שמחת יום טוב קח

אבל כאן שרצה הנר לכבות וזוקף לשרגא כדי שלא יכבה. וא"כ אילו לא זקפה היה כבה. א"כ לא עשה בזקיפה רק הבערה. ויש ליישב

בפירש"י בד"ה ר' יהודה כו' והאי נמי צרכיכם הוא וכן תשמיש עכ"ל. כתב הפני יהושע דלאו דוקא לר' יהודה דתשמיש הוה כאוכל נפש ממש. והכי משמע בכתובות דתשמיש הוה כאוכל נפש ממש. ודבריו מגומגמים דאדרבה בכתובות משמע דתשמיש לא מקרי אוכל נפש ממש . דהא לא שרי לבעול בתולה ביו"ט רק מכח מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך. ואי הוה כאוכל נפש ממש ל"ל מתוך. הא החבורה עצמה הנאת הגוף היא. אלא ודאי לא מקרי אוכל נפש ממש. רק שמותר מכח מתוך שהותרה חבורה לצורך אוכל נפש. הותר גם שלא לצורך אוכל נפש. ומכאן קשה על הר"ן שהבאתי לעיל במשנה דהנאת הגוף הוה כאוכל נפש ממש. דבגמרא מוכח דלבעול לא שרי רק מכח מתוך. וצ"ע

בגמרא בעי מיניה אביי כו' איתביה אין מכבין כו'. קשה הא אביי גופיה דחי לדאבא בר מרתא דההיא ר' יהודה היא ומאי מותיב לרבה. ואפשר לפמ"ש דקמ"ל כר"י ואין מורין כן לכתחילה. לכן מבעי ליה לדעת דעת רבה בזה. וכן צ"ל לעיל לאבא בר מרתא דידע ברייתא ומ"מ מבעיא ליה. ועיין בסמוך

בפירש"י בד"ה איתיביה ואין לך עישון כו' וצורך יו"ט שלא יצטרך לישב בשרב כו' עכ"ל. וקשה הא בגמרא מבעיא לן משום הפסד יהיה מותר. משמע אפילו יש לו בית אחר דהא משום הפסד ממון קאמר. גם קשה לדמות הפסד ממון למכשירי אוכל נפש. ומאי פשיט ליה מבקעת שהוא מכשירין של אוכל נפש שלא יתעשן הבית שצריך לו לאכול שם ושלא תתעשן הקדירה. לכן אפשר לפרש דמשום איבוד ממון לא מקרי אוכל נפש רק כיון דכיבוי מותר לצורך או"נ דמכשירין מותרין ביו"ט ממילא מותר משום הפסד ממון מכח מתוך שהותר לכבות למכשירי אוכל נפש מותר לכבות משום הפסד ממון. והשתא כונת רש"י דשרי לכבותה שלא יצטרך לישב בשרב ושמש, והשתא יש להתיר גם משום הפסד ממון מכח מתוך שהותר כיבוי לצורך הותר נמי כיבוי שלא לצורך משום הפסד ממון. אבל משום איבוד ממון אפשר דאפילו מכשירי אוכל נפש לא הוה. גם י"ל דכיון דבאין לו בית אחר שרי. גם ביש לו בית שרי משום הואיל אי מקלעי ליה אורחים. אלא דלא הוה מקילין משום הואיל להתיר רק משום הפסד ממון התירו לו

ובהכי ניחא דקשה מאי מבעיא ליה אם יש להתיר משום איבוד ממון תפשוט ליה ממתני' דבהמה מסוכנת אם יש שהות לאכול כזית צלי שוחטין. וקשה אפילו אין שהות נתיר מטעם הפסד ממון כמו דליקה ולפמ"ש ניחא דטעמא משום הואיל אי מקלעי ליה אורחים חזי בית זה לצורך אוכל נפש. אבל במסוכנת באין שהות משום איבוד ממון אפילו מכשירין לא הוו רק בכיבוי דמותר לצורך אוכל נפש. ודו"ק

ע"ב בתוס' בד"ה דנפישא בלישה פירש"י וב"ה מתירין משום דאמר ר"א כו' ולא נהירא דא"כ הו"ל לאתויי כו' עכ"ל אין לשון זה בפירש"י משום דאמר ר"א . לכן נראה דכאן פליגי ב"ש וב"ה דבחול דרכו לאפות פת הרבה. וס"ל לב"ה שגם ביו"ט אין צריך לשער שלא יאפה יותר מכדי צרכו כיון דאפילו ירבה באפיה הפת נאפה יפה . וב"ש ס"ל שצריך לשער כמה יצטרך לו ביו"ט שלא יאפה יותר מן השיעור. וראב"ש ס"ל אפילו א"צ רק לפת אחד. וזהו לא מוכח מדברי ב"ה שבודאי מרבה באפיה לחול שיודע שא"צ ליו"ט רק א'

