שפתי דעת רכז

פנימי כאשר בארתי בספר כלי יקר וכן דרשו מסכת יבמות על הסנהדרין פסוק כולך יפה רעיתו ומום אין בך כי כשאינו שלם ממום אינו יכול ליישר אחרים שכן נא' יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו ר"ל גם זה לוקח לו קלון המוכיח לרשע ומגיד לו מומו מום שלו של המגיד ומוכיחו במום שבו גם הוא לוקח לו קלון כי יאמרו לו מום שבך אל תאמר לחברך על כן היו הכהנים מורי דרך התורה לעם צריכין להיות נקיים מכל מום וקדושים וטהורים מכל טומאה כי בעבור זה היו ראוין לטהר אחרים אבל דבר טהור מטמא אי אפשר להמציא ועל יסוד זה נבנית כל פרשה זו ללמוד דעת את העם מורי דרך לאחרים כמ"ש והתקדישתם והייתם קדושים ר"ל כשתתקדשו תחילה אז והייתם קדושים בעצם וראשונה ואז תהיו ראוים לקדש אחרים וזהו שתי אמירות ושתי קדושות שניתנו לתחתונים שיאמר לעצמו תחילה קדוש ואחר כך יאמר לאחרים והיינו שיקדש עצמו תחילה ואז יהיה ראוי לקדש ממנו גם אחרים

פרשת בהר מאמר (רטו) מה ענין שמיטה אצל הר סיני כו'

וידבר ה' אל משה בהר סיני מה ענין שמיטה אצל הר סיני אלא לומר לך כו' וקשה מה נשתנה מצות השמיטה שהיא דווקא לא נשנית בערבות מואב כדי לעשות ממנה בגין אב על כל המצות שנאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני כו' ומה טעם ארז"ל שבעון השמיטה גלו, ולמה אמרו שעון השמיטה גורם לכל המכירות שנזכרו בפרשה, וכפי הנראה שעיקר טעם השמיטה והיובל להשרישם במדת הבטחון בה' כי מדה זו יסוד וכלל לכל התורה והאמונה כמ"ש ולא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו ש"מ שהאמונה והבטחון תלוין זה בזה, ועל כן מיד בצאתם ממצרים הוליכם דרך המדבר כדי להאכילם את המן דבר יום ביומו כדי שבכל יום ויום יהיו עיניהם נשואות אל ה' ויבטחו בו ולהודיעם כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אם על כל מוצא פי ה' ומטעם זה ניתנה להם התורה בהר סיני שבמדבר דווקא ולא באיזו הר שבישוב והיינו לפי שאז היו שלימים עם ה' במדת הבטחון והיו ראויין לקבלת התורה כי מצד זה יכירו וידעו שאין ענינם תלוי בישוב הארץ כי אם בחסדי ה' אשר בידו לכלכלם אפילו במקום אין זרע אך חשש ה' פן בבואם אל ארץ נושבת אל יזכרו ראשונות ויחזרו להיות מקטני אמנה על כן צוה להם השמיטה והיובל כי בשנים הללו יראו בעיניהם מעשה ה' כי נורא הוא שתבואת שנה הששית הספיק לשלש השנים ולא שתרבה התבואה של שנה זו כי אז היו יכולין לתלות הריבוי בטבע הארץ ולא בנס כי גם בדרך הטבע יש לפעמים שנה מבורכת עושה תבואה הרבה אבל ענין הנס היה שהשנה לא עשתה תבואה הרבה יותר מן הנהוג אלא שהקב"ה נתן ברכתו בתבואה כי זה המעט ויפרוץ לרוב כדרך שנאמר ואכלתם לחמכם לשובע אוכל קימעא ומתברך במעיו וזה"ש ועשת את התבואה לשלש השנים תבואה לא נאמר אלא התבואה הידוע ר"ל כפי הנהוג לעשות בשאר השנים כן תעשה גם בשנה ההיא ועל צד הנס תספיק לשלש השנים כי הארץ תוסיף תת כחה בתבואה עד שמצד הכח ההוא יספיק המועט להשביע, ותדע שנתן ה' כח בטבע הארץ להיות פעולתה בצמחים להרבות או להמעיט בהם שהרי ארז"ל שהארץ חטאה במה שאמר ה' תוצא הארץ עץ פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן כו' ר"ל המעיטה לתת מכחה בצמחים עד שלא היה בעץ טעם הפרי המשביע את האדם לכך נאמר בעונש לא תוסיף תת כחה לך, על כן צוה כל המצוה ההיא בהר סיני שבמדבר כי שניהם באו על כוונת אחת ולא נשנית בערבות מואב לפי שאין למצוה זו שייכות עם ארץ נושבת כי בשנת השמיטה