שמחת יום טוב קא

ס"ל בכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן דיזרוק לכתחילה אך לא מטעמיה והוא דודאי אם שחטן לפני זמנן. והיינו כשחל עצרת ביום א'. איכא למימר דאסור לזרוק הדם. דכיון שע"י הזריקה מתכשר הבשר לאכול. ובשבת אינו ראוי כדאמר בגמרא. וא"כ הו"ל שבת מכין ליו"ט והוה הכנה דאורייתא לכאורה. לכן יש לגזור בין לפני זמנן בין לאחר זמנן. ואף דבלאחר זמן לא שייך הכנה. דאם חל עצרת ע"ש ושחטן בשבת לא הוה הכנה דאורייתא דסעודת חול א"צ הכנה. כמ"ש רש"י ותוס' לעיל ריש מכילתין. בהא שפיר י"ל להחמיר בשבות דשבת. דמשכחת ליה לבא להכנה דאורייתא. והיינו כשישחוט אותן לפני זמנן בשבת. והוה הכנה ליו"ט בזריקה שמתיר בשר באכילה. והיינו דהניח דברי רבה בר הונא בקושיא כיון דר' יוחנן וכמה אמוראי דלעיל לית להו הכנה, גם תנאי פליגי בהכנה. לא משמע ליה דתיתי הברייתא דוקא למאן דאמר דסבירא ליה הכנה. ואי בעית אימא ס"ל דשאני ליה בין שבות שבת לשבות דיו"ט. דס"ל בשבת לפני זמנן שייך הכנה. לכן גזרו בשבות דשבת טפי. אבל בנדרים ונדבות ששחטן ביו"ט עצמו. לא משכחת לה הכנה. דאפילו חל שבת אחר יו"ט. מ"מ כיון דראויין לאכול ולבשל ביו"ט עצמו לא שייך הכנה דיו"ט לעצמו מכין כמ"ש בריש מכילתין

והשתא שפיר צדקו דברי הרמב"ם דפסק כרבה בר הונא דמשום אימורין לחוד נמי זורק. והא דבברייתא לא יזרוק היינו משום שבת דמשכחת לה הכנה דאורייתא כדפרישית. אבל בכבשי עצרת ששחטן בעצרת עצמו שלא לשמן. לא משכחת הכנה דבלילה חול הוא. ושפיר פסק הרמב"ם כרבה בר הונא שנזכרו דבריו בתר רבא. ש"מ דהש"ס תופס כוותיה. לכן בכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן ס"ל דיזרוק להתיר אימורין בלילה. בזה לא מקרי הכנה. כיון דאינו מאכל הדיוט. והכנה נפקא לן מוהכינו. היינו סעודת יו"ט. אבל מצות לאו ליהנות ניתנו. גם מלתא דטלטול בעלמא היא הזריקה. אבל בלפני זמנו ולאחר זמנו בשבת שאינו ביו"ט עצמו. יש לגזור אטו עצרת אחר שבת דהוה הכנה דאורייתא

ובהכי ניחא שהשמיט הפלוגתא דרבא ורבה בר"ה לגמרי דסמך עצמו אמה שפסק בכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן דמקטיר אימורין בלילה. וע"כ זורק הדם. וכיון דאפילו בשבת כיון דלא שייך הכנה שרי כ"ש ביו"ט. דממנ"פ אם לא נטמא הבשר יו"ט מכין לעצמו ואם נטמא הבשר לא שייך הכנה. ודברי רמב"ם ברורים ונכונים. ודו"ק היטב

שם בעי מיניה רב אויא סבא מר"ה בהמה חציה של נכרי כו' מהו לשוחטה ביו"ט א"ל מותר א"ל וכי מה זה לנדרים ונדבות כו'. קצת קשה אמאי לא פשיט לנפשיה מנדרים ונדבות דאסור. ואפשר דס"ד לחלק בוודאי בין שחיטה שלא מדעת נכרי. י"ל דקניא לה בשינוי ואינו חייב אלא דמים לנכרי משא"כ בשחיטה מדעת הנכרי. ולכן ר"ה דאמר ליה סתמא מותר בכל אופן קשיא ליה שפיר

עוד נראה ויתיישבו דברי הרמב"ם שפסק בהך דבני באנא דאי יהבי ריפתא לינוקא ולא קפדי שרי. וגם פסק כריב"ל דאין מזמנין הנכרי ביו"ט. ותמהו עליו הא בש"ס אמר בהדיא ופליגי דריב"ל. ונראה ליישב דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דודאי י"ל דדוקא מר"ה בעי. דלדידיה לא קשיא אפילו נימא מותר וכי מה בין זה לנדרים ונדבות. די"ל דהא ודאי כיון שעיקר כוונתו בשביל חלקו. אלא שגם של נכרי נשחט ממילא. וא"כ הוה לא אפשר ולא קמכוון. כדאיתא בפסחים (דף כ"ו). דבהא פליגי אביי ורבא. וא"כ יש לחלק בשלמא בחצי של נכרי וחצי של ישראל לא קמכוון בשביל הנכרי כלל. משא"כ בנדרים ונדבות הוה לא אפשר וקמכוון. מיהו לדברי אביי שם דס"ל דלר' יהודה אין חילוק בין מתכוון לאינו מתכוון. א"כ אין לחלק בכך. וא"כ י"ל דדוקא מרב הונא קבעי דרב הונא תלמידו דרב כרב ס"ל. ורב ס"ל כר"י דדבר שאין מתכוון אסור. וא"כ אין חילוק בין מכוון לאינו מכוון פריך ליה שפיר מה בין זה לנדרים ונדבות