בגמרא מאי אריא פסח כו'. ויש לדקדק נימא דקמ"ל אפילו בפסח שאם ישאר יבא לידי חימוץ כגון שכבר לש העיסה. וקמ"ל רבותא לב"ש דמ"מ אין אופין . וצ"ל דקשיא ליה אדרבה לישמעינן שאר יו"ט כחא דהתירא ורבותא לב"ה. ומשני תנא בפסח קאי. לכן לא חש לרבותא דב"ה. כיון דאיכא רבותא מיהת לב"ש. ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' פסחים (דף ל"ז) דבפ' ערבי פסחים לא משני תנא בפסח קאי. ולמ"ש ניחא כיון דשם ליכא רבותא לשום מ"ד לא שייך לשנויה הכי. ודו"ק

בגמרא אמר רב אסי מחלוקת לגמר אבל להריח דברי הכל מותר. ומסקנא דלהריח פליגי ולגמר ד"ה אסור. ויש לתמוה על פירש"י בכתובות (דף ו') שפירש אהא דפריך אלא מעתה יהא מותר לעשות מוגמר ביו"ט פירש"י לגמר הכלים. ואמאי לא פירש כמסקנא דהכא להריח. מיהו בתר עיון דברי רש"י נכונים דס"ל כמ"ש הר"ן דלהריח הוה הנאת הגוף והנאת הגוף כאוכל נפש הוא. וא"כ קשיא ליה לרש"י מאי קשיא ליה אי אמרינן מתוך אפילו לא אמרינן מתוך יהיה מותר דהא הנאת הגוף כאוכל נפש ממש הוא. ולזה פירש"י דהקושיא מלגמר הכלים. דבלא מתוך לא קשיא ליה. די"ל כס"ד דרב אסי הכא דאין עושין מוגמר היינו לגמר הכלים דלא שייך אוכל נפש ביה. ומשני דבעינן דבר השוה לכל נפש. וא"כ ממילא להריח אסור. דאע"ג דהנאת הגוף כאוכל נפש. מ"מ בעינן שוה לכל נפש. וכדפריך מנזדמן לו צבי ביו"ט. ודברי רש"י נכונים בכוונת מכוון מכוונים. ודו"ק

ומה שהקשתי על הר"ן בבעילה למה אמר מכח מתוך הא אוכל נפש הוא שהנאת הגוף הוא. אפשר ליישב כיון דאפשר לבעול בהטיה וא"צ לחבלה לא מקרי החבלה להנאת הגוף רק מתוך שייך ביה שלא יצטרך להשגיח דווקא לבעול בהטיה ולא יטרח עצמו בכך. ושייך בזה מתוך אבל לא הוה אוכל נפש ממש כיון דהחבלה א"צ כ"כ להנאת הגוף. ודו"ק. עיין בסמוך

דף כ"ג ע"א בגמרא ע"ג חרס מותר. ופירש"י דכיבוי ליכא והבערה נמי פ"י שינוי הוא וכתב הפני יהושע ויש לתמוה למה הוצרך רש"י לכך תיפוק ליה דבלא"ה שרי דבהבערה אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך. ולא ידענא מאי קשיא דודאי ממנ"פ אי מקרי שוה לכל נפש גם כיבוי מותר מידי דהוה אבישרא אגומרי ואי לא הוה שוה לכל נפש גם הבערה אסורה. אע"ג דאוכל נפש ממש הוא דהפירות הם לאכילה . וא"צ לומר מתוך דאוכל נפש גמור הוא רק כיון שאינו שוה לכל נפש אפי' או"נ גמור הוא מ"מ אסור. וכדאמרינן בכתובות אלא מעתה נזדמן לו צבי ביו"ט כו'. וע"כ מדאסר כיבוי ש"מ דלא הוה שוה לכל נפש. וא"כ קשיא ליה הבערה אמאי מותרת. וצריך רש"י לטעם דכלאחר יד

בתוס' בד"ה ע"ג חרס כו' וה"ר יצחק פירש כו' ומאן דשרי סבר דללאו יצאה כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א לפ"ז מאי קאמר לימא מר מפני שהוא מבעיר דילמא ס"ל הבערה מותרת ביו"ט. ואפשר לומר דבלא"ה יש להבין מאי משני ליה תחילתו מכבה וסופו מבעיר מ"מ לימא תרווייהו מכבה ומבעיר. לכן אהני לומר דבס"ד ס"ל דאיכא תרתי מכבה ומבעיר. וא"כ ממנ"פ אי ס"ל לא תבערו ללאו יצאה משמע כל הבערות אינם רק ללאו ואפילו הבערה דאיכא בהדה מכבה. וא"כ אי ס"ל דהבערה מותרת ביו"ט משום דללאו יצתה. א"כ גם כיבוי תתיר ביו"ט כיון דלא תבערו אינו רק ללאו כל הבערות אינם רק ללאו. וא"כ שפיר פריך ליה לימא משום מבעיר. ומשני תחילתו מכבה וסופו מבעיר והכיבוי קודם להבערה. וא"כ בלא תבערו אינו בכלל רק ההבערה ולא הכיבוי. וא"כ אפשר דגם רב יהודה ס"ל דהבערה מותרת ביו"ט. ומ"מ כיבוי שקדם להבערה אינו בכלל לא תבערו דיצא ללאו ומלאכה גמורה ומחמיר אפי' ע"ג חרס וא"ש . ודו"ק: