שפתי דעת נג

קשת מיוחד לישמעאל שנאמר בו ויהי רבה קשת ואני בתומי אלך בקול קול יעקב כאמור, ומ"ש ואני נתתי לך שכם אחד היינו משכן שילה שהיה בחלקו של יוסף מקום הקרבנות ודבר זה לקחתי מיד האמורי עשו בלקיחת הבכורה, ומה שרצה יצחק לזכות לו הברכות על ידי תליך וקשתך יתכן לפרש שרצה לזכותו על ידי מצוה שיעסוק במצות כיבוד אביו, ורצה לברכו בברכת על חרבך תחיה וכן שיהיה רבה קשת, וכאשר נכנס יעקב אז נכנס עמו ריח הגן עדן אז חשב יצחק שלכך נכנס עמו הגן עדן שלא יברך אותו בברכות גשמיות בחרב וקשת אלא בברכות רוחניות לכך אמר ויתן האלהים מטל השמים וגו' כדעת המדרש ברבתי שדרש כל הענין על המנחות והנסכים וקרבנות ע"ש,. כי הקרבנות הם ריח ניחוח לד', וזהו סוד ראה ריח בני וגו' ושייכים אל הבכורה, ומ"מ אין דעת המדרש להוציא המקראות מן פשוטם זולת שרצה ליתן טעם על כל הברכות לפי שכולם יש בהם צורך אל הקרבנות מנחה ונסכים והכל שייך לבכורה על כן דרש משמני הארץ אילו הקרבנות דנן ביכורים ותירוש נסכים ורצה לומר שבזכות הקרבנות יתברכו כולם, כי כל הדברים ההם שייכים אל הבכורה שהעבודה היתה בהם, וחשב יצחק שלו משפט הבכורה אעפ"י שידע בו שאומנתו החרב מ"מ לא רצה לברכו בה מחמת שנכנס עמו הגן עדן כי החרב הפך הגן עדן שנאמר וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב וגו', אבל אחר כך שנודע לו כי עשיו מכר הבכורה ואז ידע שאינו ראוי לעבודה אז ברכו בברכת ועל חרבך תהיה. גם יתכן לפרש שמתחילה חשב שהוא בכור וראוי לעבודה על כן לא רצה לברכו בברכת על חרבך כי כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, גם בזה מתורץ מה ראה יעקב לבקש ממנו מכירת הבכורה דווקא בבואו מן השדה עיף אלא לפי שאמר עיף אנכי ברציחה על כן אמר יעקב אינו ראוי לישא כפיו וקל וחומר שלא יעסוק בעניני המזבח שנאמר בו כי חרבך הנפת עליה ותחלליה, לפיכך כאשר שמע יצחק דברי עשו שאמר את בכורתי לקח אמר מעתה הוא ראוי לברכת ועל חרבך החיה, וזהו שמסיק במדרש שיעקב אמר רשע זה יהיה עומד ומקריב כו' למה הזכיר לשון עומד אלא רמז לרציחתו כמו שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו וגו', ובזה מתורץ מה שמסיק בתרגום על עלי קללתך בני עלי אתאמר בנבואה כו' כי יעקב אמר לאמו כי מאחר שעשו בן העולם הזה ואני בן העולם הבא אם כן ממה נפשך אם ימושני אבי ויראה שאני חלק אז יקלל אותי עבור הרמאות ואם תימצי לומר שתתן על חלקת צוארי איזו דבר בעל שער אז יסבור אבי שאני עשו מכל מקום מסתמא יברך אותי בברכות גשמיות השייכות אל עשו כי כבר ידע בו אביו שהוא איש שדה בן עולם הזה ואם כן תביא עלי קללה ולא ברכה כי טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים כי ריבוי הטובות בעולם בזה שהרשעים חושבים כי טובה היא להם אמנם לצדיקים קללה תחשב להם כי אין להם חפץ בריבוי הטובות בעולם הזה לפי שעל ידיהם יאכלו מזכיותיהם בעה"ז לכך כפל לומר קללה ולא ברכה ולצדדין קתני אם ירגיש בי ע"י מישוש אז יקללוני, ואת"ל שלא ירגיש בי מ"מ הלא איש חלק אנכי המורה על מיעוט תענוגי העה"ז ועשו איש שעיר והשערות באים מן האידים המותרים, ע"כ הם מצויין בבעלי תענוגי העה"ז ואז יתן לי הברכות השייכין לאיש שעיר וזה לא לברכה יהיה לי, והשיבה עלי קללתך בני ממ"נ אם ירגיש בך ויקללך תתלה האשמה בי ואז אותי יקלל ולא אותך ואם לא ירגיש בך עלי אתאמר בנבואה כו' רוצה לומר הוגד לי בנבואה שיתן לך ברכות רותניות, וכך היה אחר שראה גן עדן נכנס עמו וכדעת המדרש הדורש כל הברכות על עבודת הקרבנות: ולדעת המדרש האומר מאמר (מא) חמשה עבירות עבר באותו יום חמשה עבירות עבר אותו רשע באותו יום כו', יתכן לפרש שנרמזו בחמשה תיבות