שפתי דעת רסה

בחרב דווקא בסמוך לו יש בוטה כמדקרות חרב, ומה שאמר שיניהם חנית וחיצים לפי שדרש ריש לקיש בפרק ארבע מיתות בחנפי לעגי מעוג חרק עני שינימו בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה חרק עלימו שר של גיהנם שינימו, ובעל הטורים מסיק חרק אותיות קרח ומסיק ב' בריאה במסורת א' אם בריאה יברא ב' כי בריאה מאכלו והיינו עסקי לגימה, ואולי מה שמסיק ריש לקיש ויקח שלקח מקח רע לעצמו הייני מה שקנ' בממונו ושיחד אותן האנשים בסעודות ולקחן בממונו וכדמות רמז לזה מה שצירף למחלוקתו את דתן ואבירם לפי שכבר ירדו מנכסיהם שנאמר כי מתו כל האנשים כו' וחשב שבנקל לו לפתותם שיחלקו על משה הן מטעם שידע קרח שכבר יש להם שנאה על משה על שקראם משה רשעים שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעיך רצה לומר רשע כמותך, ואמרו מי שמך לאיש שר ושופט הנה מאז חלקו על שררתו של משה הן מטעם שירדו מנכסיהם ויכול לשחדם בעניני לנימה ואכילה כי מטעם זה כששלח משה לקרוא לדתן ואבירם אמרו לו העיני האנשים ההם תנקר כי חשבו שלכך שלח משה דוקא אחריהם לפי שירדו מנכסיהם ע"כ הוא רוצה לשחדם בממון או בנתינת נחלת שדה וכרם ע"כ אמרו העיני האנשים ההם תנקר כי השוחד יעור וע"כ אמרו אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם איך תתן לנו דשלב"ל עדיין וכמו שחשבו על משה כך היה עם קרח באמת שחשב שבנקל ישחדם ע"י לגימה ואולי קהוי שינים שנזכר במילת קהת היינו מ"ש חרק עליו שינימו, והסברא נותנת שמה שהוצרך לפתותם ע"י לגימה היינו שרצה להצותם על ה' אבל כנגד משה לא היה צריך אל הלגימה כי בלאו הכי היו שונאים לו ובר מן דין לפי שהקנאה מצוי' הבריות ע"כ נקל לכל אדם להפריד בין איש לחבירו ולשלח מדנים בין אחים אבל לפתות. את האדם שיחלוק על בוראו דבר זה צריך לגימה כי בליגימה זו הוא מתעורר עליו קנאת ה' ע"ד שנ' באומות ע"כ יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה ובהפכו נא' והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו כך המפתים ע"י לגימה מסתמא אינם עשירים כי איש עשיר לא יתפתה ע"י לגימה ואכילה כי לא יחסר לחמו בביתו, אבל מי שנופל בחדרו וחסר לו לחם יודע כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים נוטל ממונו של זה ונותן לזה ויש לו מקים להרהר על מדת הדין ע"כ זה המאכילו מדיחו מעל ה' לומר לו אני נותן לחמך ומימך ואצל ה' חסרת כל אלה לכן מסיק ב' בריאה במסורת כי פסיק בריאה מאכלו מדבר בענין זה ממש שבריאה מאכלו יזבח לחרמו כך נשא המשל על מי שאינו בלב שלם עם קונו ולבו חלק עליו כשאין בריאה מאכלו לכך אמר בני אדם שיניהם חנית וחצים שע"י אכילה בשיניהם יתפתו להטיח דברים כלפי מעלה כמטיל חנית וחצים למרחוק ולפי שהחטא בא מן השינים ע"כ מדה כ"מ חרק עליו שר של גהינם שינימו אבל לשונם, אשר יצא לחוץ ידבר על חבירו סרה חרב חדה כחרב המכ' בקרוב לו כך הדובר סרה שבאדם אינו תלוי בשיני' כלל כי אין להאשים את חבירו במה שאין לו ע"כ תלאו בלשון לחוד וזהו שדרש רבא מ"ד שמש ירח עמד זבולה מ"ש עמד לשון יחיד לפי שהירח אין לו אור כ"א שמקבל מן השמש וא"כ כשתעמוד השמש ותפסוק מלהאיר אז גם הירח אין לה אור וכאן עמד השמש לבד לתבוע עלבון בן עמרם כי פני משה כפני חמה כמו שמשה היה נעלב מן קרח כך השמש היה נעלב מן הירח שכן אמרו רז"ל הנעלבים ואינם עולבים כו' עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כי גם השמש מן הנעלבים על כן השמש מרגיש ביותר צער הנעלב בקשה מאת ה' שיעשה דין לבן עמרם הנעלב מן קרח אבל הירח אין לה הרגשה זו לכך לא עלתה הירח אל הזבול בעצם כי אם באגב השמש כי מאחר שהשמש לא רצה להאיר ועלה לזבול א"כ מה לירח ברקיע בלא השמש אחר שאין לה אורה כי אם מה שמקבלת מן