שפתי דעת רסט

מן ראובן זקנו שהתחיל בתשובה כדמסיק בב"ר פרשת וישב שראובן פתח בתשובה וממנו ראה און בן פלת וכן עשה ואף על פי שנאמר בני ראובן לשון רבים יכול להיות שאמר כן דרך תמיה כי און ודתן ואבירם כולם היו בני ראובן כפירש"י ואף על פי כן רק און בן פלת לבדו הלך בדרכי אבותיו ודתן ואבירם שאיברו לבם מלעשות תשובה לא עשו כמעשה אביהם, ולפשוטו מצינו לשון בני על בן יחיד כמו ובני פלוא אליאב ובני דן חושים ויש לדרוש כל השמות הללו בדרך אחר כי לקח לו לטענה מה שהתעולל משה בנוים ועשאם כלם קרחים כדמסיק בפרק חלק שאשתו אמרה לו ועוד דגייז למזייכו ומעלל כו' לכך אמר ויקח שלקח מקח רע לעצמו והיינו אשתו כי היא למדה אותו לטעון טענה שגזז כל שערות הלוים ועשאם קרחים בן יצהר בן קהת בן לוי טענו על משה ואהרן כי עיקר סמיכתם על שאהרן בן לוי על שם שיעקב אבינו ליוהו במתנות משה בן קהת אשר לו יקהת עמים והרי גם אני מבני בניהם ונוסף על זה אני בן יצהר שמורה על קרן כהונה ומלכות כפי' רש"י בנבואת זכריה על פסוק אה שני בני היצהר וגומר לכך נאמר ויקח קרח שלקח לו לטענה מה שהוא בן יצהר בן קהת בן לוי אבל בשם יעקב אין שום רמז ע"כ לא זכרו, ודתן ואבירם לקח לו לפי שהיה שונאי משה מאז ומקדם שקראן רשעים וכן בפרשה זו סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה

מאמר (רנג) בילקוט ד' נקראו רשעים כו'

ובילקוט מסיק ד' נקראים רשעים עז פנים ומרים יד על חבירו ובעל מחלוקת ולוה רשע ואינו משלם כו' ע"ש ונראה כי רשעם ר"ת רוצח והיינו מכה טו פנים מחלוקת שלם כי לפום ריהטא שכולם היו בדתן ואבירם, הרמת יד כפשוטו כפסוק ויאמר לרשע למה תכה רעיך ועז פנים ג"כ כפשוטו ני העיזו פניהם בפני משה והחזיקו במחלוקת, אך לוה רשע ולא ישלם צריך לפרש על שחלקו על המתנות כהונה אשר חלק ה' ליתן למשרתיו משלו, כי כל מה שנותן הקב"ה לאדם נותן לו דרך הלואה כדי שיחזור ויתן משל הקב"ה למשרתיו ומי שאינו נותן נקרא לוה רשע ואינו משלם אחד הלוה מן האדם ואחד הלוה מן המקום, על כן בני קרח כשחזרו בתשובה והודו להם על המתנות אמרו מזמור למנצח על שושנים לבני קרח מזמור, על שושנים היינו מקל שקד שנזכר בפרשת ויוצא פרח ויצץ ציץ וגו' ואמרו רחש לבי דבר טוב וגו' ובילקוט מסיק א"ר אושעיא משל לאחד שעל' לבימה מצאו אחד ואמר לו תן לי מה שאתה חייב לי אמר לו מיד אני יורד מן הבימה ואתן לך וכו' וקשה מה חיוב הוא זה אם לא שקאי על מתנות כהונה שהודו לאהרן עליהם ולא היה להם פנאי לכתוב לו בערכאות לכך אמרו לשוני עט סופר מהיר כי הודאת פיו ככתוב וחתום דמי וק"ל ובזה מתורץ מה שנאמר צדיק חונן ונותן וכי שייך לשון חנינה בדבר שאדם נותן תשלומין אלא שמדבר בנתינות מתנות כהונה ולויה שבאמת הם תשלומין ולבני אדם נראה כאינו נותנים דרך חנינה כי אינן מרגישים כי מאת ה' ניתן להם דרך הלואה לכך לאמר וצדיק חונן ונותן ולא אמר ומשלם כי בעיני הבריות נראין התשלומין כנתינה וזה"ש מלוה ה' חונן דל וגמולו ישיב לו רוצה לומר אע"פ שזה החונן דל אינו נותן כלום משלו שהרי המלוה הראשון הוא ה' שהלוה לו כדי שישלם ויתנם לעני מ"מ מעלה עליו הכתוב כאלו נתן לדל דרך חנינ' וגמולו ישיב לו, ויתכן לפרש שאם הלוה הרשע בשעת הלואה גמר בלבו שלא ישלם אז לא ישלם שהקב"ה מביאו לידי עניות שלעול' לא יוכל לשלם אף אם ירצה ולהנחה זו י"ל שדתן ואבירם ירדו מנכסיהם לפי שהיו רשעים בשעת הלואה ואף כל ד' דברים אלו היה בהם כפשוטו