שפתי דעת שנז

יהיה אחד מחבורת הבטלנים וזהו בי"ת של בסובאי בזוללי ודקדקו מלשון למו ר"ל אע"פ שהם אוכלים למו לנפשייהו ולא לך, מ"מ אתה לא תהיה בחבורתם כי זולל וסובא יוורש ויבקש לימודו וילסטם הבריות ואתה תהיה בעזרתו לסוף ואת"ל שלסוף תפרוש ממנו מ"מ למה תהיה מכלל בוקי סריקי הבטלנים הישנים בתרדימת הזמן ומתבטלין מתורתם שנאמר וקרעים תלביש נומה כדמסיק בפרק היו בודקין אמר רבי זירא כל הישן בבית המדרש תורתו נעשית קרעים שנאמר וקרעים תלביש נומה רצה לומר שאינו לומד כי אם לפרקים פרקים שהרי מתבטל בזמן שהוא יושב אצלם, לפיכך שמע לאביך זה ילדיך וגו' כי הסורר ומורה הזולל וסובא אינו שומע בקול אביו ואמו ואולי אם תהיה בחבורתו תלמוד ממנו לבעט באב ואם על כן כלך מדרכו, ורז"ל אמרו שאינו חייב עד שיגנוב משל אביו, ומטעם זה קראו הכתוב סורר כד"א שריך סוררים וחברי גנבים, ומורה שמורה היתר לעצמו ויאמר הלא משלי אני אוכל כי סוף שימותו ואני יורש אותם והיתר זה שייך ביותר כשהם זקנים באים בימים אז יורה גם הוא היתר לעצמו ויאמר היום או מחר ימותו והכל שלי ועל זה אמר ואל תבוז כי זקנה אמך כמ"ש עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוהו בני נשר לא דבר הכתוב אלא כנגד בן סורר ומורה המלעיג לאב ואם כשיזקינו ויאמר היום או מחר ימותו והכל שלי זהו שאמר ליקהת אם היינו לקמטים שיש לה מחמת זקנה מה כתיב אחריו וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ וכשנתלה על עץ אז יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר דוגמת שר האופה כאשר פתר לו יוסף לכך אמר ואל תבוז כי זקנה אמך ותלה טענת הזקנה יותר באם מבאב לפי שהאם גם בחיי שניהם אין לה כח בממון אביו כי אם במיתת בעלה ומי יודע אם היא לא תמות תחלה כשהיא זקינה ואז לא זכתה לעולם בממון זה. ובילקוט פרשת יתרו מביא דרש על פסוק אורח חיים פן תפלס ששכר שלוח הקן כשכר כבוד אב ואם ומסיק שם כשם ששכרן שוה כך עונשן שוה שנאמר עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם עין שהלעיג על כבוד אב ואם ובזה לא תקח האם על הבנים יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר דין נקיר ודין לא נקיר יבא עורב אכזרי על בניו וינקור אותם ואל יהנה ממנו ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויהנה מהם כו' נראה שרצה לפרש פסוק זה על בן סורר ומורה ועל העובר מצות שינוח הקן, כי בן סורר ומורה שיחת לו רחמי אב על בנים וגרם שגם אביו יתהפך לו לאכזר ויביאו לבית דין לדונו למיתה על כן נסקל ונתלה וגרם לו שהעורב האכזרי ינקר עינו כשיתלוהו על עץ, וזה שלא קיים מצות שינוח הקן שצוה ה' כדי להקנות אותנו קנין מדת הרחמים וזה לא ריחם על הקן על כן יאכלוהו בני נשר הרחמנים וברבתי פרשה זו מסוק שטעם מצוה זו מפני רחמנות עיין שם ונראה שאין זה סותר מה שאמרו רז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו כו' היינו האומר שלכך צוה הקב"ה המצום לפי שהשם יתברך ריחם עליהם אם כן ודאי מטיל קנאה ועושה מידותיו רחמים ואינן אלא גזירות דאם לא כן למה התיר לשחוט שום בעל חי אבל מדרש הרבתי סובר שודאי כך גזר הקדוש ברוך הוא אבל מכל מקום יש לנו תועלת במצוה זו לעשות בנו הרחמנות קנין קיים כדי שלא נתאכזר כנגדם מכל וכל ויהי האכזריות אצלינו קנין קיים וקל להבין, ומה שהקדים פסוק זה סובא לזולל ובפרשה כתיב זולל וסובא לפי שהסובא גדלה רעתו יותר מן הזולל כי אין האדם יכול לאכול יותר מכדי שביעה אבל הסובא אילו דברים שאין להם שיעור ויכול לשתות יותר מכדי שביעה כמנהג השיכורים על כן אמר בפרשה לא זו שהוא זולל אלא אפילו ממדת הסובא לא נתרחק ובמשלי אמר לא זו שלא תהיה בין הסובאים אשר דרכיהם מקולקלין יותר מדאי אנא אפילו בין הזוללים לא תהיה כי שניהם חין זיווגם עולה יפה, וכל זה מענין השתי קדושות שנזכרו בפרשת קדושים ובפסוק והיה מחניך קדוש ועל שני קדושות אלו סובבת פרשה זו