שפתי דעת תד

ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון פונות, משל למדינה כו' ומסיק בין יו"כ לסוכות זה פסוק בסוכתו וזה בלולבו ואין עושין עונות כו' קשה וכי מלתא דפסיקא היא שלעולם אין טשין עונות בין יו"כ לסוכות ופ"ק מה שמסיק וכי ראשון הוא ולמה לא הקש' זה על פסוק אך ביום ראשון תשביתו שאור ונראה שקשה ליה מאחר שלקיחת ד' מינים סימן מאן דנטל כידון נצח וא"כ יש ליום זה צרוף אל הימים הקודמים והל"ל ולקחתם לכם ביום חמשה עשר לחודש שהוא מורה על צירוף אל הימים הקודמים אבל מלת ראשון מצורף אל הימים שאחריו שני שלישי, ותירוץ ראשון פירושו ראשון לחשבון עונות שנמחלו כבר ואם כן במלת ראשון רמוז היטב צרוף אל הימים הקודמים שנרמז שיום זה ראשין לחשבון עונות, ותדע שלא אמר ראשון לעשיית פונות לפי שיכול להיות שבין יו"כ לסוכות עושין ג"כ עונות אך שאותן עונות אינן באין לידי חשבון אלא נפרעים מן החטא תכף מעט מעט לפי שמסתמא עונות של ימים אלו מועטים המה שהרי על הרוב פסוקין במצות סוכה ולולב ומצוה בעדנא דעסיק בה מגנא ומצלא מן החטא וכן סמכם דוד אשרי נשוי פשע וגו' זה ביום כפור, אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון ר"ל לא צרפם עפשות מהם חשבון זה בין יו"כ לסוכות על כן אמרו ראשון לחשבון פונות וק"ל ומכ"ז ראיה ששם ה' אשר בקרבם מציל מן החטא לכך נאמר והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת

מאמר (שסו) באור פסוק כי שם ה' אקרא כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, קשה למה התחיל בשם ה' וסיים בשם אלהינו, ורש"י פירש כשאקרא ואזכיר שם ה' הבו גודל לאלהינו וברכו שמו מכאן שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש וקשה בפסוק נאמר לאלהינו ואנו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו מלכות במקום אלהינו, ותדע כי בפרק סדר תעניות כיצד אמרו שבגבולין עונין אמן אחר כל ברכה אבל במקדש אין עונין אמן אלא אומרים בשכמל"ו ולמדו זה מן פסוק דעזרא קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם ועד העולם ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה, ונראה ליתן טעם לדבר לפי שאמן עולה צ"א כמספר שם של ד' בקריאתו ובכתיבתו דהיינו אדני ס"ה ושם של ד' כ"ו וכבר ידעת שכתיבתו לשון הוה ויהיה דהיינו מן העולם ועד העולם ועל כן במקד' שכהן גדול אומר ביו"כ שם המפורש כמו שהוא בכתיבתו לשון הויה נצחית אז העם אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלעולם ועד היינו הך ולפי שבזמן שגם הקריאה כמו הכתיבה אם כן כל עיקר הגדולה אל שם של ד' על כן הוצרך לומר כי שם ה' אקרא הבו גודל גם לאלהינו, אבל בגבולין שמזכירין השם בלשון אדנות אם כן אין כאן רמז על כתיבתו על כן עונין אמן כי בו ממלאין כל מספר השם הן קריאתו הן כתיבתו מה שאין צורך בזה במקדש כי שם מזכירין אותו מפורש ועל כן אומרים אחריו מה שמובן מן המפורש דהיינו לשון היה הוה ויהיה וזה עיקר יותר מלומר אמן למלאות המספר ללשון אדנות ובגבולין שאין שייך זה אומרים אמן למלאות ללשון הוי' ובמסכ' סוטה אמרו שברכת כהנים בשם המפורש במקדש אבל במדינה בכנוי על כן אמן שייך במדינה למלאות עיקר השם שהוא ככתיבתו, אבל במקדש שאומר עיקר ממש ככתיבתו אין צריך למלאות המספר ויותר נכון לומר פירושו דהיינו בשכמל"ו כי לעולם ועד היינו היה הוה יהיה ומ"ש כאן הבו גודל לאלהינו ר"ל שגם יכוין אל שם אלהים העולה למספר פ"ו ועם ה' אותיות הרי צ"א כמספר השם הגדול בקריאתו ובכתיבתו ומכל מקום לשון גודל משמעותו שיאמר בשכמל"ו כי זהו עיקר גדולתו יתברך ורוממותו, ומה שמביא המזרחי בספרו מנין שעונין אמן אחר המברך ת"ל הבו גודל לאלהינו וחושב שזה סותר דברי רש"י ולי נראה שאין כאן סתירה כי שניהם במשמע חד במקדש וחד במדינה כי רש"י פירש מכאן שעונין בשכמל"ו במקדש אבל בספרי מדבר במדינה כי לא הוזכר שם במקדש ותרווייהו מהאי קרא נפקי דהיינו ליתן גודל לאלהינו בכ"מ כפי קריאתו הן בפירוש במקדש הן בקריאתו במדינה וקל להבין, וכי נאמר בלשון תנאי רצה לומר כמו שאני קורא אל ה' כך תתנו גודל לאלהינו אם אקרא בם ה' בקריאתו תפנה אמן ואם אקרא שם ה' בכתיבתו אז תפנו בשכמל"ו וזה במקדש ורש"י נקט א' מהם וכי לשון כמו וקל להבין: מאמר (שסז) באור פסוק כי גבהו שמים מארץ כו'

