שמחת יום טוב קט

בגמרא רבא אמר ע"ג גחלת נמי מותר מידי דהוה אבישרא אגומרי. ויש לדקדק דבשבת (דף קל"ד) אמרינן דאין ממתיקין החרדל בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה. ופריך ליה אביי מ"ש מבישרא אגומרי. ומשני התם לא אפשר הכא אפשר. ופרש"י לא אפשר לעשות מאתמול דהיום שביחא טפי הכא אפשר לעשות מערב. א"כ הכא נמי דאפשר בשל חרס אמאי נתיר כיבוי. ויש לחלק. מיהו קשה דנימא דעישון נמי אפשר לעשן הפירות מערב. ואפשר דדוקא בחרדל שדרך לעשות לימים רבים שייך אפשר מערב. אבל בפירות שכפי ההזדמנות הוא לא חיישינן להכי. ועיין בסמוך

בפירש"י בד"ה רבא כו' כשמואל ס"ל דאוכל נפש הוא כו' ושוה לכל נפש וכו' עכ"ל וקשה לפ"ז מאי מייתי ראיה מבישרא אגומרי הא פשיטא דלא נחלקו אמידי שהוא אוכל נפש ממש רק דלא שוה לכל נפש. ולפי גירסת הרי"ף בשבת (דף קל"ד) דאמר דאין ממתיקין החרדל בגחלת של עץ. ופריך מ"ש מבישרא אגומרי. ומשני התם ליכא כיבוי הכא איכא כיבוי. אפשר לפרש דהני דאסרי ס"ל דאסור משום מכבה ומכבה אסור ביו"ט. אבל אהבערה לא חששו דמותר ביו"ט. וכמ"ש הר"ן דס"ל כיון דסופו מבעיר לא הוה מכבה. והני דאסרי ס"ל דכיון דתחילתו מכבה הוה כמכבה. והא דאמר ולימא מר משום מבעיר. י"ל דבאמת כיון דהוא מבעיר אין לאסור ביו"ט. ומשני תחילתו מכבה ואזלינן בתר התחלה. ורבא ס"ל דלא מקרי כיבוי בכה"ג. מידי דהוה אבישרא אגומרי דתחילתו מכבה וסופו מבעיר ואפ"ה שרי. אלא דקשה הא גופיה למה נאסור מכבה טפי ממבעיר כיון שלצורך אוכל נפש הוא. ואפשר לפרש דמה דקאמרי מפני שהוא מכבה היינו משום דפשיטא לן דכיבוי אסור ביו"ט אפילו לצורך דלא שרי לעיל (דף כ"ב) רק קנבא ולקמן מוחטין אבל כיבוי אסור. ואם איתא דיש כיבוי באוכל נפש היה לנו להתיר גם שלא לצורך אוכל נפש מכח מתוך לכן אסרי משום מכבה. ורבא ס"ל בכה"ג לאו כיבוי הוא רק מבעיר כמו בבישרא אגומרי ולא תליא בשוה לכל נפש. די"ל דמ"מ שוה לכל נפש וכיבוי מ"מ אסור. די"ל שלא התירה התורה רק מלאכה דשכיחא באוכל נפש. אבל כיבוי דרובא דרובא א"צ לאוכל נפש לא הותרה. ורבא ס"ל כיון דבישרא אגומרי שכיח א"כ ע"כ מלאכה זו לא נקרא כיבוי כיון דסופו מבעיר וכפי גירסת הרי"ף בשבת דבבישרא אגומרי ליכא כיבוי דבתר סופו אזלינן דסופו מבעיר

