שמחת יום טוב קד

א"כ ממילא בכלבים לא שייך הואיל. וי"ל דאתיא ככ"ע. וכבר יש להם עיסת כלבים או כדומה. לכן מסיק תנאי היא בזה ואתיא ככ"ע אם יש לו כבר. וברועים אפילו יש להם מותר דשייך הואיל ומקלעי ליה אורחים דיכולין לאכול אבל נפש בהמה בעינן מזונותן עליך

שם שומע אני אפילו נפש בהמה כו' ת"ל לכם ולא לכלבים. קשה לא לכתוב נפש ולא יצטרך לכם. ואפשר דקרא קאמר אשר יאכל נפש הוא לבדו, היינו אפילו נפש בהמה. משמע הוא לבדו יעשה לכם, היינו כשתאכלו ממנו מותר אפילו לעשות בשביל נפש בהמה. והיינו כמו עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה אעפ"י שכוונתו ליתן לכלבים מ"מ כיון דנאכל לאדם ממנו שפיר יכול לאפותה ביום טוב. וזה אשר יאכל לכל נפש. היינו אפילו נפש בהמה. אך מותר לעשות אך לכם. שתהיו אתם אוכלים ממנו. וכמו עיסת הכלבים לעיל. ואי לאו קרא הוי אמינא דמשום בהמה אין לעשות שום מלאכה אפילו אדם אוכל ממנה קמ"ל כשהוא לכם ג"כ מותר לעשות אפילו לבהמה. וכמתני' דעיסת הכלבים

או י"ל איפכא אשר יאכל לכל נפש אפילו לנפש בהמה, הוא לבדו יעשה לכם דוקא, היינו כשהוא בשבילכם ולא לכלבים. והיינו אפילו באופן שיש לומר דאפשר לפייסן בנבלה וס"ד דנאמר הואיל ויהיה מותר גם בשביל כלבים. קמ"ל לכם דוקא ולא לכלבים דלא סמכינן אסברא הואיל ואפשר לפייסן אם אין לו נבלה דלא אמרינן הואיל בכה"ג

ועפי"ז נראה ליישב דברי הר"ן שכתב דוקא בדאית לי' נבלה מותר לאפות עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנו. ותמה הב"י (בסימן קי"ב) דהש"ס לא קאמר לעיל רק לרב חסדא דלית ליה הואיל בעינן דאית ליה נבלה אבל לדידן דקיימ"ל כרבה דס"ל הואיל. משמע דסגי באופן שאפשר לפייסן בנבלה אפילו לית ליה נבלה. והב"י דחק דמ"מ משום הואיל לא שרינן לכתחילה. והוא דחוק. דלעיל משמע אי אמרינן הואיל מותר אפילו לית ליה נבלה. אך לפמ"ש יש ליישב דהא קשה מאי אהני אפשר לפייסן אם אין לו נבלה הא בחנם לא יתנו לו נבילה. וע"כ שיקנה בשבילם נבלה ממקום אחר וא"כ אפילו לרבא לא שייך הואיל, כמ"ש הר"ן בפסחים בסוגיא דנכרי שהלוה דאינו עובר משום אי בעי פדי ליה דשוה מחוסר ממון. וא"כ גם לרבה קשה הא הוה מחוסר ממון ולא שייך הואיל. וצ"ל דהא לא נפיק מסברא דלא נימא הואיל במחוסר ממון רק מכח סברא גופא. דקשה נפש למה לי. וצ"ל דאתי אפילו מה שראוי לכלבים מותר דוקא כשראוי לכם לבד. וא"כ מוכח דבלית לים לפייס הכלבים אסור לבשל בשביל כלבים דלכם ולא לכלבים. ומהא הוא דמוכח דבמחוסר ממון לא אמרינן הואיל. וא"כ בס"ד דלא אסיק אדעתיה הנך קראי. ס"ל לתרץ המשנה דלעולם אמרינן הואיל אפילו במחוסר ממון . ואמרינן שאפשר שיבא לידי נבילה ואפשר לפייסן. אבל למסקנא דמסיק לכם ולא לכלבים ונפש בהמה אתיא לאסור לכלבים אפילו כשראוי לאדם. מוכח דלא אמרינן הואיל בכה"ג רק באית ליה נבלה אז הוי לכם דאפשר שיפייס הכלבים בנבלה ודברי הר"ן נכוחים דבלית ליה הוה כמחוסר ממון דלא אמרינן הואיל