לשבת שובה כתיב כי גבהו שמים מארץ וגומר כבר ידוע שרחמי ב"ו אינן מתפשטין כי אם עד דור רביעי ואנו למדין זה מדקאמר פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים שמע מינה שעד כאן רחמי האב כל הבן ואז יש לאב צער כשיראה בניו בצרה חלילה עד דור רביעי אבל על היותר אינו מקפיד על כן לא איכפת ליה כלום בדור חמישי וקל וחומר ממנו והלאה על כן לא גיזם לו הקב"ה יותר כי לא יקפיד כי אם עד דור רביעי וקצת ראיה מן פסוק ודור רביעי ישובו הנה הזכיר מספר זה לחבב כניסת הארץ על האבות אע"פ שדור רביעי מתחיל מן הבאים מצרימה מכ"מ גם פסוק זה לא בא לנחם כי אה באי מצרימיה שיקבלו תנאי הגירות בהנאת קבול השכר שיקבלו זרעם בדור רביעי כאמור ואע"פ שרש"י פירש אם תשקור לי ולניני ולנכדי עד כאן רחמי האב על הבן יש לומר באומות אבל ישראל בני רחמנים נתוסף עוד דור אחד, ועוד י"ל שבזמן ההוא לא היה לאבימלך בני בנים על כן היה סבור שאין רחמנותו מתפשט יותר אבל אח"כ היה לו בני רבעים והרגיש שאהבתו מתפשטת גם להם על כן חזר ובקש מיצחק לכרות עמו ברית חדש כברית אשר כרת את אברהם כדי שיתוסף לו עוד דור רביעי זה"ש תהי נא אלה בינותינו וגומר רצה לומר האלה שכבר בינותינו בימי אביך תהיה בינינו מעתה שלשה דורות והיינו בין הכל ארבע דורות ועל היותר לא בקש כלל כי עכ"פ אין אהבת האב לזרעו כי אם עד דור רביעי, ויש אומרים לניני היינו בן הבן והשמיט הבן וקצת ראיה מן מיסד הזמירות דליל שבת ללותך בגין אהרן כו' ונין אהרן היינו פנחס שהוא אליהו וקל להבין ואלו הקב''ה