שמחת יום טוב קיב

מטי ליה בחד שחיה בפעם אחת שהוא שוחה עליו לתופסו אין לו להשמט ממנו ע"כ והיינו בביבר קטן ומשמע אם תופסו שחיות הוה צידה אע"ג דא"צ מצודה דהא בשתי שחיות תופסו בלא מצודה. ואיך כתב דהבא מצודה שייך בביבר קטן הא ודאי תופסו בחד שחיה א"צ למצידה. ואע"ג דרש"י פירש הבא מצודה לבקש תחבולות לתופסו ולא שצריך מצודה ממש. וכן משמע דקאמר באווזין ותרנגולים אומרים הבא. מ"מ קשה איך נאמר דאי לא מטי ליה בחד שחיה ותופסו בתרי שחיה שיהיה הצידה יותר ממה שאומרים הבא מצידה ונצודנו דבתרי שחיה נמי לא צריך תחבולות כיון דסגי ליה לתופסו בתרי שחיה. ואפילו לפירוש התוס' שבחיה יש חילוקים האמורים כאן ובעופות תליא באומרים הבא מצודה נראה ודאי דהך שיעורים דחד שחיה שיעורא רבא טפי משיעורא דעופות דפשיטא דבעופות קשה טפי הצידה דעבידו לרבויא ופורחין . ואיך נימא דחיה צריכה טפי תחבולות לתופסה מעוף ע"כ שיעורא דחד שחיה הוא טפי ממה שאומרים הבא מצודה. והוא תמוה ופלא בעיני

מיהו לולי פירש"י היה נ"ל לפרש ומטיא ליה בחד שחיה. לא שתופסו שעדיין צריך תחבולות לתופסו. כי אף שמשיגו בחד שחיא. היינו לענין כמות הביבר שנקרא ביבר קטן במטיא ליה בחד שחיא. אבל אין החיה נתפסת בחד שחיא כי נשמטת מיד ממנו. אבל רש"י שפירש בחד שחיא תופסו ואין יכול להשמט ממנו אי אפשר לכוון כן. וגם הרמב"ם (בהלכות שבת פ"י) כתב כל מקום שאם ירוץ בו יגיע לחיה בשחיא אחת הוא מקום קטן ולא כתב שתופסו. משמע כמ"ש שאינו אלא משיגו. אבל לא תופסו. ולתופסו וליטלו צריך תחבולת. ומ"מ כמות המקום קטן הוא כיון שמשיגו ונוגע בו. אבל לתופסו צריך תחבולה. מיהו א"צ לומר הבא מצודה דלהרמב"ם משמע דס"ל כפירש"י. דהא (בפ"ב מהלכות יו"ט) כתב הרמב"ם שיעורא דהבא מצודה בחיה ועוף. משמע דס"ל כפירש"י דחד שיעורא הוא ומה שהקשו התוס' על פירש"י אמאי מפרש אותו פעם אחרת. נ"ל ליישב דודאי הך דמטיא לים בחד שחיא הוא עיקר שיעורא דאז הוה ניצוד ועומד. אבל כאן שבא לפרש איך נוטלין מהם ביו"ט דלא אפשר להבחין ביו"ט אי מטיא ליה בחד שחיא. פירש והודיענו כזאת דהיכא דאין אומרין הבא מצודה מסתמא ליכא טפי ממטיא ליה בחד שחיא. וצ"ע ועיין בסמוך

בגמרא הלכה מכלל דפליגי. דע שהרמב"ם (בפ"ב מיו"ט) כ' דגים שבביברין גדולים וכן חיה ועוף שבביברין גדולים עד שאומרים הבא מצודה הרי הם מוקצין ואין צדין אותן ביו"ט ואם צד לא יאכלו וכל שאין צריך מצודה ה"ז מוכן וצדין. וכתב המ"מ שהרמב"ם סובר שאין הלכה כת"ק שמחלק בין דגים לחיה רק תליא במחוסר צידה. ותמוה הוא דהא בגמרא משמע דלא פליג ת"ק עם רשב"ג כלל דהא אמר הלכה מכלל דפליגי. והלח"מ והפני יהושע נדחקו בזה . גם הפר"ח דחק בדעת הרמב"ם. ולפענ"ד דברי הרמב"ם ברורים ואין חולק עליהם כלל. דהא ודאי כשאינו מחוסר צידה וא"צ מצודה מהיכי תיתי להחמיר בדגים טפי משאר צידה. דכיון שא"צ מצודה לאו צידה הוא כלל מהיכא תיתי להחמיר. אלא הדבר ברור דודאי ביבר קטן של חיה ודאי גדול הרבה מביבר של דגים גדול וכל חד כדאיתא למילתיה והנה הרמב"ם שמר הטעמים ולא המילות שאחז דרכו בקצרה ולשונו ברור מללו

