שפתי דעת מז

דולה ומשקה כאחד, ושינה כל זה כדי לאי ם עליהם ושיקפצו ליתן אותה ליצחק ולשלחה עמו וכשראה בה אליעזר סימנים אלו שהיא דול"ה ומשק"ה על כן נתן לה שנ"י צמידים על ידיה ויפוזו זרועי ידיה אשר בהם היא עשתה חסד כי השאיבה בידיה כיוסף שהיה גומל חסדים וכתיב בו ויפוזו זרועי ידיו וכן כל גמילות חסד שבגופו כנרמז בכ"ף קטנה של ולבכתה וכמו שפירשנו למעלה על גאני בכנפא דשרה כו'. ומ"ש עשרה זהב משקלם ע"ד שמסיק ברבתי כל המברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות שכן נזכר בני חת עשרה פעמים בתורה וכל המאכיל פרוסה לצדיק כאילו קיים ה' חומשי תורה שכן נזכר ה' פעמים ברזילי הגלעדי על שהקדים את דוד המלך בלחם ויין, ונראה לפרש שהמאכילו לחם ויין הוא בעה"ז שנברא בה"א על כן דומה כאילו קיים ה' חומשי תורה וזה שבירר מקחו אל מקום קבורה היינו אל העה"ב שנברא ביו"ד על כן דומה כאילו קיים עשרת הדברות ולשון מקחו מדבר בקנין עולמי דהיינו לעה"ב כי בו שייך קנין נצחי וענין זה בכללו הוא גמילות חסד על כן הזכיר מספר עשרה בשני צמידי' שנתן לה על ידיה, ונזם זהב שדרכם לינתן על האזן כד"א איטם אזנו מזעקת דל וגומר וכל בעל חסד אזנו פתוחה לשמוע אנקת אסיר על כן נתן לה נזם בקע משקלו לרמוז לשקלי ישראל המכפרים על עין הרע וראויה כפרה זו לבעלי עין יפה שלא יוזקו בעין. ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב והנה גמלים באים למה לא הזכיר הרוכבים על הגמלים כי המה עיקר אלא שראה ברוח הקודש שכולם גמלים הנרכב כפשוטו והרוכבים ג"כ גומלי חסדים ג"כ ע"כ ויביאה האהלה שרה אמו והרי היא שרה אמו שהיתה גומלת חסדים בגופה לא כאברהם כי אין מדרך האיש לעשות עיסה ולא פת לחם כאשר עשתה שרה למלאכים והיינו דמקרבי הניית' המצוי יותר בנשים בשרה וכן ברבקה שהיתה דולה ומשקה כאמור לכך דמתה לשרה והרי היא שרה אמו שחזרה למקומה הברכה שהיתה מצויה בעיסה כי בה עסקה שרה לצורך אורחים, וחזר למקומו הענן שהי' קשור באהל ע"ד הפסוק שהזכרנו הנה עב קטנה עולה ככף איש, ונר דלוק באהל כמו שנאמר בשכר נותני צדקה אז יבקע כשחר אורך, וברבתי מסיק עוד ענין רביעי שכל זמן ששרה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה וכו' והטעם משום דמקרבת הנייתה לענים, ונרמזו כל הארבע בכ"ף קטנה של ולבכותה שבכה על חסרון של דלתותיה פתוחות לעניים וכפה פרשה לעני, ועל חסרון הענן שנאמר עב קטנה ככ''ף איש עולה, ועל חסרון העיסה מעשי ידי כפה שגרם הברכה, וחסרון נר שהוא כנגד נשמת אדם ב' נונין אלו עולין למספר כ"ף, וע"י רבקה חזרו כולם. ולדעת המדרש בת ק' כבת כ' לחטא הוא לפי שקודם מתן תורה לא היו בני עונשין כי אם עד ק' שנה ואחר מתן תורה בן כ' שנה, ונראה ליתן טעם לדבר כדמסיק ברבתי פר' ח' על פסוק אחור וקדם צרתני אם זכה כו' ואם לאו הוא בא ליתן דין וחשבון שנאמר ותשת עלי כפך ולמד מן פסוק כפך מעלי הרחק שמדבר בעונשין והם רמוזים בכף ואם הכתוב כ"ף במלואו עולה ק' והיינו כננד מה שקודם מתן תורה היו בני עונשין בני ק' ואם תכתוב כ' שלא במלואו עולה עשרים והיינו כנגד מה שאחר מתן תורה נעשו בני עונשין בני עשרים לפי שאז נחלקה כל התורה לחמשה ספרים ואם תחלק לכל ספר עשרים יהיה מאה לכל התורה ה' פעמים עשרים, ושרה לא חטאה כלל לא בת כ' ולא בת ק' על כן מיעט אברהם בבכיה ורמז בכ"ף קטנה של ולבכתה, אך להנתחינו עיקר רמז הכ"ף אל זכות צדקתה שכפה פרשה לעני ק ידי רבקה גומלת חסדים עד שיפוזו זרועי ידיה כיוסף שזכה לזה על שכלכל ופרנס כל בית אביו'

ויתכן לפרש כף קטנה בולבכותה בדרך אחר והוא שאברהם לא ידע בצדקת זו שום חטא בעולם שראוי לבכות שמא עון זה יקלקל מנוחתה כבוד ולא היה ראוי לבכות עליה כלל אך מצא בה דבר אחד שעיניה היו צרות באורחים כי הוא אמר סלת והיא אמרה קמח כדאיתא בבבא מציעא ולפי זה היה לה כף קטנה