שמחת יום טוב קי

רש"י בין אפשר מעיו"ט. ומה שנתן רש"י טעם לשחיטה ובישול היינו דאי לאו הכי הוה אסירי מדרבנן. כדלעיל (דף י"ד) גבי תבלין

אמנם בתר עיון נראה ברור כמ"ש גבי תבלין דמה שהתירה התורה ביו"ט אוכל נפש. היינו במה שדרכו לעשות בחול וכמו שדרכו לעשות בחול לצורך אוכל נפש כן יעשה ביו"ט. ומלאכת שחיטה ואפיה ובישול שאין דרכן לעשותן יום קודם. שרובן מתקלקלין. אותן מלאכות התירה התורה גם ביום טוב. ואפילו שיהיה מינים שאין מתקלקלין בהכין אותם יום או יומים קודם. מ"מ היתר שהתירה התורה מלאכות אילו תולה שמלאכות אילו דרכן לעשותן באותו יום. לכן אפילו איתרמי מידי שאין מתקלקל. כגון בישול ואפיה שטוב מעי"ט כמו ביו"ט. לא חילקה התורה בכך שכבר הותרו מלאכות אילו לגמרי ביו"ט, לכן אין צריך להשגיח באוכל נפש אם יוכל להכינו מעי"ט לפי שעיקר המלאכה אפיה ובישול דרכו לעשות באותו יום עצמו שצריך. אבל צידה אין דרכו להדר ולצוד בזמן שיצטרך, דשמא לא יצוד או לא יזדמן לו ודרך להכין יום או יומים קודם, ולא לטרוח בעת הכנת המאכל להביא מצודה לצוד ציד להביא. ואדרבה רובא דרובא מכינין קודם. ומי שרוצה בדגים בני יומן הרי יכול לצוד קודם ולהניח במים שלא יהיו מחוסרין צידה, אפילו אי אתרמי פעמים שאין יכול לצוד מעי"ט לא התירה התורה לצוד ביו"ט, מאחר שבחול ג"כ רובא דרובא אינו סומך דוקא שיצוד ביום שיכין מאכלו, כיון דאפשר להשהותו במים נצוד ועומד . ואמרינן שלא הותרה מלאכה זו ביו"ט כלל. אבל שחיטה אפיה ובישול שכבר התירתן התורה, ע"כ שאי אפשר לאסרן מפני שמתקלקלין בעשותן מעי"ט, הותרו לגמרי אפי' יהיה באופן שאין מתקלקלין, אבל במכשירין כגון גריפת תנור לקמן והשחזת הסכין, אף שדרך שמשחיז סכינו ביום הכנת מאכלו, מ"מ אסור באפשר לעשותן מעי"ט, אבל בגוף אוכל נפש כל שדרכו לעשותו באותו יום. התירה התורה אותה המלאכה, אפילו היה יכול לעשותה מעי"ט אפי' אתרמי ליה מין שאינו מזיק לו כלל ההכנה מעי"ט, אין חילוק כלל, ולא קאמר רש"י רק בצידה דלעולם לא הותרה ביו"ט לפירש"י

גם י"ל בפשיטות דאותה מלאכה שמתקלקלת התירה התורה והותרה לגמרי אפילו באופן שאינה מתקלקלת אבל צידה לא הותרה מעולם לפירש"י. אבל במכשירין לא הותר אף מה שהותר באי אפשר לעשות מעי"ט לא הותרה באפשר . אבל אותה מלאכה שנאמר שלא הותרה כלל נאמר שלא הותרה אפילו באוכל נפש עצמו כשיכול לעשות מעי"ט ולא תתקלקל, כן נ"ל. ודוק היטב

בתוס' בד"ה ואין נותנין כו' והשתא תרצת כו' אלא מזונות מה תרצת עכ"ל. לכאורה נ"ל ליישב פירש"י דודאי ס"ל סברת התוס' דהא בשבת מותר ליתן לפניהם מזונות וע"כ ביו"ט אסור שמא יקח מהם. אלא דס"ל דודאי לא שייך לגזור שמא יצוד מהם. דהא אין מתירין להביא מצודה לצודן. א"כ מסתמא יודע שצידה אסורה. אלא מיהת בחיה ועוף שמתקרבין למזונות ועומדין ואוכלין ובקל יתפסם, לא משמע לי' שיהיה צידה בכך, לכן אסור ליתן לפניהם מזונות דיחשוב דזה אינו צידה. אבל בדגים יודע הוא שבלא מצודה לא יתפסם אפילו שיתן להם מזונות עבידי לאשתמוטי ולרבוי' ופשיטא שלא יצוד מהם שהרי צריכים צידה גמורה, וא"ה שפיר כשאסור לצודן אין נותנין לפניהם מזונות, וכמ"ש התוס'