והנלענ"ד להבין דברי חכמים וחידותם. והוא דבהא ודאי לא פליגי אי חשיב שוה לכל נפש הך עישון. אלא דבהא פליגי דודאי עישון הפירות לבסמן אינם רק למפונקים כמו מוגמר ממש. אלא דבסברא פליגי דמאי דאסר ס"ל שהרי מלאכת הכיבוי להבערה שעושין בעישון הפירות לא הוה שוה לכל נפש, דרוב בני אדם אין מעשנין פירות. נמצא שמלאכה זו שעשה אינה שוה לכל נפש שכל נפש אינן צריכים לעישון שיעשו הבערה בשבילם, לכן מדמי להו למוגמר דלא שייך לומר מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך. ועכ"פ הצורך קצת שיש בשלא לצורך צריך להיות שוה לכל נפש. ושמואל דמתיר ס"ל דלא איכפת לן במה שהמלאכה שאנו עושין אינה צריכה לכל נפש. כיון דהדבר הנעשה בשבילו שוה לכל נפש. נמצא דמוגמר דאסור הוא מטעם שגם אחר שנעשה מלאכת ההבערה אינה שוה לכל נפש, שאין הכל צריכים למוגמר להריח בו. ולא הוה אוכל נפש בלא צורך קצת לכל נפש. אבל לעשן פירות אחר העישון הם לאוכל נפש עצמו והכל צריכים לאכילה. נמצא שמלאכה זו נעשית לצורך אוכל נפש ששוה לכל נפש, דאחר העישון עומדים לכל נפש. שאף שאין צריך לכל אדם פירות מבוסמים. מ"מ עיקר אכילת הפירות שוין לכל נפש וכיון דמצינו שבשביל אוכל נפש מותר הכיבוי וההבערה אעפ"י שאוכל נפש זה היה מתוקן בלא הכיבוי והבערה של העישון אין חילוק. וזהו סברת רבא מידי דהוה בישרא אגומרי אף דידעי האוסרין מזה. אלא שמחלקין דבישרא אגומרי המלאכה עצמה צריכה לכל נפש, אבל העישון אינו אלא למפונקים. בהא שפיר אמרינן מתוך שהותרה אוכל נפש השוה לכל אדם. מותר נמי מלאכת העישון אף שאין צריך לכל אדם. שעכ"פ נעשה בשביל דבר השוה לכל נפש. ובודאי אילו לא היה בעולם מלאכת הכיבוי רק בעישון פירות, לא היינו מתירין עישון הפירות. דלא קים לן שתתיר התורם מלאכה שאינה צריכה רק למפונקים לחוד. אבל אחר שראינו שמלאכה זו הותרה וצריכה לכל נפש. מתירין גם מלאכה שאינה צריכה לכל נפש. כיון דעושין אותה לדבר השוה לכל נפש. משא"כ מוגמר לא נעשה המלאכה כלל לדבר השוה לכל נפש. כנלענ"ד ברור. ומקום הניחו לי הקדמונים להתגדר בזה

בגמרא תליסר אלפי עגלי מעשר. אפשר דמעשר לעניים ולא קשיא קושיית התוס'

שם תנא לא שלו היתה כו'. וקשה איך נקט מתניתין ראב"ע. וי"ל דהוא באמת היה מתיר רק בבהמות שלו לא ביקש לעבור על דברי חבריו אבל בשכנתו לא ביקש למחות כיון דלדידיה שרי

שם הלכה כר"ש שהרי ראב"ע מודה לו. וקשה הא ר"ש ס"ל דבר שאין מתכווין מותר אפי' בדאורייתא וראב"ע דשרי קירוד לא מוכח רק דרבנן דקירוד חבורה כלאחר יד היא מיהו נראה דגם לר"ש לא שמעינן דס"ל בדאורייתא שרי דבר שאין מתכוין. דהא דאמר ר"ש גורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ הוה נמי חפירה כלאחר יד. אלא דבשבת (דף מ"ז) דייקינן מהא דמוכרי כסות דאפילו בדאורייתא שרי. ושם לא מפורש דברי ר"ש. רק מדשמעינן ליה דאזיל בתר כוונה. א"כ לא אולמא דר"ש מראב"ע

הדרן עלך פרק יום טוב. בעזרת האל עושה טוב פרק שלישי ע"ב בפירש"י בד"ה אין צדין אע"ג דשחיטה ואפיה ובישול כו' משום דאי אפשר מעיו"ט כו'. והתוס' הקשו עליו דבאוכל נפש עצמו אין חילוק בין אפשר לעשות מעיו"ט. ולכאורה היה נ"ל דגם רש"י ס"ל כמ"ש רבינו נתנאל מקינון דקצירה אסורה מן התורה כמ"ש התוס' בריש מכילתין דלא התירה התורה אלא מקצירה ואילך. אלא דקשיא ליה לרש"י כיון דמכשירין מותרין כגון לכבות הנר ולתקן שפוד מותרין לר"י כ"ש מה שהוא מלאכת אוכל נפש עצמו כגון צידה שעושה לצורך אוכל נפש שהרי תיקון מנא אינו כלל מעין אוכל נפש ואפ"ה שרי. ולזה חילק