שפתי דעת רצח

רמז ליראת ה' יען כל ירא מתרחק, על כן הוצרך לומר אלי תשוב מיראה ש בה אהבה והיינו דווקא ביראת, ה' ואם תסיר שקוציך מפני כנגד ואותו תעבוד שלא יהיה לך עבודה אחרת זולת עבודתו יתברך אבל כל עבודת נכריות שקץ תשקצו מפני עבודת ה' ולא תנוד כנגד ובו תדבק שלא תהיה נד ממנו אלא דבק בו אז ונשבעת חי ה' באמת וגו' אז ודאי תשבע באמת, והרי לפניך ג' דרכים, א' הרוצה להיות כיוסף שלא היו בו כי אם שני מדות היראה ואותו תעבוד ונשבע הרשות בידו, והרוצה שלא לשבע עד שיהיו בו כל ג' מדות הללו כאברהם הרשות בידו, והרוצה להיות כאיוב שהיו בו כל ג' מדות הללו ואעפ"כ לא מצינו שנשבע הרשות בידו כי עכ"פ אי אפשר שהנשבע להבא יהי' נקי מן החטא לגמרי כי אע"פ שהחכם יתיר לו שבועתו מכ"מ חלק גבוה מי יתיר שהרי הזכיר השם חנם לבטלה וזהו שאמר אין לו מחילה עולמית לפיכך הירא את דבר ה' ינוס מעסק שבועה מכל וכל שהרי נחרבו לינאי מלכא שני אלפים עיירות בעבור שבועות של אמת והטעם משום הזכרת שם שמים לבטלה, וכבר אמרנו שהכל תלוי בהרגל של הלשון וזה מבואר בכמה מקומות אחד שנאמר כאן לא יחל דברו היינו אפילו בלא נדר ושבועה לא יעשה דבריו חולין ואז כשיהיה מורגל במוצא שפתיו שלא ידבר כי אם אמת אז גם בנדרים ככל היוצא מפיו יעשה ב' שנאמר מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך כשתשמור מוצא שפתיך אפילו במילי דעלמא להיות מבטיח ועושה אפילו להדיוט אז ועשית כאשר נדרת לה' בק"ו מהדיוט ג' מן סמיכות ולא תשקרו איש בעמיתו אל ולא תשבעו בשמי לשקר וכך פירש"י שם ד' שנאמר אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה שלא נשא נפשו להרגילו דבר שוא ה' מן פסוק נביאיך חזו לך שוא ותפל ולא גילו על עונך להשיב את שבותך ויחזו לך משאות שוא ומדוחים חזו לשעבר משמע ויחזו להבא משמע ועוד קשה שהתחיל בשוא וסיים במשאות שוא, ופירוש הפסוק כך הוא כי נביאיך בך כי כ"כ היה חטא הלשון הרע מצוי ביניכם כי שוא ידברו איש את רעהו כלו חנף ומרע והוא עון פלילי המגדיל עונות כנגד ע"ז ג"ע וש"ד ואף על פי כן היה הדבר תפל אצלם ולא יחשבו לו עון בזה כמנהג דורינו זה שנעשה הדבר כהיתר גמור המספר לשון הרע מחבירו בין בפניו בין שלא בפניו והרי היא כמצחק בעיני כל העולם כמ"ש כמתלהלה היורה זיקים חיצים ומות ואמר הלא מצחק אני זה"ש שוא ותפל, ולא גילו על עונך כמה גדול עון זה כדי להשיב שבותך לפיכך לסוף ויחזו לך גם משאות שוא דהיינו שוא ש השבועה שנאמר בה לא תשא וגומר כי שוא זה ודאי חמור ועל ידו נדחו ישראל לגמרי זהו שאמר ומדוחים כי נדחו ממחיצתם בעון השבועה אשר מקורה מן חטא הלשון, ובחיבורי עמודי שש מאמר שש שם פירשתי פסוק זה בדרך אחר מעין הפסוק הוי מושכי העון בחבלי שוא וכעבותות העגלה חטאה, ותפל קאי על הדבור בתורה יען כי כל שלימות האדם בשני מיני דבור א' בדברי תורה ב' בשאר צרכיו כנגדם אמר שוא ותפל אם במילי דעלמא שוא ידברו איש את רעהו ואם במילי דשמיא אין הדביר אצלם עיקר אלא עושין תורתם ארעי וטפל וכנגדם לבסוף יחזו משאות שוא בשבועות ומדיחים מכל וכל דיבור התורה שהיה כבר טפל אצלם נדחת מהם לבסוף לגמרי, וכל נמשך לפסוק לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, ואחר כך אמר ואשה כי תדור נדר ולא הזכיר אצלה שבועה דבר הכתוב בהוה כי אחר שכל אשה יודעת שבעלה ואביה יכולין להפר לה ואם כן למה תוציא השם לבטלה ועוד שכל נשבע צריך שיהיה בו כל המדות הללו כו' וכולן אינן שייכין באשה כי רשות אחרים עליה כי באת ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח כו' שהרי אפי' במורא אב כתיב איש אמו ואביו תיראו דווקא אש שספק בידו לעשות, ואותו תעבוד לשמש ת"ח גם זה אין בידה וכ"ש ובו תדבק למהנה