שמחת יום טוב קז

ומתבשל מעצמו. וכן נותן פת לתנור אע"ג דנאפה ממילא מקרי אופה. ואם שפת הקדירה מבעוד יום אע"פ שמתבשל מעצמו בשבת מ"מ אין איסור דבהתירא עביד. אם כן כמו כן נתינת הקדירה ביו"ט ע"ג האש היינו בישול ואין ראוי לאכול רק עד חשיכה. נמצא שהבישול נעשה ביו"ט על שבת שנגמר הבישול. ועיקר חיוב הבישול הוא שפיתת הקדירה כדלקמן (דף ל"ד). ואילו נתן הקדירה על האש ביום טוב שלא לצורך היכא דלא שייך הואיל היה חייב מלקות על הבישול ביום טוב אף דהבישול נגמר מעצמו. א"כ בשביל שנגמר בשבת דחמיר טפי מיו"ט לא יהיה בו איסור וא"כ איך מטמינין בע"ש ומתבשל בחשיכה

מיהו מיו"ט לחול לא שייך איסורא בכה"ג כיון שכל זמן שהוא יום לא נעשית המלאכה. וכשחשיכה שנגמר הבישול הוא חול ולא שייך איסורא דביו"ט לא עביד מידי. ולא דמי לשאר בישול שהתחלת הבישול ביו"ט גרם הגמר ביו"ט שנעשתה המלאכה. אבל כשנגמר בשבת לא קיל מנגמר ביום טוב עצמו שמתחייב על הבישול. ולא מצינו חילוק בפוסקים בין הטמנה דיו"ט שחל בע"ש ובין שאר הטמנה בע"ש דעלמא דמותר להשהות דבר חי דמסיח דעתי' מיניה כדאיתא בגמרא ובש"ע (בסי' רצ"ג). וא"כ יטמין הבשר החי שעדיין אינו מבושל ומתבשל בשבת ונגמר הבישול באיסור מלאכה ויתחייב על נתינתו על האור ביו"ט ונימא שאסור להטמין בשבת זה אפילו חי עד שיוגמר הבישול כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום

מיהו בלא"ה כתב המג"א (סימן תקכ"ז) דלפמ"ש התוס' לעיל (דף כ"א) לתרץ ברודה חלות דבש דסופג ארבעים איירי סמוך לחשיכה שאפילו יבואו אורחים אין פנאי. א"כ אין להכין סמוך לחשיכה. י"ל שגם ההטמנה בכלל. אבל הך מילתא שכתבו התוס' אינו אלא שינויא בעלמא. ולמ"ש שאין להטמין רק שיגיע למאכל בן דרוסאי מבעוד יום הוא חידוש בעיני. ואפשר דשייך הואיל אי מיקלעי ליה אורחים יתן להם מאכלו מאחר שיהיו לו לאכול חמין הטמונים וצ"ע. וגם לכאורה אם נתן הקדירה ע"ג האור ביום טוב ונגמר בשבת דלא שייך הואיל שאינו ראוי רק בשבת משמע שחייב מלקות על הבישול ביו"ט דמשום דנגמר בשבת לא קיל מנגמר ביו"ט עצמו. עיין במ"מ (פרק ט' משבת) מאכל בן דרוסאי יש אומרים חצי בישולו וי"א שליש בישולו. ואפשר בשביל זה נוהגין להקדים. עיין במג"א (סימן תקכ"ז)

שם משום ר' יצחק כו'. דע שהרי"ף השמיט הך מימרא דמי שלא הניח עירוב תבשילין דאופין לו פת אחד וכו'. והרא"ש תמה עליו. ואמרתי ליישב בדרך פלפול דהרי"ף ס"ל דפשטא דלישנא משמע דוקא דאחרים אופין לו ולא הוא בעצמו. וקשיא ליה למה לי כולי האי הא יקנה קמחו לאחרים. ומשום הכי דחי הרא"ש סברא זו. וי"ל דהרי"ף ס"ל דאין לדחות משום הכי פשטא דלישנא. וי"ל דאינו מאמין להקנות קמחו לאחרים שצריך הקנאה גמורה. ואם יקנה לו הקמח אינו בטוח שיחזיר לו התבשיל וישטה בו. אלא דקשה יקנה לו בקני ע"מ להקנות דבכה"ג נמי הוי של אחר וסגי לאפקועי איסורא דיו"ט דהא הוה קניה בכה"ג וכדאיתא בנדרים (דף מ"ח ע"ב) בהאי גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא אסרינהו לנכסי עליה אמרו ליה ואי הוה בר ברך צורבא מרבנן אמר לון ליקני הדין ואי הוה בר ברי צורבא מרבנן לקנייהו. ואמרינן דהוה קני ע"מ להקנות כו' ורב נחמן אמר קני דהא סודרא קני ע"מ להקנות וקני. הרי דמהני קני פ"מ להקנות וא"כ הדרא קושיא לדוכתה יקנה קמחו לאחר ע"מ לחזור ולהקנות כמו קנין סודר שמקנה לו הסודר ע"מ להקנות לו החפץ, וכאן יכול להקנות לו ע"מ שיחזור ויקנה לו האפוי והמבושל אלא דרבא מותיב התם לרב נחמן ממתנה בית חורין דקני ע"מ להקנות הוא ולא קני. א"כ משמע דרבא ס"ל קני ע"מ להקנות לא קני. ובר"ן הגירסא הכא רבא אמר הך מימרא. וי"ל דרבא לשיטתיה דס"ל קני ע"מ להקנות לא קני. י"ל שצריך דוקא שאחרים יבשלו לו ולא מצי לאקנויי קמחא פן יחזיקו בו ולא יחזירו לו. אבל אנן דקיימ"ל קני ע"מ להקנות קני. וא"כ ממנ"פ אם יש אחרים יקנה קמחו לאחרים. ואי חשש פן ישטו בו ולא יחזירו לו. הא יכול להקנות בקני ע"מ להקנות. לכן דחי הרי"ף מימרא דרבא דהוה דלא כהלכתא. דקיימ"ל קני על מנת להקנות קני א"צ לאחרים שיבשלו לו בלא הקנאה. דיכול להקנות קמחו לאחרים. ודו"ק

