שפתי דעת שצד

שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך רצה לומר היחיד יעשה תשובה שלמה בכל תנאי עד שיגרום שיעמוד הקב"ה מן כסא דין וישב בעבורו על כסא רחמים זה"ש עד ה' רצה לומר שיעשה ה' מן אלהיך רצה לומר רחמים מן דין ואז כשישב ה' על כסא רחמה בעבור יחיד זה ששב אפי ממנו אז באותו זמן נקל לרבים לשוב בכל דהו בקיחת דברים לבד שובו אל ה' מדת הרחמים כי כבר ישב ה' על כסא רחמים עבור היחיד ואגב ינצלו רבים כשיקחו עמהם דברים לבד שמצד שורת הדין לא היה נכון לקבלם אבל כשהקב"ה יושב על כסא רחמים מתפייס אף בדברים שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' פרשת האזינו מאמר (שנד) באור הפרשה על חילוק שבין כל ימות השנה לעשרת ימי תשובה האזינו השמים ואדברה וגומר הזכיר לשון דבור בשמים ולשון אמירה אצל האון טעמו של דבר לפי שכל דבור קשה מתיחס אל מדת הדין וכל אמירה רכה מדת הרחמים ובמעשה בראשית רצה הקב"ה לברא את העולם במדת הדין וראה שאינו מתקיים חזר ושתפה למדת הרחמים שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ומטעם זה הקדים כאן ארץ לשמים לפי שהשמים מאחר שהם רבים ז' רקיעים על כן ביותר הם יכולין לעמוד במדת כדין כי בכ"מ יותר הקב"ה חס על רבים הן במין האדם הן בכל שאר מיני נמצאים לכך נאמר בראשית ברא אלהים את השמים וגומר הקדים השמים להסמיכה אל שם אלהים מדה"ד כי המה יכולין לעמוד בה יותר מן הארץ כי היא יחידה ארץ אחת אבל כששתף לה מדת הרחמים הקדים הארץ להסמיכה אל שתוף הרחמים כי היא צריכה אל השיתוף יותר לכך הזכיר דבור קשה המרמז למדת הדין אצל השמים ואמירה רכה המרמז אל מדת הרחמים אצל הארץ, וזהו טעם מרז"ל שתשובת הרבים מקובלת בכל ימות השנה שנאמר כה' אלהינו בכל קראינו אליו אבל תשובת היחיד אינה מקובלת כי אם בימים שבין ר"ה ליו"כ וטעמו של דבר שבכל ימות השנה הקב"ה יושב על כסא דין כי כל דרכיו משפט חוץ מבימים אלו לפי שעל ידי שופר של ר"ה מסיק ברבתי פרשת אמור שהקב"ה עומד מן כסא דין ויושב על כסא רחמים לפיכך בכל ימות השנה אין שום יחיד יכול להצטדק בדין כי אין שורת הדין נותן לקבל היחיד שחטא אבל תשובת רבים מקובלת בכל ימות השנה כי זכותיה דרבים נפיש והקב"ה חס ביותר על הרבים כמו שהשמים מתוך שהם רבים הם יכולין לעמוד במדת הדין שנ' בראשית ברא אלהים את השמים כך נאמר כאן על רבים מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אפילו אלהים שהוא מדת הדין קרובים אליו, כה' אלהינו כמו השיתוף של רחמים לדין הרמוז בה' אלהינו כדרך שנאמר בשתוף רחמים לדין ביום עשות ה' אלהים ארץ, וזה יהיה בכל קראינו אליו דהיינו בזמן שרבים קוראים אל ה' והוא יענם, אבל בעשרת ימי תשובה נסתלק ה' מן כסא דין ע"י השופר שנאמר עלה אלהים בתרועה ועלה לשון סילוק ה' בקול שופר שקול השופר גורם סילוק כדין ואז כשהקב"ה יושב על כסא רחמים גם תשובת היחיד מקובלת על דרך שבארנו למעלה פרשת וילך טעם למרז"ל גדולה תשובה שאפילו בזמן שיחיד עשאה מוחלין לו ולכל העולם כו' ע"ש לכך נאמר אצל היחיד דרשו ה' בהמצאו רצה לומר במציאות ה' שם של רחמים דהיינו בין ר"ה ליום כפורים ומה שנאמר דרשו כמדבר לרבים מבואר התירוץ למעלה פרשת וילך ואחר כך אמר אל היחיד יעזוב רשע דרכו וגו' וישוב אל ה' ר"ל אל שם של רחמים ואל אלהינו רצה לומר אל שם של דין המשותף למדת הרחמים כי הקב"ה עושה צדקה ומשפט כאחד כדרך שאמר כה' אלהינו, ואם נפשך לומר ואל אלהינו מדת הדין ממש יהיה פירושו שישוב אל מדת הדין כי ירבה לסלוח ר"ל בזמן שרבים עושין תשובה כי אז הקב"ה מרבה לסלוח ואז גם הוא נכלל עמהם, ונרמז בפסוק זה ג"כ שאפילו שיחיד