שמחת יום טוב יא

רבנן דנקט בהו לישנא ולא הודו לו. שפיר י"ל דסתמא קאמרי אכולהו. והתם מוקמינן חכמים ר' יוסי. וי"ל דס"ל מוקצה. וא"כ ביצה אסורה משום מוקצה אף דר' יהודא איירי גם בעומדת לאכילה. מ"מ שייך לשון לא הודו לו. כיון דלדידהו נמי ביצה אסורה משום מוקצה ולק"מ ודוק. מיהו ממ"ש התוס' בשיטה מאייברא לא משמע כן. וא"כ הו"ל לתרץ בפשיטות וצ"ע

עוד נ"ל ליישב קושיית מהרש"א דהתוס' הקשו לעיל אמאי גזרינן שמא יעלה ויתלוש הא תלישה לצורך אוכל נפש הוא. ופירש בספר פ"י דהיינו לדבריהם הקודמין דלא חיישינן רק לתלישה בפירות שמתאוה להן דבלא"ה י"ל דחיישינן שיתלוש הרבה. וכן בשמא יסחוט נמי י"ל שיסחוט הרבה ע"ש . והתוס' תירצו ע"ז דילפינן בירושלמי דלא הותרו רק מלאכות שמשימור ואילך והיינו מדסמיך ליה ושמרתם את המצות . וא"כ י"ל ודאי דר' יוחנן שפיר ס"ל כר' יוסף דאיכא למיגזר משום פירות הנושרין. ומ"מ שפיר הקשה דר"י אדר"י דלר' יהודא לשיטתיה ליכא למימר טעמא דיעלה ויתלוש דתלישה לצורך אוכל נפש מותרת ביו"ט. ול"ל דקצירה אסורה מן התורה מדסמיך ליה ושמרתם את המצות דר' יהודא לשיטתיה לא דריש סמוכין כי אם במשנה תורה וע"כ לר' יהודא צריך לומר טעמא משום משקין שזבו. ובהא אתי שפיר דיש לחוש שיסחוט הרבה. והיינו דדייק בלישנא ואף ר' יוחנן סבר משום משקין שזבו. ולא קאמר אף ר' יוחנן ס"ל כר' יצחק. דלפ"ז לא ס"ל לגמרי כר' יצחק רק לר' יהודא גופיה ל"ל טעמא אחרינא . וע"כ דס"ל דשייך לגזור בביצה משום משקין שזבו. וא"כ השתא דמחלפינן. לא קשיא כלל דרבנן אדרבנן דלרבנן דדרשו סמוכין שפיר י"ל טעמא כרב יוסף משום שמא יתלוש דתלישה אסורה מן התורה ודו"ק. בפרט לר' יוחנן דלא ס"ל מתוך שפיר י"ל שיסחוט הרבה

וארווח במה שכתבתי ליישב מה שנדחקו התוס' בפ' חביות כיון דר' יוחנן פסק כר' יהודא שם דמשקין היוצאין משאר פירות מותרין. א"כ מהיכי תיתי לגזור בביצה טפי משאר פירות ונדחקו שם דבביצה יש לגזור טפי. והוא דחוק דאדרבה אמר הכא ביצה אוכלא. אבל למאי דפרישית לק"מ דודאי ר' יהודא לשיטתיה י"ל ביצה מותרת משום דלשיטתיה קצירה גופיה שרי' מן התורה משא"כ לרבנן נשאר הטעם משום תלישה. ולכן אף דפסק כר"י בשאר פירות מ"מ אסור מגזירה דפירות הנושרין לדידן דלא קיימ"ל כר"י בהא דלא דריש סמוכין ודו"ק

ע"ב גמרא רבנא בריה דרב עולא אמר הכא בתרנגולת עומדת לגדל ביצים ור"י לטעמיה כו'. ויש לדקדק לשיטת בעל המאור שמפרש תרנגולת העומדת לגדל ביצים לגדל אפרוחים דבלא"ה אין הביצה מוקצה כיון שדעתו עליו וא"כ קשה אפילו תימא דיום ראשון חול הוא. מ"מ יש לאסרה בשני שהביצה מוקצית מצד עצמה מאחר שעומדת לגדל אפרוחים ואין הביצה עומדת לאכילה ובמתני' צ"ל לשיטת בעל המאור ביצה שנולדה ביו"ט לאו דוקא נולדה ביו"ט דאפילו נולדה קודם יו"ט כיון שעומדת לגדל אפרוחים יש לאסרה מ"מ לא שייך שתהא מותרת בשני שלא יצאה מידי מוקצה. ואפשר לומר דלשיטת בעל המאור האי וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני הוא ע"י הזמנה שמזמין מראשון לשני ומותרת ממנ"פ אם היום יו"ט הרי מחר חול ואם היום חול מהני הזמנה. ולהכי נקט נמי מתניתין ביצה שנולדה ביו"ט דבחול אפשר בהזמנה משא"כ ביו"ט וצ"ע