מיהו רשיי גופי' פירש בפרק האורג משום מוקצה כיון דמוקצין הם אין לטרוח קמייהו. ואפשר ליישב הסתירה דכונת רש"י ג"כ שמא יצוד מהם. אלא דס"ל צידה נמי לא אסירא רק מדרבנן כמ"ש קצת מפרשים. וא"כ קשה דאין לגזור כיון דליכא רק איסורא דרבנן ומן התורה מותר הוה אוכל נפש. לכן פירש"י כיון דמוקצים ואסורין ביו"ט מכח איסור מוקצה דרבנן חוזר הצידה לאיסור דאורייתא דלאו לצורך אוכל נפש הוא שהרי אסורין מדרבנן. ובזה יש לדחות ראיית הפני יהושע מפירש"י בעירובין (דף ל"ט) דצידה מלאכה דאורייתא ביו"ט. די"ל דהיינו אחר שנאסרין משום מוקצה חוזרת הצידה למלאכה שאינה לצורך אוכל נפש, ודאורייתא הוא, ודוק

עוד אפשר לומר דמזונות אמזונות לא קשיא די"ל דחיה ועוף פעמים שמזונתן עליך כגון בזמן שאין עשבים מצויים ופעמים שאין מזונתן עליך. והשתא לר"ע ס"ל לעיל דנפש בהמה נמי משמע א"כ מותר לבשל בשביל בהמה ועוף והיינו כשמזונתן עליך. וא"כ י"ל דלר"ע יש להחמיר שאין ליתן לפניהם מזונות שמא יעשה מלאכה בשביל אותן שאין מזונותן עליו. ובהא ר"ע מודה דאסור להכין לבהמה שאין מזונותיה עליו. לכן תנא בברייתא אין נותנין לפניהם מזונות על מתניתין דאתיא כריה"ג דסתם לן תנא כוותיה בעיסת הכלבים. א"כ לעולם אין היתר לעשות מלאכה בשביל בהמה רק מידי דלא הוי מלאכה הוה יו"ט כמו שבת ונותנין לפניהם מזונות. אבל מאן דס"ל מותר לעשות מלאכה בשביל בהמה איכא למיגזר הני דמזונותן עליך אטו הני שאין מזונותן עליך ואתי לידי מלאכה דאורייתא. לכן ס"ל לברייתא דאין נותנין לפניהם מזונות. ודו"ק. ועיין בסמוך

בא"ד ומ"מ קשיא וכו' ובשבת כו' למישדא קמייהו שפיר דמי עכ"ל. ונראה ליישב דרש"י פירש שם הטעם משום דמוקצין. והוא תמוה דמה בכך שהם מוקצין. גם התוס' הקשו דנותנים מים לפני אווזין וכו' עכ"ל. ואפשר לומר דיש להבין לעיל (דף כ"א ע"ב) דאמר לכם ולא לכלבים למה נקט דוקא כלבים ולא נקט סתם בהמה. לכן אפשר לומר דכיון דאוכל נפש שרי ביום טוב מותר להכין ולבשל ולעשות מלאכה בשביל בהמות טהורים דחזי לאכילה דניחא להו בפיטומא והשבח בבהמה הוא לאוכל נפש אדם ולכן מותר דהוה בשביל אדם. ודוקא לבהמה טמאה שאין בפיטומה אוכל נפש הוא דאסור, לכן נקט כלבים. אבל בשביל בהמה טהורה מותר להכין מאכל אפילו ע"י מלאכת אפיה או בישול כיון שע"י המאכל משתבחת לאוכל נפש אדם . מיהו דוקא בראוי לאכילה ביום טוב אבל אם אינה ראויה לאכילה ודאי שייך בה לכם ולא לבהמה. והשתא י"ל כוונת רש"י כיון דמוקצין הם אסור ליתן לפניהם מזונות כיון דמותר אפילו לבשל בשביל מאכל בהמה טהורה לאותן שראויים לאכילה. וכן להוציא מרשות לרשות יש לחוש שגם לאלו יעשה מלאכה דאורייתא, ובאמת מוקצין נינהו ואין בהם שבח לאוכל נפש אדם ביו"ט. אבל בשבת בלא"ה לא יעשה מלאכה דאורייתא בשביל להאכילן לכן אין חילוק בין מוקצה לשאר בהמה. וא"ש דברי רש"י. ודו"ק

ולפ"ז יצא לנו דין חדש דמותר לעשות מאכל בשביל בהמה ועוף שמותרין לאכלן ביו"ט וליכא מלאכה דאורייתא דהוה לאוכל נפש אדם. ולפ"ז מ"ש המרדכי דאסור לגבל המורסן וכן להביא דרך רשות הרבים. ולפמ"ש אפשר להתיר דמקרי לאוכל נפש אדם. מיהו עדיין צריך עיון דאפשר דאינו משתבח העוף מיד באכילה וליכא צורך יו"ט בזה. והרמ"א כתב (ס"ס תקי"ב) דאסור לגבל המורסן רק ע"י שינוי ונראה דדוקא מורסן דאפילו בשבת שרי כדאיתא (בסי' שכ"ד) אבל מלאכה גמורה אסור לעשות אפילו ע"י שינוי וצ"ע

דף כ"ד ע"א בגמרא ורמינהו כו' קשיא חיה אחיה קשיא עופות אעופות. לכאורה הוא שפת יתר דלמה חוזר ואומר קשי' חיה אחיה. ואפשר לומר די"ל במתניתין נקט חיה ועוף. וי"ל דדוקא בעוף אחד וחיה אחת מותר דמסתמא מוכנים הם אבל בהרבה חיות ועופות ובלא הזמנה י"ל דאסור לא מטעם צידה דלצורך אוכל נפש