בלישנא דבשלמא לעיל אפשר לפרש מותרים לקבל. אבל כאן דנקט אפילו פירות בני יומן מותרים. משמע לא מבעיא אינם בני יומן ודאי מותרים אלא אפילו בני יומן מותרים. והשתא ודאי משמע דבני יומן דומיא דאינן בני יומן ובאינן בני יומן ודאי מותרים באכילה. ואיך אפשר לפרש דדוקא לקבל מותרים ולא באכילה. דמשמע מדנקט אפילו בני יומן דומיא דאינם בני יומן ואינם בני יומן ודאי אפילו באכילה מותרים. מיהו לפי הס"ד דמתיר התנא לקבל אפילו ודאי בני יומן. שפיר יש לפרש לא מבעיא ספק בני יומן דודאי מותרין לקבל. אלא אפילו ודאי בני יומן נמי מותרים אבל למאי דמסיק דודאי בני יומן לכ"ע אסירי בטלטול כדאמרינן ולטעמיך פירות בני יומן מי שרי בטלטול הלא בכוורי דאדימי וכו'. א"כ אי אפשר לפרש מותרים לקבל והיינו בספיקא מוכן וכמו שפירשו התוס' ואתיא כר"ג דכיון דמסיק דר"ג נמי לא מתיר רק בספיקא ולא בודאי וכאן איירי בספיקא לפירש התוס'. א"כ הך אפילו פירות בני יומן ע"כ ספק בני יומן. וקאמר לא מבעיא ודאי לאו בני יומן דודאי מותרין אלא אפילו בני יומן נמי מותרין. א"כ ודאי משמע באכילה נמי מותרין דומיא דודאי אינן בני יומן וע"כ איירי באכילה. וא"כ מוכרח כפירש"י. פקח עיניך וראה כמה עמקו דברי רש"י. ורבותינו בעלי התוספות לא נתנו לב לעמוד על עומק דעת רש"י

וליישב פירש כתוס' דודאי קשה איך שייך אפילו כיון דאין בני יומן ודאי מותרים באכילה י"ל דאיירי שכא מחוץ לתחום. וא"כ גם אינן בני יומן אסירי למי שהוברר בשבילו. ומ"מ מותר בטלטול כיון דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כדלקמן דף הסמוך. וא"כ שפיר קאמר לא מבעיא בניצודו מעיו"ט דאין כאן רק חשש חוץ לתחום כיון דמותרים לישראל אחר ודאי מותרים בטלטול כמ"ש הפוסקים. אלא אפילו ספק ניצוד ביו"ט נמי מותרין בטלטול . ודו"ק היטב

וראיתי למהרש"ל ביש"ש (סי' ט') שתמה על הרי"ף והרא"ש דכיילי בכיילא רבא דכל שאסור באכילה אסור בטלטול דכמוקצה הוא ונחלק עליהם. דהכא אמרינן לר"ג מותרין לקבל ולא הוה מוקצה אעפ"י שאסור באכילה . ולא ידענא מאי קשיא ליה דאין ה"נ לרב דמותרין לקבל פליגי בהך סברא גופיה דר"ג ס"ל אעפ"י שאסור באכילה כיון דמטעם ספק הוא מותרים לקבל ובטלטול. ור' יהושע דאוסר היינו משום דאסור באכילה ממילא הוה מוקצה. וכן משמע דע"כ מטעם מוקצה דאל"כ מ"ט דר' יהושע הא הוה ספיקא דרבנן לענין טלטול. וליכא למימר דהוה דשיל"מ. דלענין טלטול לא שייך דבר שיל"מ שיכול לטלטל היום וגם למחר . וכ"כ סברא זו הצל"ח. וע"כ ס"ל מאי דאסור באכילה אסור נמי בטלטול. ובאמת רב גמליאל פליג בהא ולא קיימא לן כוותיה

ומה שהקשה המהרש"ל על הטור א"ח (בסימן ת"ה) שפסק בפירות שיצאו חוץ לתחום שמותר לטלטלן תוך ארבע אמות. וחשב לדחות דברי הטור בזה. נראה דלק"מ דשם לא שייך בהו מוקצה כלל שהרי מותרים במקומם ואין מוקצה לחצי שבת רק מטעם קנסא בעלמא אסורים. אבל מידי דאסירי באכילה ודאי הוה נמי מוקצה. וכן מבואר בפ' מפנין דאין מפנין הטבל אף דטבל נקרא מוכן אצל שבת כדלקמן ס"פ המביא מכל מקום אסור בטלטול וכן אדמאי פריך בשבת (דף קכ"ז) הא לא חזיא ליה. ומשני, אי בעי מפקר נכסי. משמע דפשיטא מה שאסור באכילה אסור בטלטול

שוב ראיתי גם בט"ז (ס"ס ת"ה) שהשיג על המהרש"ל. אלא שגם דבריו אינם מכוונים במ"ש דלרב דס"ל מותרין בטלטול לת"ק אסור אפילו בטלטול. ולמ"ד מותרין באכילה מותר לר"ג אפילו באכילה. וממילא לת"ק באכילה דוקא עכ"ל והא ליתא דלא נחלקו רב ולוי רק לר"ג. אבל למאן דאסור פשיטא דאסור אפילו בטלטול. כמפורש במשנה מצודות חיה ועופות לא יטול מהם. וכן מוכח מדפריך הכא בשלמא למ"ד מותרין לקבל שפיר. אלא למ"ד מותרין באכילה פירות בני יומן מי שרו באכילה. ופירש"י למ"ד מותרין לקבל ע"כ כר"ג הוא דמיקל. ואי אמרינן למ"ד מותרין באכילה לת"ק לא אסירי רק באכילה דוקא. א"כ כ"ש דאתי שפיר למ"ד מותרין באכילה דאתי שפיר כת"ק דאסר באכילה ומ"מ מותרין לקבל. אלא ברור דלמאן דאסור פשיטא דאסירן אפילו בטלטול. אלא נראה איפכא דלמ"ד מותרים לקבל צריך לחלק ולומר דמתיר לקבל אעפ"י שאסור באכילה. אבל למאן דס"ל מותרין באכילה ליכא מ"ד שיהא מותר לטלטל דבר האסור באכילה. וכן משמע מפירש"י שכתב ולוי אמר ולאו משום דס"ל כוותיה. אלא מילתיה הוא דמפרשי ואם איתא נ"מ טובי דלמ"ד מותרין באכילה לת"ק מותרים בטלטול. אלא ודאי ליתא דאפילו למאן דס"ל לר"ג מותרין באכילה לת"ק אפילו בטלטול אסורין. וכל זה ברור. ועיין במג"א (ר"ס תקט"ו) שהשיג ג"כ על המהרש"ל

ומה שהקשה המהרש"ל למאי נ"מ כתבו הרי"ף והרא"ש כלל זה הא מכח ספק מוקצה נמי אסור. והצל"ח כתב ע"פ הסברא שכתבתי דלענין ספק מוקצה לא שייך דבר שיש לו מתירין. מיהו נראה דנ"מ כגון חדש ביו"ט ראשון של פסח דאסור לטלטלו ביום ראשון במידי שאין דעתו