שפתי דעת תג

לחרות והיינו הצלה מן הרעה ואין שמחה אלא בתוס' שלימו', ולא לאומות שכן בו לקו פרעה וחילו, וככר ידעת שאין שמחה לפני הקב"ה בזמן שיש אבדון אפי' לאומות כי מטעם זה אין אומרים הלל בשביעי של פסח לפי שהקב"ה אמר מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרי' שורה, אבל בעצרת יש שמחת התורה השייכא דווקא לישראל ולא לאומות ובחג יש שמחה לשניהם מצד הגשמי' על כן כפל בו השמחה, ומה שלא נא' בפ' אמור שמחה כ"א פעם א' בפסוק ולקחתם לכם וגו' לפי שנטילת לולב היינו כידון לסימן מאן נצח ישראל או העו"ג ובזה אין שמחה כי אם לישראל, ומטעם זה יעלו לעתיד כל האומות לחוג את חג הסוכות וכתיב על הבלתי עולי לחוג ולא עליהם יהי' הגשם כי חג זה שניהם שמחים בו וכמו שכתוב מסכת סוכה אוי להם לאומות שאבדו ואינן יודעין מה אבדו כו' ולפיכך מקריבין בו ע' פרים כנגד ע' אומות כי חג זה משותף לשניהם גם יתכן לפרש והי' לה' לשם קאי על סוכה ולולב כי שם ה' בקרב שניהם כי סוכה עולה צ"א כמספר שם של ארבע בכתיבתו ובקריאתו כתיבתו ביו"ד ה"א וי"ו ה"א וקריאתו בלשון אדנות ואדני עולה ס"ה ושם של ד' עולה כ"ו סך הכל צ"א וכן אלהים עולה פ"ו ועם חמשה אותיותיו הרי צ"א וזה"ש ה' אלהים עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק וזה מדבר בסוכה שלעתיד כדאיתא במדרש שהזכרנו למעלה ועל כן נקט שם ה' אלהים כי שני שמות אלו נרמזו בסוכה וכן לולב עולה ס"ה ועם ד' תיבות הרי ע"ב כנגד שם של ע"ב ובדרך כלל אמרו במדרש שכל ד' מינים הם כנגד הקב"ה פרי עץ הדר על שם הוד והדר לבשת כפות תמרים על שם צדיק כתמר יפרח וענף עץ אבות על שם והוא עומד בין ההדסים וערבי נחל על שם סולו לרוכב בערבות וכן דרש שם ברבתי כנגד האבות וכנגד האמהות אשר על שניהם אמר ההרים רקדו כאילים כדי לנענע ד' מינים אלו הגדלים בהרים וגבעות וכדי לעורר זכות אבות ואמהות כי זולת זה לא היו ראוין להגאל שנ' ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב בכולם הזכיר את חוץ מביעקב שאמר ואת כי כל את בא לרבות אשתו חוץ מביעקב שאמר ואת כי כל את בא לרבות אשתו חוץ מביעקב שהיו לו שתי נשים על כן הזכיר בו שני רבוים את רבוי וי"ו של ואת רבוי שני וזהו החסד שהזכיר במדרש שגמל ה' לישראל ע"י ההרים שרקדו כאילים גבעות כבני צאן וקשה למה הזכיר אילים וצאן אלא כשם שרמז לאבות ואמהות בהרים וגבעות כך רמזו באילים זכרים וצאן נקיבות, וראיה שהאבות נרמזו באילים ממה שדרש בילקוט ריש פר' צו על פסוק ידמה לה' כבני אילים ע"ש, וצאן נקיבות מן ממדרש הרבתי פרשה י"ג על פסוק לבשו כרים הצאן ע"ש ואמר אח"כ מלפני אדון חולי ארץ כי בצאתם ממצרים עשה ה' עם ישראל בזכות אבות ואמהות ולמען שמו הגדול כמ"ש ואודע להם בארץ מצרים וגו' ואומר לכלותם בתוך ארץ מצרים ואעש למען שמי וגו' ע"כ הזכיר כאן עוד כוונה שלישית בריקוד ההרים לנענע ד' מינים שהם כנגד שמותיו ית' לעורר' שיעשה הקב"ה למען שמו יתברך כדי שתחיל הארץ למען שמו יתברך וכן נזכרו גם לעתיד באמרו ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה להזכיר זכות אבות ואמהות ואם לא יספיק זכותם או תטה זכות אבות אז על כל פנים יעשה ה' למען שמו ית' הרמוז בסוכה וארבע מינים כאמור מאמר (שסה) זה אלי התנאה לפניו כו' סוכה נאה

וזהו שמצינו במס' שבת פרק רבי אליעזר וז"ל זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות סוכה נאה לולב נאה שופר נאה ציצית נאה ס"ת נאה וקשה למה נקט דווקא חמשה אלו. ונראה שלכך נקט אלו דווקא כי כולם יש בו רמז לשמו יתבך וא"כ שפיר למימר בהו זה אלי סוכה כבר אמרנו שהיא כנגד שם של ארבע בקריאתו ובכתיבתו ושייך לומר עליו זה אלי שם של אלי בקרבו כל כן ראוי לנאותה לכבוד השם יתברך הגדול הכלול בקרבה וכן הלולב עם כל המינים שמו יתברך כלול בכולם, ציצית שייך לומר בהם זה אלי כי תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא כבוד אם כן שייך לומר בהם זה אלי כנגד הכסא כבוד הרמוז בהם, שופר על דרך שכתבנו למעלה פרשת נצבים שהשופר רמז שביום זה אנו ממליכין אותו יתברך וביום שממליכין מלך תוקפין בשופר כמ"ש ותקעתם בשופרות ואמרתם יחי המלך כי ביום זה ברא הקב''ה עולמו על שם זה נקרא שופר מלשון ברוחו שמים שפרה כי זה היום תחלת מעשיו כי כל בריאת שמים היה תלוין ביצירת האדם על כן ראוי לנאות השופר שבו מכריזין לאמר זה אלי וה''ת כולה שמותיו של הקב''ה וע''כ ארז''ל ששני מצות אלו מצילין מן החטא לפי ששמו יתברך בקרבי וארז''ל