שפתי דעת רכח

והיובל היתה הארץ כמדבר אין זרע ואע"פ כן מתקיימין בחסדי ה' ותדע שעיקר טעם השמיטה להשרישם במדת הבטחון שנאמר בירמיה ארור הגבר לשר יבטח באדם פירש"י בחרישו וזריעו לומר אזרע בשביעית ואוכל מה ראה רש"י על ככה לפרש זה על השמיטה וכפי הנראה שדעת רש"י להסמיך פסוק זה אל פסוק הקודם ושמטתה ובך מנחלתך אשר נתתי לך פירש"י בעל כרחך תשמור שמיטות ובך מנחלתך אשר נתתי לך ר"ל לכך צוויתי לך על השמיטה כדי שתדע כי אני נתתי לך הארץ כמ"ש כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ וגומר למען ידעו דורותיכם כי אני ה' נותן לכם, ושבתה הארץ וגומר למען ידעו דורותיכם כי אני ה' נותן לכם את הארץ, והם לא עשו כן על כן ילכו בגולה ואז ושמטת בעל כרחך ועל זה קאי ארור הגבר אשר יבטח באדם בכח אנושי שלו ש"מ שעיקר טעם השמיטה להשרישם במדת הבטחון

מאמר (רטז) כל שמעשיו מרובים מחכמתו כו'

ובפרקי אבות אמרו כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה לאילן ששרשיו מרובים וענפיו מועטים שנאמר והיה כעץ שתול על מים וגומר וכל שחכמתו מרוב' ממעשיו דומה לאילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטים שנאמר והיה כערער בערבה וגו' וכפי הנראה שמאמר זה סותר פשוטו של מקרא המדבר בעניני בטחון ומה ענין ריבוי מעשיו לחכמתו או ריבוי חכמתו למעשיו לכאן, על כן נראה שהכל ענין אחד כי מי שמעשיו מרובים היינו הבוטח בה' כי אם יקח לולב ושאר מינים או יעשה איזו מצוה לא בעבור זה יהיה הגשם על כארץ בדרך הטבע כי אם בהשגחת השי"ת לשומרי מצותיו, אבל מי שחכמתו מרובה הוא הסומך על חכמתו וחושב שבתחבולותיו וחכמותיו יעשה חיל והם כמו ענפים המסתעפים מן השורש כי אף אם לפעמים ע"י חכמה וחריצות ישיג איזו דבר מ"מ אי אפשר לו להשיגו כי אם ברצון האל ית' כי הוא השורש לכל דבר המתהוה בעולם כי כולם אינן כי אם ענפים שיניקתם מן השורש, ובזה יתחלפו כתות האנשים כי יש מהם אשר משימים עיקר בטחונם בה' דהיינו השורש והמקור אך שמחברין אל הבטחון גם איזו תחבולה אנושית לומר שע"י מעשה זה יגמור ה' על ידו ויסייע לו נדבר זה וזה הנקרא שרשיו מרובין וענפיו מועטים שעיקר בטחונו בשורש אבל בענפים המסתעפים מן השורש יש לו גם כן קצת בטחון אמנם הוא טפל, ויש שהם בהפך זה שעיקר בטחונם בחכמתם שע"י חריצותם ותחבולתם יעשה חיל ואגב זה הוא תולה קצת בה' אמנם הוא טפל אצלו והענפים עיקר ולמד לומר כן ממה שנאמר ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו, אם כן מהו שחזר ואמרו ומה' יסור לבו, פשיטא שאם כבר שם בשר זרועו שמה' יסור לבו וכן בפסוק שני ברוך הגבר אשר יבטח בה' אם כן למה חזר ואמר והיה ה' מבטחו, אלא ודאי שפסוק ראשון אינו מדבר במי שכל מבטחו באדם אלא במי שרוב בטחונו באדם ויובן זה מן בי"ת של באדם ר"ל יבטח בה' ושם הבטחון בה' טפל באדם בדבר הנטפל מבחוץ אל העיקר ואם כן האדם אצלו עיקר על כן אמר שסופו מן ה' יסור לבו לגמרי כי כל דבר שהוא טפל כופו ליבטל לגמרי, וכן בהפך ברוך הגבר אשר יבטח בה' בי"ת של בה' ר"ל שהוא בוטח קצת גם באדם אך שעושה אותה טפל אל ה' על כן סופו והיה ה' מבטחו לגמרי לכך לא נאמר והיה בה' מבטחו כי בה' בבי"ת מורה על שנטפל אל הבטחון בה' מבחוץ גם קצת בטחון באדם ובפסוק אומר לך שסופו שיהיה ה' לבדו מבטחו על כן קם זה בברוך על שם סופו וזה קם בארור על שם סופו, ומכאן יצא הלימוד לפרש הפסוקים במי שענפיו מרובים או שרשיו מרובים, לכך נאמר ארור הגבר אשר יבטח בהדם והוא מי שענפיו מרובים ושרשיו מועטים כי עיקר בטחונו באדם והבטחון בה' טפל, על כן אמר והיה כערער