שפתי דעת רסד

אל תחד כבודי אילו עדת קרח דתן שעבר על דת, אבירם שהאביר לבם מלעשות תשובה, און שישב כל ימיו באנינות, בן פלת שנעשו לו פלאות, בני ראובן שראה והבין ומסיק שם אשתו הצילתו כו', ויש לדקדק מאין מצא לו ריש לקיש סמך לדרוש כל השמות הללו לגנאי ועל המקשה קשה מאי קא מקשה וליחשב נמי בן יעקב שעיקב עצמו לגיהנם שמא לא מסתבר ליה למדרש שעיקב עצמו גם דרש זה בלתי מובן מהו ענין העיקוב, ונראה שמדרש זה סובר שקרח לא היה לא מן הבלועים ולא מן השרופים אלא מן המתים במגפה כדאיתא בפרק חלק על כן דרש בן לוי שנעשה לויה לגיהנם רצה לומר שהיה מלוה לגיהנם את הבלועים וכל המלוה את חבירו חוזר לביתו ואינו הולך בדרך ההוא וסד"א אף קרח כן תלמוד לומר בן יעקב שהלך גם הוא אחר עקביהם אך שאיחר קצת הליכתו כי עיקב עצמו לשון איחור מלשון אשר חרפו עקבות משיחך היינו איחירו מלבא, על כן מקשה ולחשב נמי בן יעקב שעיקב עצמו לגיהנם כי אין לומר שאינו סובר דרש זה, דאם כן היכן רמוז בתורה שגם קרח הלך אחרי אותם שכבר ליווה הוא כי בוודאי הלך בעקבותם ולא נכתב כאן רמז לזה אלא ודאי שרמז זה בבן יעקב ואם כן קשה וליחשב נמי כו' ומשני יעקב בקש על הדבר כו' ומדיעקב בקש על הדבר מכאן מצא לו ריש לקיש סמך לדרוש כל השמות לגנאי דאל"כ למה לא הזכיר גם כן יעקב ולמה בקש יעקב רחמים על הדבר וכי בשביל שלא יזכר שמו כאן לא ידענו שבן יעקב הוא אלא ודאי שיעקב ידע שכל השמות ידרשו לגנאי וגם שמו יודרש לגנאי ולא לכבוד יהיה לו על כן אמר אל תחד כבודי, וביאור פרטי המאמר כך הוא ויקח קרח שלקח מקח רע לעצמו יש לפרש לשון קיחה על אשתו של קרח שנאמר באשה לשון לקיחה שנאמר כי יקח איש אשה קיחה בכסף כי אשתו של און הצילתו ועליה דרשו פסוק חכמת נשים בנתה ביתה והוא מצא אשה מצא טוב אבל על אשת קרח דרשו ואולת בידיה תהרסנו על כן אמר ריש לקיש שלקח מקח רע לעצמו כי על ידי קיחה זו עשה קרחה בעולם וענין קרחה זו יתכן לפרש על דרך שנאמר לא תשימו קרחה בין עיניכם למת והטעם לפי שאין אתם דבר האבוד כי בנים אתם לה' דיש לכם השארות לעה"ב אבל עדת קרח שאין להם חלק לעולם הבא שנאמר ויאבדו מתוך הקהל מותר לקרח עליהם קרחה, ד"א לפי שקרח רצה לעשות קרחה בעולם ממש ולהחזירו לתוהו ובוהו כי קרח חלק על הבריאה ורצה להפוך בוקר לערב כי מטעם זה נאמר ואם בריאה יברא ה' כמבואר בכלי יקר על כן נאמר בהצותם על ה' ומטעם זה חלק על מצית ציצית דווקא כי תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד נמצא שע"י מצות ציצית יבא לזכור את ה' ומצותיו ע"כ רצה בביטול מצוה זו דווקא ועיקר מחלוקת היה על ה' ואגב גם על משה

מאמר (רמט) בגמרא מ"ד שמש ירח עמד זבולה

וזהו שמסיק פ' חלק ובמסכת נדרים אמר רבא מ"ד שמש ירח עמד זבולה לאור חיצך יהלכו לנוגה ברק חניתך מלמד שעלו שמש וירח לזבול ואמרו אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא עד שזרק בהם חיצים וחניתות אמר הקדוש ברוך הוא לכבודי לא מחיתם לכבוד בשר ודם מחיתם והאידנא עד דלא מחו להו לא נפקי, והמאמר צריך ביאור מה ענין החניתות וחיצים שזרק בהם ולמה עלו שמש וירח דווקא לזבול ומה איכפת להם בבן עמרם, ויתכן לפרש ע"ד שנאמר בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה רמז לדבר קרח ר"ת קשת רמח חרב וזה כי בחטא הלשון כתיב שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ כי מה שמטיחין דברים כלפי מעלה המשיל בחניתות וחיצים כחץ המורה למרחוק כמטחוי קשת וכן מדרך החנית להפילו למרחוק כמו שנ' ויטל את החנית, ומה שאחד מטיח דברים על חבירו דומה למכה