ומעתה י"ל גם בהנך דבני באגא כיון דאמר להם ר"ה שיאפו בשביל הינוקא. וכפמ"ש התוס' הטעם דדוקא בשביל טורח האפיה לא קפדי. וכבר תמה המהרש"א איך אמר ופליגי הא ודאי בשלו אסור טפי כיון שאף בלא טורח יכול לאכול את שלו. אך נראה דודאי י"ל דיש חילוק בין עיסה חצי של נכרי שפיר י"ל אפשר למיפלגה בלישה ובני באגא עדיף מיניה דדוקא בשביל טורח אפיה לא יקפידו . אבל י"ל דפשיטא להש"ס היכא שאין להנכרי שום חלק וכולו של ישראל שיכול לאכול הכל ודאי עדיף טפי מסברא דיהבא ריפתא לינוקא דכל הטירחא בדידיה. וא"כ אין צריך לדחוק כמ"ש התוס' דהעגל היה של בני האיל דאפילו היה של ישראל פשיטא לן דהאי עדיף מסברא דריפתא לינוקא דכל הטירחא בדידיה. ולכן פריך שפיר מעגל מכח כ"ש דבכה"ג יש להתיר . ואמר שפיר דפליגי אריב"ל דפשיטא לן היכא דכולה דישראל עדיף טפי. אלא די"ל שלא התיר רב הונא רק כשאינו מכוון רק לעצמו דמה שעושה בהכרח בשביל הנכרי הוה ג"כ כמו אינו מכוון. כמו שמצינו שדייק מכפאו ואכל מצה יצא דמצות אין צריכות כוונה. אלמא מה שעושה ע"פ הכרח מקרי בלא כוונה. משא"כ מרבה בשבילו הרי מכוון בשביל הנכרי. אלא די"ל לפי גירסת הרי"ף דגרס רב. ורב ס"ל אין חילוק בין מכוון לאינו מכוון. וא"כ הרמב"ם לשיטתיה דפסק (בפט"ו ממאכלות אסורות) בכל איסורין לא אפשר ומכוון אסור א"כ שפיר אסור להרבות בשבילו וא"ש דברי הרמב"ם

שם בעי מיני ר' אויה סבא מר"ה בהמה חציה של נכרי כו'. יש לדייק למה לא אמר בהמה של נכרי ושל ישראל ולמה דייק לומר חציה. ואפשר לומר דפשיטא ששוחט בהמה אף שיש חלב ודם דברים שאין ראויין לאכילה משום מאי דראוי לאכילה. א"כ ביש לנכרי איזו חלק בטל גם כן בחלק ישראל רק בחציה שאם תוסיף החציה על דברים האסורים בבהמה נמצא שחיטת הבהמה רובה שלא לצורך האכילה

שם מהו לשוחטה ביו"ט. ויש לדקדק דתפשוט ליה ממתני' דלקמן (דף כ"ה) בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ יש שהות לאכול ממנו כזית צלי. הרי בשביל כזית אחד מותר לשחוט כל הבהמה. וע"כ מטעם דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. ולשיטת התוס' דמחלקין בין אם כל כזית ראוי לו משא"כ בחציה של נכרי הרי חלק הנכרי מובדל לעצמו וצריך ליתן לנכרי חלקו. ואף דהכא אי אפשר בלא שחיטה י"ל דמ"מ השחיטה בשביל חלק הנכרי ג"כ . אבל לרש"י דאינו מחלק בכך קשה תפשוט ליה ממתני' דמסוכנת. ונראה דידע סברא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה מ"מ יש לחלק דהתם כל השחיטה לצורך עצמו אבל כאן השחיטה בשביל נכרי כמו בשביל ישראל. אלא דלא הונח לי בזה דשם השחיטה לצורך חול ג"כ ואינו רק כזית לצורך י"ט א"כ קשה דאטו לא ידע מתניתין דבהמה מסוכנת שאפילו ע"י הערמה מותר ועיקר השחיטה לצורך חול. וגם לפירוש התוס' אינו מספיק דהתם ליכא שהות רק לכזית ואפ"ה שרי דאין זמן להפשט וכזית יכול לאכול מבית טביחתה. וא"כ עיקר השחיטה לצורך חול וגם כוונתו ג"כ לצורך חול ואפ"ה שרי ואין לומר שם שרי משום הפסד ממון. דא"כ מדאורייתא שרי. ומאי קשיא מנדרים ונדבות תקשי ליה לנפשיה דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט מן התורה. ועיין בסמוך

שם וכי מה בין זה לנדרים ונדבות. הקשה הצל"ח תקשי ליה לנפשיה משתי לחם דכולן לכהנים ואפ"ה אין דוחין. יו"ט. וע"כ צ"ל דמשולחן גבוה זכו ולא תירץ כלום. ולי נראה דודאי פשיטא ליה בדבר שהוא רק למצוה דשתי לחם אפילו