לכן נראה דודאי בדגים אם הוא באופן שאין צריך מצודה לא יחשב בכלל ביבר רק תיבה וכדומה. וא"כ סתם ביבר של דגים הוא מחוסר צידה ולא משכחת בדגים אשר יכונה בשם ביבר שלא יהיה מחוסר צידה . והיינו טעמא דאין צדין דגים מן הביברין דכל ביבר סל דגים מחוסר צידה הוא דמה שאינו מחוסר צידה בדגים לא בשם ביבר יכונה . מעתה רשב"ג לא פליג כלל. אלא דת"ק קאמר דאין צדין דגים מן הביברין דביברין של דגים ודאי מחוסרי צידה נינהו אבל צדין חיה ועוף שיש ביבר שאינו מחוסר צידה ומכניסין בו חיה ועוף ורשב"ג מפרש דברי ת"ק זה הכלל כל המחוסר צידה היינו דבדגים פסיקא לן דאין צדין מכל אשר בשם ביבר יכונה אבל חיה ועוף יש מהם ביברין קטנים שאינם מחוסרין צידה. ולפי שרבינו הגדול הרמב"ם דעת שפתיו ברור מללו ושונה תלמודו בלשון קצרה כלל הכל כאחד ואזיל בתר טעמא דכשאינו מחוסר צידה אין טעם לאסור אפילו בדגים לכן אמר דגים שבביברין גדולים ופירש בעצמו דבריו כל שמחוסר צידה ע"כ גדול מקרי ומה שהוא פחות מזה לאו בכלל ביבר הוא אצל דגים ושפיר לא פליג רשב"ג כלל עם הת"ק דתליא הכל במחוסר צידה אלא דבדגים ליכא שום ביבר שלא יהיה מחוסר צידה משא"כ בחיות יש בנמצא שאינם מחוסרי צידה. כן נ"ל ברור בדעת הרמב"ם. ולא מצאו אנשי חיל ידיהם

ודעת הראב"ד והרשב"א דבדגים אפילו אין מחוסרין צידה אסורים מפני שהן מכוסין מן העין. וכבר תמה עליו הה"מ דהא איתא בהדיא בגמרא לקמן (דף כ"ה) הסוכר אמת המים מעיו"ט ולמחר השכים ומצא בה דגים מותרים. ונדחקו ליישב עיין בב"י ובט"ז (סימן תצ"ד) שהשיג עליו והנלענ"ד בזה דודאי אין טעם בזה שמכוסים מן העין ומה זה כסות עינים שיגרום האיסור. לכן י"ל דודאי טעמן של הראב"ד והרשב"א הוא דביברין שמכניסין בהם דגים וחיות ועופות הרבה לא ליום טוב אחד בפרט בדגים שלכך מכניסין שיפרו וירבו ומסתמא איירי שאינו מזמין כולם רק כפי מה שצריך ועכ"פ ס"ל בביברין צריך הזמנה כיון שבסתם אינו מזמין את כולם והוה כמו ביונים שאומר זה וזה אני נוטל לכן בחיה ועוף שיוכל לייחד אותן שרוצה לתופסן למחר. א"כ למחר אינו נוטל רק אותן שהזמין ולא מטלטל לאחרים. אבל בדגים שאינו יכול לייחד דוקא אותן שרוצה ביו"ט מתוך שמכוסין מן העין ואי אפשר שיושיט ידו מיד לאילו שהכין לו וצריך לטלטל עד שיבאו לידו את אשר הכין לו וזה אסור ביו"ט כדאמרינן לעיל (דף י' ע"ב) מטלטל ושביק. הרי דזה אסור ביו"ט לכן בביברין שמסתמא אינו מכין כל הביבר. לכן אין להתיר. אבל בסוכר אמת מים שהכין את כל האמה מה שימצא בה ליו"ט. בזו שפיר מותר דכל הנמצא בה יהיה מוכן שרי. אבל ביברין דעתו שישארו שם במקום גידולן שיפרו וירבו והוה כמו עומדת לגדל דהוה מוקצה והא הוה מוקצה טפי דהוה כגרוגרות וצמוקים שהרי מניחם שם שישארו תמיד ולא יקח תמיד רק קצת מהם כפי צרכו אבל אמת המים מכין לכולם אם יצטרך להם. כן נראה לי לדעת הראב"ד והרשב"א

אבל השיטה שתפס המהרש"ל לעצמו דהוה עוקר דבר מגידולו אינו מיושב בזה אמת המים. וסברא שלו לחלק אין בה טעם כלל. דבסוכר אמת המים על כל פנים נקרא עוקר דבר מגידולו לפי דבריו . וגם מכוסה מן העין הטעם שמכוסה מן העין לעוקר דבר מגידולו. עיין במגן אברהם (סק"ו)

כללו של דבר להראב"ד והרשב"א כל שהוא מקום שמחזיק לגדל בו דגים ושיפרו וירבו אין מועיל בהם הכנה לצודן כיון שאין יכול לעשות הזמנה ליחד אילו דוקא שמכוסים מן העין. אבל בסוכר אמת המים להכין הנמצא בה אין דעתו שתשאר לגדל דגים לכן היכא דלא שייך בהו צידה מותר, אבל בביבר שמחזיק לגדל דגים לא מהני הכנה מאחר שאין דעתו רק על קצת מהם ואי אפשר שלא יטלטל מה שלא הכין לכן אסור. כן נ"ל ברור בדעת הראב"ד, וגם בזה לא מצאו אנשי חיל ידיהם

ולפמ"ש י"ל דלא פליג הרמב"ם על הראב"ד והרשב"א כלל דודאי משום צידה גם להראב"ד מותר רק