שפתי דעת רנו

מאלהינו על זאת על אחת מבקשין ולא על שתים על כן אמר משה שכל עצמן אינן מבקשין כי אם עלילה הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם רוצה לומר האם יספיק זה להם להשקיט תלונתם כי יאמרו שעדיין הס' חסרים מן דבר המחזיק יסוד המים ואם אז כל דגי הים יאסף להם ומצא להם האם יספיקו להשקיט תלונתם כי יאמרו שעדיין הם חסריה מן דבר המחזיק יסוד העפר מה עשה ה' הגיד להם השליו כי העופות נבראו מן הרקק ערוב מים ועפר ותכל תלונתם ע"י מין אחד אך סופם מוכיח שמריבים על עסקי משפחותם על עסקי עריות שנאסרו להם ש"מ שזה היתה תחלת המחשבה גם בפורענות ראשונה שסרו מאחרי ה' כי התורה נקראת תושיה שמתשת כח האדם וזה מזיק אל הפריה ורביה וסמך לזה פרשת ויהי בנסוע וגו' כי בה מבואר גדול התועלת ממצות פריה ורביה כדי להשרות השכינה בישראל הצריך מספר כ"ב אלף שנאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל וסמך לזה פרשת מתאוננים כי אמרו לבטנו בדרך כפירוש רש"י ורוצה לומר שהדרך נם כן ממעט פריה ורביה ואם כן משני צדדים יש לנו תשות כח לפריה ורביה הן מצד התורה הן מצד טורח הדרך אנו כמתאוננין כאונן זה שאסור בתשמיש המטה רע באזני ה' כי בנגלה לא תלו שאלתם כי אם בבשר ודגים, ותוכן כוונתם הית' לעריות והקב"ה לבד הבין מחשבות לבם על כן בערה בם אש ה' הן על שפרשו מן התורה שנמשלה לאש וכמו שכתוב מהאש יצאו והאש תאכלם, כן על עסקי עריות על דרך ברותחין קלקלו וברותחין נדונו ותאכל בקצה המחנה הן בקצינים תופשי התורה שברחו מבית הספר הן במוקצין שכל מחשבתם להיות פריצים בעריות כדגים דפריצי: מאמר (ר"מ) ארז"ל ידאגו כל החבורה כו' ע"ד במוקצים ובקצינים

ובגמרא דשבת מסיק אחד מן החבורה שמת ידאגו כל החבורה א"ד דמית גדול ואיכא דאמרי דמית קטן נראה שזהו פלוגתא זו אם הקצינים או המוקצים כי יש לומר שיותר לוקחים מוסר כשנעשה דין ברשעים המוקצים אבל לא כשפרענות פוגע בצדיקים כי כ"ש דפקרו טפי לומר מקרה אחד לצדיק ולרשע ולאידך גיסא יש לומר שיותר לוקחים מוסר אם אש אכלה בלחים ק"ו מה יעשו קוצים וכו' וק"ל וכאשר ראו אש אכלה בכל קצוי המחנה אז ברחו מן הקצות אל תוך המחנה והאספסוף סוף סוף רוצה לומר שני סופות אלו שהיו בשני הקצות המוקצים והקצינים אשר בקרבו רוצה לומר שברחו אל קרב המחנה התאוו תאוה דברים המחזיקים התאוה בנגלה תלו תלונתם בחסרון אכילה ובנסתר בקשו דברים המחזיקים התאוה כבשר וכדגים, ואמרו זכרנו את הדגה קשואים ואבטיחים כל אלו אינן מאכל בריאים שהרי מזיקין לעוברות ומניקות מ"מ היה טבעינו חזק כ"כ עד שלא ניזוק אחד מאתנו מהם ועתה נפשנו יבשה מן חסרון יסוד מים ועפר הנותנים לחלוחית אע"פ שהמן היה טועמים בו כל טעמים שבעולם מ"מ אין טעם כעיקר כי אין כל, רוצה לומר שהטעם אינו נותן לחלוחית ועין לא ראת' שום בשר ודגים בלתי אל המן עינינו ומה שאין אדם רואה אינו שבע ממנו והכתוב מכחיש כל דבריהם כי המן כזרע גד תמונתו כזרע להודיע שיש בו כח הזרע אל התולדה ועינו כעין הבדולח כי כל מאכל צריך לשני דברים האמורים בפסוק ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים כך מן זה היה טוב למאכל כי היו בו כל הטעמים והיה נחמד גם למראה כי עינו כעין הבדולח ותדע שבילקוט פרשת בראשית מסיק וזהב הארץ ההיא טוב אין תורה כתורת ארץ ישראל מהיכן למדו לפרש פסוק זה על התורה אלא לפי שנאמר שם הבדולח ואבן השוהם, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן על כן אמר שם הבדולח וזה המן אשר עינו כעין הבדולח ותדע שבמסכת יומא אמרו והנשיאים הביאו את אבני השוהם העננים הביאו להם אבני השוהם עם המן וכו' וקשה מה ענין אבני השוהם אל המן אלא לפי שנאמר שם הבדולח ואבן