שם אי אמרת בשלמא משום הכנה וכו' וכתב מהרש"א דלרבה ע"כ ביו"ט אחר שבת איירי דהוה ספיקא דאורייתא. ולכאורה קשה היכא משכחת לה ספק יו"ט ספק חול. אם ספק נולדה בשבת ספק נולד ביו"ט. אסורה מטעם ודאי דבנולדה בשבת אסורה ביו"ט. ואי מיירי ספק נולדה ביו"ט ספק נולדה ביום ו'. א"כ הו"ל למשרי מטעם ס"ס שמא נולדה ביום שהוא חול לגמרי ולא נאסרה מעולם ואת"ל שלא נולדה בחול דילמא נולדה בשבת ולא אסורה רק מדרבנן וס"ס אפי' בדאורייתא שרי. ולרוב פוסקים אפילו בדבר שיל"מ ואע"ג דחדא ספק מדרבנן דבנולדה בשבת אסורה מדרבנן . מ"מ הוה ס"ס כמ"ש הש"ך ביו"ד סימן פ"ו. ולכאורה היה נ"ל דבהך ס"ד איירי בהיו כאן שני ביצים ונשאר א' א' נולדה בחול וא' נולדה ביו"ט וזהו הספיקא. ובזה אפשר ליישב קושיית הפר"ח בי"ד על רמ"א שחילק בהא דס' א' בגופו וס"א בתערובות לא אמרינן הוא דוקא באיסורא דאו' אבל באיסורא דרבנן אמרינן ס"א בגופו וס"א בתערובות והקשה פר"ח ממנ"פ אי מפרשינן הך אם נתערבה אודאי א"כ מנ"ל להוכיח כלל האי דינא מהכא אפילו בדאורייתא. ואי מפרשינן אם נתערבה אספיקא. א"כ גם לפי האמת דאיירי לכולהו ספק יו"ט ס' חול דהוה דרבנן ואפ"ה לא מהני ס"ס. ולמפ"ש ניחא דודאי לרבה דאיירי ע"כ בתערובות חד בחד הך דספיקא אסורה שפיר מוכח הך אם נתערבה קאי אספיקא דליכא למימר דקאי אודאי דא"כ רישא ל"ל הא כ"ש הוא מסיפא בנתערבה באלף. וע"כ צ"ל דנתערבה קאי אספיקא משא"כ לפי האמת דאיירי בפשיטות בס' יו"ט ספק חול ואפי' בדרבנן ספק אסורה בדשיל"מ. שפיר י"ל דספיקא קאי באפי נפשה דקמ"ל דאפי' בדרבנן ספיקא אסורה. ואיירי בחד ביצה ספק נולדה ביו"ט ספק נולדה בחול. דאפי' בדרבנן אסורה שפיר י"ל אם נתערבה קאי אודאי וא"ש ודו"ק. מיהו נ"ל דלא הוה ס"ס בכה"ג דלא הוה רק חדא ספיקא. ספק נולדה ביו"ט ספק נולדה בחול. וא"כ בלא"ה לק"מ . ועיין בסמוך

ויותר נראה דלרבה לא קשיא. דבלא"ה קשה לכאורה כיון דכבר אסיק אדעתיה דדבר שיש לו מתירין לא בטל אפילו שיהיה בדאורייתא מ"מ מדאורייתא ברובא בטל וכיון דאהני דשיל"מ שלא יתבטל. א"כ משמע ספיקא דרבנן בעינא לא קיל מתערובות. ולכאורה י"ל דעיקר הקושי' דלמה נחמיר תרי חומרי ספיקא שנתערב באלף וס"ל אם נתערבה קאי אספיקא כמ"ש הפוסקים. וא"כ ניהו דנימא ספיקא דרבנן בעיניה לא קיל מתערובות. מ"מ למה נחמיר בספיקא שנתערב. ובהכי ניחא שינויא דרב אשי דלא מסיק אספיקא רק על הביטול דלא בטיל דעיקר הקושיא מן הביטול. מיהו לפר"ח דאם נתערבה אודאי קאי. לא אתי שפיר. ומ"מ י"ל דלרבה פשיטא ליה דיש לגזור ספיקא דיו"ט וחול אטו ספיקא דיו"ט אחר שבת דהוה ספיקא דאורייתא. ופשיטא לן להחמיר בכה"ג בדבר שיל"מ. משא"כ למ"ד משום פירות הנושרין ליכא שום חששא להחמיר בספיקא דביצה זו ופריך שפיר

שם אלא לרב יוסף ולר' יצחק וכו' והקשו בתוס' ישינים אמאי לא פריך נמי לרב נחמן. ותירצו דמוקצה חמיר כעין דאורייתא. ולכאורה קשה לפ"ז גם רב יוסף ור"י מצו לאוקמה ברייתא כתנא דאית ליה מוקצה דטובי תנאי ס"ל מוקצה. וכן ראיתי שגם בס' פ"י הרגיש בזה. מיהו י"ל בפשיטות דבשלמא לרב נחמן ליכא איסורא אחרינא רק בעומדת לגדל. שפיר שייך לומר בסתמא וספיקא אסורה דאיירי שפיר בהך ביצה דרישא. משא"כ לדידהו דגם בעומדת לאכילה אסורה וא"כ ברייתא מיירי בין בעומדת לאכילה ובין לגדל. א"כ הך ספיקא נמי בהכי איירי. ומשמע דאפילו בעומדת לאכילה איירי ולק"מ. אלא דלכאורה אין זה מספיק כיון דמוקי בספק טריפה טפי הו"ל לאוקמה בתרנגולת עומדת לגדל וס' יו"ט ס' חול. אמנם בתר עיון נראה שיותר יתכן לאוקמה בספק טריפה מבתרנגולת עומדת לגדל. דהא לכאורה באמת תמוה איך ס"ד לאוקמה בספק טריפה דמאן דכר שמיה. אלא נראה דהא דמוקי בספק טריפה אין בו מהזרות כלל. והוא משום דעיקר כוונת הברייתא להשמיענו דין הטלטול ומפרש דספיקא נמי אסורה בטלטול. והיינו היכא דאסורה באכילה מספיקא . אסורה נמי בטלטול מספיקא. וקמ"ל דאע"ג דבאכילה לא