גם י"ל דהא דאפשר לפייסן אם אין לו נבלה וצריך להדר אחר נבלה הוה כמו מחוסר מעשה. ובפסחים ( דף ס"ב) אמרינן דבמחוסר מעשה גם רבה לא ס"ל הואיל ורב חסדא ס"ל אפילו במחוסר מעשה הואיל. וא"כ י"ל בס"ד ס"ל גם במחוסר מעשה הואיל כדס"ל לרב חסדא בשחטו למולין ע"מ שיתכפרו בו ערלים בזריקה. ושם פריך גם כן הא רב חסדא לא ס"ל הואיל. ומשני לחומרא אית ליה . וא"כ מעיקרא משני שפיר לרב חסדא הואיל ואפשר לפייסן בנבלה. דרב חסדא ס"ל אפילו במחוסר מעשה אמרינן הואיל. ופריך דרב חסדא לא ס"ל הואיל כלל. וע"כ לחלק דלחומרא אית ליה ולקולא לית לים. אלא דרבה לא קשיא דאפשר דס"ל דבעיסה חציה של נכרי מותר לאפותה ביו"ט. ולא ס"ל סברא דאפשר למפלגה בלישה לכן פריך מרב חסדא לשיטתיה. אבל למסקנא דמוקי באית לים אי ס"ל כר"ח . י"ל דבעינן דוקא אית ליה נבלה אבל באין לו נבלה מיקרי מחוסר מעשה ולא אמרינן הואיל אפילו לרבה. וא"כ לסברת רב חסדא דקיימ"ל כוותיה דבעיסה חצים של נכרי אסור לאפותה. אפילו למאי דקיימ"ל הואיל בעינן אית ליה נבלה דבלית ליה הוה כמחוסר מעשה. ולק"מ על הר"ן ודוק היטב

ע"ב בגמרא אמר ליה אביי לרב יוסף ולרבי יוסי הגלילי הני סופלי דחיותא היכא שדינן להו ביו"ט כו'. כבר תמהו התוס' וכל המפרשים דמה ענין לר' יוסי הגלילי הא פשיטא דמטלטלין מאכל בהמה אפילו בשבת. ונראה לומר דהא דגרעינן ודאי מקרי נולד כדאיתא בשבת פרק במה מדליקין (דף כ"ט) והיינו מטעמא דמעיקרא קיימו התמרים לאדם וכשנפרדו הגרעינין מיקרי נולד. אלא דאי קיימא לן כר' עקיבא דביום טוב לכל נפש אפילו בהמה במשמע אין לחלק ביו"ט בין שראוי למאכל אדם או לבהמה דמותר אדם מן הבהמה אין ביו"ט ומעיקרא קיימי לאדם ולבהמה שאפילו לא יצטרך לאכילת אדם יוכל לקלוף האוכל כדי שיתן הגרעינין לפני בהמה לכן לא מיקרי נולד. אבל לר' יוסי הגלילי דדוקא לאדם מותר אבל לבהמה לא א"כ הגרעינין הם נולד דמעיקרא לא קיימי בשביל בהמה. שאילו לא היה צריך להם לאדם לא היה יכול להכינה לבהמה מיקרי נולד כדאמרינן בפרק במה מדליקין

ועפי"ז יש ליישב מה דפריך בשבת מאי איכא למימר. ותמוה דמאי שייטי' דבשבת לריה"ג דבשבת אפילו לאדם לא הותר אוכל נפש. לכן אפשר לסייע מכאן סברת בעל המאור בריש מכילתין דהא דפסק ביו"ט כר"י ובשבת כר"ש. והקשה בעה"מ היכן מצינו יום טוב חמיר משבת. ופירש בעל המאור דלא קיימ"ל מוקצה ביו"ט רק בדבר שאסור בשבת בלא"ה מצד איסור שבת אבל בדבר שיש היתר בשבת לא שייך לאסור ביו"ט. והשתא י"ל דמשני ליה דחזי להסקה ולא אמרינן ביה מוקצה. וקשה הא ביום טוב קיימ"ל מוקצה. וצ"ל דלא שייך להחמיר ביו"ט טפי משבת. ולהכי פריך בשבת מאי איכא למימר. וכיון דבשבת אי אפשר להתיר איך נתיר ביו"ט. דבשבת לא חזי להסקה ויש לאסרן בשבת לגמרי למאי דמשנית דאין היתר רק משום דחזי להסקה משמע דס"ל דבשבת אסורין א"כ אמאי נתירם ביו"ט דבמידי דבשבת אסור בלא"ה יש לאסור גם ביו"ט משום מוקצה. ומשני דבשבת נמי חזי אגב ריפתא. וכיון דיש לו היתר בשבת לא גזרו ביום טוב ומותר לטלטלן בלא ריפתא. מיהו לפ"ז צ"ל אי הוה אסורה בשבת גם ביו"ט הוה אסורה אע"ג דלא קיימ"ל מוקצה בשבת. י"ל דנולד אפילו בשבת אסור. ומצאתי שכוונתי בסברא זו להרמב"ן במלחמות. דלר"ע לא שייך מוקצה כיון דראוי לבהמה. ולפ"ז צ"ל דכולהו תנאי בפרק במה מדליקין ס"ל כריה"ג כיון דחשיב גרעינין מוקצה . ועיין בסמוך

בתוס' בד"ה הני סופלי כו'. ואפשר ליישב הקושיא דגרעינין הוה נולד. אלא דכתבו התוס' לעיל (דף ח') בד"ה אמר רב יהודה דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש. א"כ אי אמרינן נפש בהמה נמי במשמע מותר הטלטול משא"כ אם אין נפש בהמה בכלל הרי הטלטול שלא לצורך אוכל נפש והוה נולד. ובזה אפשר ליישב מה שהקשתי מאי דפריך בשבת מאי איכא למימר. וקשה הא אין זה ענין