שפתי דעת פה

נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב אלהים בארמנותיה נודע למשגב ואחר שסיפר מעלת בית המקדש הר קדשו הביא מופת על מעלתו ועל קדושתו ואמר כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו רצה לומר כל עיקר הויכוח שהיה בין המלכים יוסף ויהודה ומה שנתמלאו עברה זה על זה הכל היה בעבור קדושת המקום הזה כי יוסף רצה שיהיה חלק בנימין תוך חלקו ויהודה רצה לקרבו אליו כדי שיהיה תוך חלקו בבית עולמים, המה ראו כן תמהו רצה לומר גם מתחילה כשנאמר ויתמהו האנשים איש אל רעהו הכל היה בעבור זה הענין כדמסיק בילקוט ויתמהו האנשים אמר יהודה שהוא מלך ישב בראש ואחריו ראובן הבכור כו' ואת בנימין הושיב אצלו ושם תמהו והרגישו שהכל מיד ה' עליו השכיל שיהודה מלך ויהיה בית המקדש בחלקו על כן הושיב אצלו ראובן הבכור כי קודם מעשה העגל היתה העבודה בבכורות, ומאחר שהושיב אצלו את בנימין זה מופת שגם הוא מלך ויהיה בית המקדש גם בחלקו ע"כ הושיב אצלו את בנימין אושפיזכן לשכינה דאל"כ כשאמר אליו יהודה על חיבת העין על אכסניא של הקב"ה לא כ"ש ומי הגיד ליהודה שזה האיש יודע מי הוא אושפיזכן להקב"ה אלא ודאי שכבר הרגישו בו כשהושיב אצלו את בנימין שכך כוונתו,. ועל חיבת העין היינו בנימין ידיד ד' חיבת עין שלמעלה, ויהודה מלך שנקרא כולו על שם הקב"ה וגם יוסף מלך שנתוספה לו ה' על כן אמרו השבטים מלכים מדיינים זה עם זה אנו מה איכפת לנו, בשלמא המה מלכים וכל אחד מהם יש לו חלק מן השם בעבור שכל אחד מהם קידש השם על כן כל אחד מהם ראוי שיהיה בחלקו בית המקדש הגורם קידוש השם בעולם כמו שכתוב אלהים בארמנותיה נודע למשגב והיינו משגב שמו יתברך בעולם ואם כן דווקא להם שייך ויכוח זה של בנימין כי כ"א רצה לקרב אליו אושפיזכן של שכינה אבל אנו מה איכפת לנו יהיה בנימין חלק השכינה אצל מי מהם שיהיה אין לנו נפקותא כי סוף סוף בחלקינו אין שום בית המקדש כי כלנו היינו במכירת יוסף: ומה שאמר עברו יחדיו לשון עברה כבר ידוע ארז''ל אין עברה אלא גיהנם שנאמר יום עברה היום ההוא ובב"ר פרשה מ"ד מסיק הראה הקב"ה לאברהם גיהנם וגלות ומתן תורה ובית המקדש אמר לו כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם נצולין משתים, והסברא נותנת שעל ידי התורה נצולין מן הגלות, שנאמר חרות על הלחות אל תקרי חרות אלא חירות וממילא נשמע שעל ידי המקדש נצולין מן הגיהנם כי אש של מזבח עומד במקום אש של גיהנם והוא דוגמתו כי אש של מזבח שורף ואינו מכלה, וראיה מן לא נתך נחושתו של מזבח ומן מזבח הזהב כנודע, ואם כן כל מי שיהיה עיקר בית המקדש בחלקו הוא הגורם להציל מן יום עברה היום ההוא על כן מסיק בויכוח שלהם עברו יחדיו שנתמלאו עברה זה על זה כי כ"א רצה לתלות ההצלה בעצמו, ולפי שזאת היתה הכוונה בויכוח זה על כן נתגלגל הדבר שגם אחר שנודע יוסף לאחיו נבהלו נחפזו, ובהלה זו היא הגורמת לדורות התוכחה אל כל אדם שיהיה נשמר מן יום הדין שלעתיד כדמסיק ברבתי ולא יכלו אחיו לענות אותו אבא כהן ברדלא אומר אוי לנו מן יום הדין אוי לנו מן יום תוכחה בלעם חכם של הגוים לא היה יכול לעמוד בתוכחה של אתונו הה"ד ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא, יוסף קטנן של שבטים הי' ולא היו יכולין לעמוד בתוכחתו הה"ד ולא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו לכשיבא הקב"ה ויוכיח לכ"א ואחד לפי מה שהוא כו' אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה עכ"ל, והנה לפי דרכנו נתגלגל הדבר שמיד אחר שנודע להם יוסף עברה עליהן בהלה זו אשר ממנה יקחו ק"ו לבהלה של יום הדין האחרון ובזה ישתדל כל אדם להנצל מן יום עברה היום ההוא ע"י הזהירות במעשיו, ואז הכירו גם השבטים שכל עיקר ויכוח זה שבין יהודה ליוסף היה כדי להנצל מן יום עברה היום ההוא ע"י אש המזבח העומד במקום השכינה במקדש: וסמך אש זה