שמחת יום טוב קב

לא יהיה מי שיכול לאוכלן נמי הוה מצוה. א"כ אין כוונת השתי לחם בשביל אכילה. שאפילו לא יהיה שום כהן שיכול לאוכלן. כגון שהכהן המקריב הכבשים אין יכול לאכול לחם וכדומה. מ"מ המצוה בשתי לחם. אבל נדרים ונדבות כפי נדרו מיד נודר לגבוה ולבעלים. לכן מדמי ליה שפיר לחצי של נכרי וחצי של ישראל. וכמעט הדבר מוכרח מכח מה שכתבתי לעיל. דבדבר שכולו להדיוט לא שייך איסור מלאכה דהא מותר לבשל נדרים ונדבות אם שחטן מעי"ט אף דמשולחן גבוה קזכו. וע"כ שתי לחם עיקרן לצורך גבוה. עמ"ש בחדושים ישנים ויועתקו כאן ואין לכפול הדברים

בפירש"י בד"ה דבעי טעמא וצריך אני להרהר ולעיין בה עכ"ל. צ"ע איך מתיר מבלי שיעיין הטעם ואפשר לומר לפירש"י דטעמא דרב הונא לאו מטעם אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה דרב הונא מתיר אפילו בעיסה דאפשר למיפלגה בלישה. וא"כ י"ל דהך טעמא פשיטא ליה דמותר . אלא שאם ישיב הטעם דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. יהיה מוכח מיניה לאסור בעיסה. והך טעמא עדיין לא עיין להתיר גם בעיסה. ולשיטת התוס' דלא פליג ר"ה אר"ח. י"ל דמפרשין שלא ביקש ליכנס עמו בפלפול הטעם

בפירש"י בד"ה וטעמא מאי סוגיית הגמ' קא"ל. המהרש"א פירש דרש"י לשיטתיה דס"ל לרב הונא אפילו בעיסה מותר אע"ג דאפשר למיפלגה בלישה. וקשה א"כ איך שתיק הש"ס לפרש טעמא דרב הונא. וגם קשה הא מסתמא הלכתא כרב הונא נגד רב חסדא דרבו הוה. לכן נראה דרש"י גופיה פירש צריך טעמא וצריך אני לעיין בה א"כ ממילא לא משמע דרב הונא עצמו פירש הטעם דכמו שלא פירש הטעם לר' אויא איך פירשו לרבה אלא ודאי רב הונא לא אמר הטעם רק הש"ס מפרש ליה. אלא דקשה לרב הונא עצמו לא שייך זה הטעם דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כיון דאפילו בעיסה מתיר. לכן נראה דבלא"ה קשה מאי מספקא ליה בחציה של נכרי. ופריך מה בין זה לנדרים ונדבות. הא בנדרים ונדבות אין מקריבין רק האיסורין * לגבוה והחלב ודם * צ"ל האימורין אפילו בחולין אסור. א"כ תקשי ליה איך שוחטין שום בהמה הא החלב והדם אין ראויין. מיהו אי אמרינן נפש ואפילו נפש בהמה א"ש דלא תקשי מהדיוט דהא עכ"פ חזי לכלבים. לכן קשיא ליה מנדרים ונדבות. והשתא לפי האמת שפיר מפרש הש"ס אליבא מאי דקיימ"ל דנפש בהמה אינו בכלל. א"כ לא סגיא בטעמא דכל חדא חזיא. דא"כ נפשוט דאפילו אם חלק הנכרי אסור כגון שנבלע בחלקו של נכרי. ובאמת כה"ג אסור דהא חלק זה לא ראוי לישראל וא"כ תקשי אפילו בכה"ג לשתרי. ולזה צריך הטעם דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. דלא תקחי איך שוחט בהמת חולין הא איכא חלק איסור חלב ודם. ולזה ע"כ לומר דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. א"כ לפי האמת מוכרח הש"ס לחילוק זה דאם חלק הנכרי אסור לאפותה ביו"ט. ולק"מ

עוד אפשר ליישב קושיית המהרש"א דצריך להאי טעמא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה לרב הונא לשיטתיה והיינו ג"כ אם בהמה עומדת לגדל דהוה חלק ישראל מוקצה ושל נכרי לא שייך ביה מוקצה. כדאיתא (בסי' תצ"ח) א"כ לרב הונא לשיטתיה דבלא קפיד שרי. א"כ משום מוקצה העכו"ם יכול ליטול חלקו ובו אין שייך מוקצה וכיון דלא קפיד שרי משום חלק העכו"ם ג"כ כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה יש היתר לשחוט חלק ישראל אעפ"י שאסור משום מוקצה כיון דקיימ"ל בדרבנן יש ברירה וא"כ הכותי יכול ליטול חלקו וזה אינו אסור משום מוקצה