מיהו לגירסא דידן דגרס רב הונא. יש ליישב בפשיטות טפי. דודאי קשה איך אחרים אופין כיון שהוא בעצמו אין יכול לעשות, מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ואחרים יעשו בשליחותו, וס"ל דאין להתיר לאחרים לעשות והוא עצמו אסור כמ"ש היש מפרשים. ומה שהקשה הרא"ש יקנה להם קמחו, יש לדחות שאינו בכאן להקנות קמחו, וקשיא למה אחרים יעשו בשבילו. לכן י"ל רב הונא לשיטתיה דס"ל לעיל (דף כ"א) גבי בני באגא דאי לא קפדי אריפתא לינוקא טרחי בשביל ינוקא. וא"כ כאן מסתמא לא יקפיד אם אחרים יתנו ממנו לינוקא או לטעום ממה שמבשלין. וגם בנר אפשר שישתמש לאורו, לכן יכולין לעשות בשבילו . והרי"ף ז"ל לשיטתיה דפסק כריב"ל דאסור להרבות יותר ממה שצריך ואסור לאפות בשביל קצת שיאכל הינוקא. א"כ לא מהני מה שיאכלו המבשלין קצת לכן אסור. וע"כ ריב"ל לעיל פליג אברייתא. או דלא גריס תניא נמי הכי. ומ"מ היה צריך ליישב דאכתי קשה מנ"ל דרבא פליג ארב הונא בזה, וי"ל כמ"ש. ודו"ק

מיהו אפשר ליישב דברי הרי"ף בפשיטות דס"ל ודאי אם נימא שעושה בעצמו הך פת אחד וקדירה אחת ונר א' אין לאחרים לעשות בשבילו. וכמו כן אם נימא דאחרים עושין אין לו לעשות בעצמו שהרי לא עירב. לכן מסתים לה לחומרא שלא יעשה כלל לא ע"י ולא ע"י אחרים

שם רבא אמר לעולם שהניחו ושאני הטמנה דמוכחא מילתא דאדעתא דשבתא קעביד. הצל"ח הקשה בשם חד מחברייא התינח לרב אשי דטעמא דעירוב שיאמרו מיו"ט לשבת אין אופין ק"ו לחול. אבל לרבא גופיה ס"ל כדי שיברור מנה יפה מה בכך דמוכחא מילתא. ונדחק. ולא ידעתי מה קושיא דאטו רבא לא ס"ל דאין להכין מיו"ט לשבת. אלא כיון שהתירו ההכנה משום טעמא דהואיל אי מקלעי ליה אורחים מה תועלת בעירוב תבשילין. ולא ס"ל ללמוד שאין אופין מיו"ט לחול דזיל קרי בי רב הוא. וכ"ש למ"ש לעיל דמיפרך ק"ו דרב אשי די"ל סעודה חול לא חשיבא. ובפרט דעיקר התירא משום הואיל אי מקלעי ליה אורחים. ובהטמנה מוכחא מילתא דאין דרך שיקח חמין הטמונים ויתנם לאורחים. לכן מוכחא מילתא טפי. ובפרט למ"ש לעיל דהטמנה אין ראוי לאורחים קודם בישול. ולק"מ

בפירש"י בד"ה זקף לשרגא שהיה רוצה שיסתלק השמן כו' ולא ימשך אחר הפתילה שלא תכבה עכ"ל. הפני יהושע הקשה מאי פריך מן הברייתא דילמא ברייתא כר"י דס"ל דבר שאין מתכוין אסור ולהכי חייב משום ומכבה אבל עולא ס"ל דבר שאין מתכוין מותר. ולא הבנתי דהא ברייתא קאמרה חייב משום מכבה. משמע דהוה כיבוי ודאית. דמאן דס"ל דבר שאין מתכוין אסור. היינו בגורר מיטה וספסל וכדומה ועשה חריץ. אבל אם לא עשה חריץ לא עביד כלום. א"כ כאן דנקט חייב משום מכבה. משמע דודאי כיבוי הוא. וכמ"ש התוס' דלא מצי לאנהורי כולה האי. ואי קשיא הא קשיא דבשלמא בעלמא נקרא מכבה