שפתי דעת שד

הבנים מעשה אבותם בידיהם וגרמו ב' חורבנות דישימות, ורתמה היינו גחלי רתמים של מרגלים שקבעו בכיה לדורות ע"י שרפת בית אלהינו באש כי רתמה היינו גחלי רתמים ואולי רמז בגחלי רתמים לשריפת בית אלהינו באש על ידי חטא המרגלים בלשון הרע ובניהם אחריהם אחזו מעשה אבותיהם בידיהם וכן עוד היום מדות אלו לא סרו מבינינו על כן רמוז האש בגחלי רתמים שמדרכן לבער זמן ארוך ולא יכבו מהרה וזה רמז לאריכות הגלות שנמשל לאש בוער שנאמר ויבער אש ביעקב, ומה שאמר כי נשבה עדר ה' ולמה לא נתן גם על ב' דמעות שהיו בעבור ב' מקדשים אלא לפי שמסיק במדרש פרשת תרומה אמר הקב"ה אני הרועה שנאמר רועה ישראל האזינה ואתם הצאן שנאמר ואתנה צאן מרעיתי עשו דיר לרועה כדי שיבא וירעה אתכם, אם כן כשאמר כי נשבה עדר ה' ממילא אין צורך בדיר דהיינו בתי מקדשים שהיו בדמיון דיר לרועה שיבא וירעה צאנו, והמדרש שהתחלנו בו הוא מוסר גם לדורות שידעו להזהר מן הדברים אשר היו סבה אל גלות ישראל מעל אדמתם, כי באמרו כאן חששת את ראשך רמז לגודל חטא של לשון הרע כי הלשון הרע דמרגלים הביאום לידי ע"ז שהרי ע"י הלשון הרע חששת ראשך לאמר נתנה ראש וגו' והיינו ע"ז ומטעם זה קראו רתמה על שם גחלי רתמים ומה ענין האש אל לשון הרע אלא ודאי שלכך נידון באש על שם סופו שע"י חטא זה יבא לידי עבוד' זרה ובע"ז כתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא, ולמעלה פרשת פנחס בארנו שמציאות האף בא על עבודה זרה דוקא לכך נאמר כמה פעמים במגילת איכה אצל האף מציאות האש שנאמר אשר הוגה ה' ביום חרון אפו ממרום שלח אש הורה שאש זה דווקא ממרום לפי שבא על ע"ז הנוגע בכבוד הקב"ה אש אוכלה אש, וכתיב גדע בחרי אף וגו' ויבער אש ביעקב, וכתיב שפך חרון אפו ויצת אש בציון ולא לחנם הזכיר בכל מקום האש אצל זכירות האף אלא ששניהם באים על ע"ז, ואולי מטעם זה שכב אליהו תחת רותם אחד בברחו מפני אחאב ואיזבל לרמז שראוים הם לידון בגחלי רתמים לפיכך נאמר מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה מה יתן היינו השכר על לשון רמיה מצד עצמו, ומה יוסיף היינו תשלומין על הדבר הנוסף הנמשך מן לשון הרע והיינו עבודה זרה כי מטעם זה אמרו שלשון הרע מגדיל כנגד ע"ז ג"ע ש"ד, ע"ז אמר על ראשון ראשון תשלומי סתם לשון הרע היורה כחץ זה שכרו חיצי גבור שנונים אשר יורו בו מדה כנגד מדה כי ירה יירה גם הוא, ועל אחרון אחרון שאמר מה יוסיף לך אמר עם גחלי רתמים תוספת מרובה על העיקר כי סופו לבא לידי ע"ז ואז הקב"ה דנו באש ויען כי אשו לא תכבה על כן המשיל האש ההוא לגחלי רתמים שאינן כבים מהרה כשאר עצים, וקברות התאוה על שם כי שם קברו המתאוים גם זה מוסר לדורות כי כשם שגלו בעבור לשון הרע וע"ז דמרגלים שקבעו בכיה לדורות כך גלו בעון רדיפת התאות כדאיתא בעמוס א מאמר (רפג) ביאור פסוק לכן עתה יגלו בראש גולים האוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק השותים במזרקי יין וגו' לכן עתה יגלו בראש גולים ונראה שלכך יגלו בראש גולים לפי שלא נחלו על שבר יוסף לפיכך אם יגלו אחרים בראשונה אזי הם לא יבקשו עליהם רחמים מאחר שלא חלי ולא מרגישים שום אח' מהם בשבר יוסף כי כדוד חשבו להם כלי שיר ר"ל כדוד ששר שיר ה' בהיות ישראל שלוים ושקטים על אדמתם כך חושבים המה כי שלום להם כאילו אין להם מחסור דבר כמנהגינו בגלות זה של הפורטים עלי נבל וכנור פשיטא שכדוד חשבו להם כלי שיר ר"ל הם מתרצים לומר שבדברי שבחות אנו משוררים בבתי משתאות כדוד ואין הדבר כן כי מה לתבן את הבר ועוד שישתה וישכח רישו של ישראל בגלות החל הזה ועמל ישראל לא יזכור ולא תקצר נפשו בעמל ישראל וזה בלי ספק סבת אריכת