בגמרא כהנים כי זכו משלחן גבוה. ויש לדקדק איך מותר לבשל חזה ושוק ותרומה שאסורים לזרים הא מוגמר אסור דאינו שוה לכל נפש א"כ הני מתנות כהונה שאסורים לזרים איך יעשה מלאכת הבישול הא אינו שוה לכל נפש שזרים אסורים בתרומה וחזה ושוק. וצ"ל כיון דגוף המאכל ראוי רק איסורא דרביע עליה מקרי שפיר שוה לכל נפש משא"כ במוגמר שאין ראוי מצד עצמו לכל נפש רק למפונקים והא דטריפה אסור לבשל אף שהוא מאכל ואין המניעה רק מצד האיסור י"ל דטריפה שאסורה היינו משום דכתיב לכם ולא לנכרים א"כ עושה מלאכה לצורך הנכרי אבל תרומה הרי מבשל לצורך הכהן

וארווח לן בזה מה שתמה המהרש"א לקמן דפריך הא חזי לכלבים הא כבר הביא משנה דחלה דעיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלים ממנה אינה נאפית ביו"ט . ובאמת דייקו הפוסקים מהך משנה דאין הלכה כר"ע כמ"ש התוס' לקמן (ע"ב). אבל לפמ"ש לק"מ די"ל דמתני' דעיסת הכלבים לכ"ע. והיינו דאפילו מ"ד אשר יאכל לכל נפש נפש בהמה נמי במשמע. היינו שנכללין נמי בנפש. אבל מדכתיב לכל נפש משמע מה שאינו ראוי לנפש אדם לא מהני מה שראוי לנפש בהמה דלא עדיף ממוגמר דדרשינן לכל נפש דבעינן שוה לכל נפש. וא"כ י"ל בשלמא טריפה מקרי שוה לכל נפש שהמאכל ראוי לכל נפש אלא דאיסורא רביעא עליה ואי אמרינן נפש בהמה נמי במשמע מקרי שוה לכל נפש אבל עיסת הכלבים שאין הרועים אוכלין א"כ אף שראוי לבהמה לא מקרי מאכל השוה לכל נפש. ושפיר י"ל דמתני' דעיסת כלבים אתיא ככ"ע אפילו כר"ע. וליכא ראיה כלל. וא"צ לדחוק כמ"ש בעל המאור. וברור ונכון

אלא דקשה מאי פריך לקמן ארב חסדא מעיסת כלבים הא אפשר למיפלגא בלישה נימא דר' עקיבא הוא דס"ל אפילו נפש בהמה במשמע. מיהו אין זו קושיא דניחא ליה לאסוקי מתני' ככ"ע. ועיין בע"ב גבי סופלי

שם אמר רב חסדא כו' עיסה חציה של נכרי כו' אסור לאפותה ביו"ט. כתב הצל"ח הא דשבק איסור הלישה דמיירי שכבר לשה הנכרי וקמ"ל דמ"מ אסור לאפותה דס"ד שיהיה מותר לאפותה שהפת נאפה יפה ע"ש. ונראה דלא כתב כן רק דרבותא טפי מאפיה מבלישה. אבל אי שייך טעמא דהפת נאפה יפה. משמע שגם הלישה מותרת. דהא רשב"א אמר ממלאה אשה תנור פת אעפ"י שאינה צריכה אלא לפת אחת . א"כ משמע דלשה נמי הפת. וגם הלישה מותרת דהלישה צורך אפיה כדי שתמלא התנור ויהיה הפת נאפה יפה. ולכאורה נראה לי דהלישה לא פסיקא ליה לאיסור . דאי לש כל העיסה ביחד. אין המלאכה מתרבה בשביל חלק הנכרי אבל באפיה דרך לאפות כל פת לעצמו. ואין דרך לאפות כל הנילוש פת אחד. ועיין מ"ש בסמוך

בתוס' בד"ה הואיל ותימא וכו' עכ"ל. מה שהופכו הרשימות. היינו דבפשיטות אפשר לומר דהואיל תליא בברירה שהרי סוף סוף לא באו האורחים. וי"ל למפרע דאגלאי מילתא שהכין לצורך חול. והוה אפשר לומר דמאן דס"ל הואיל ס"ל אין ברירה. ולא אמרינן איגלאי מילתא למפרע. כיון דבשעת אפיה אפשר שיקלעו לו אורחים אע"ג דלא אתו מ"מ אינו לוקה דבשעת אפיה לא היה מבורר. והך מ"ד דרודה סופג ארבעים. ס"ל יש ברירה. ואיגלאי מילתא שהכין לצורך חול. אבל אחר שהקדימו דרב הונא ס"ל כל חד חזי לינוקא. משמע אפילו לא יהבו לינוקא. רק דלא קפדי. ולא אמרינן הוברר הדבר למפרע שנעשה הכל בשביל כותים . ורב הונא תלמידיה דרב כרב ס"ל כדאיתא בפ' מפנין. ורב ס"ל יש ברירה באחין שחלקו יורשים. כדאיתא בב"ק (דף ט') אלמא דלא תליא בברירה מקשו שפיר. ובפסחים הקשו ג"כ למאי דבעי למימר דר"א ס"ל הואיל. ור"א גופיה ס"ל סופג את הארבעים. לכן טרחו שם והביאו דברי ר"א עצמם . אבל כאן שלא נזכר ר"א סמכו קושייתם ארב הונא. ועיין מ"ש לעיל (דף ב') גבי פירות הנושרין בתוס' שם ישוב נכון כיון דהוה מוקצה אף דמוקצה דרבנן מ"מ הא אינו ראוי