שפתי דעת רט

מאמר (קצה) במדרש שאת זו בכל כו'

וזה כוונת המדרש בילקוט שאת זה בבל כו' ספחת זו מדי כו' בהרת זו יון כו' והיה בעור בשרו לנגע צרעת זו מלכות מצרית שהקב"ה מלקה אותה בצרעת כו' ומה ראה על ככה לפרשם על המצריים אלא כדי לומר לך שכולם יהיו מצוין גם בין האומות ובנין אב לכולם מלכות מצרית שאמר בפירוש שהקב"ה מלקה אותה בצרעת, וכן מסיק ברבתי וז"ל נכונו ללצים שפטים מוכנים הם ללצים דינן כו' כיון דחמת מגלבין תמן דחלת אמר לה המלך אל תתיראי אלו לעבדים ולשפחות אבל אתה לאכול ולשתות ולשמוח, הנך רואה ממדרש זה שתכלית הנגעים לישראל להיות להם למזבח כפרה דהיינו לשמוח על דרך ושמחין ביסורין אבל למצרים המשיל למכה החמור בין שוחק בין סרח כך הנגעים לעו"ג אינן תלוין באותן חטאים המסבבים הנגעים אלא בין רגז בין שחק מכל מקום נלקו באגב שלא יחרפו את ישראל כאמור, ויתכן עוד לפרש שלכך הוקבעו מלכיות כנענית ומצרית ברמז בארבע מיני נגעים לומר ששיעבוד הוא גם כן מזבח כפרה לישראל כמו הנגעים, ולפי שמראות נגעים אינן מטהרין אלא על ידי כהן ואם מלכיות כנענית ומצרית עומדין במקום הנגעים איזו כהן יטהר אותנו מהם על כן מסיים במדרש זה לפי שבעולם הזה הכהן רואה את הנגעים אבל לעתיד אמר הקדוש ברוך הוא אני מטהר אתכם כו' לא כפירוש של מתנות כהונה שכתב שרצה לסיים בדבר טוב, וג' מיני כפרה אלו נגעים וקרבנות גליות הראה הקב"ה לאברהם בין הבתרים הקרבנות בקח לי עגלה משולשת כו' הגליות כמו שמסיק ברבתי והנה אימה זו בבל כו' והנגעים כמה שנאמר ואת הצפור לא בתר רמז לטהרת המצורע בצפרים, ואחר שהנגעים מזבח כפרה על כן נאמרו בסדר הזה מתחלה נגעי הגוף ואחר כך נגעי בגדים ואחר כך ניגעי בתים דרך לא זו אף זו לא זו שנגעי הגוף ממרקין אלא אפילו נגעי בגדים ולא זו בגדים הקרובים לנופו אלא אפילו נגעי בתים ממרקין, אבל כשהמכות ממשמשין ובאים הסדר הפוך כדמסיק בילקוט סוף פרשת כי תזריע שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה אלא מתחיל תחלה בביתו אם לא חזר בתשובה שולח בו ננעי בגדים ואם אינו חוזר בו הוא מלקהו בנגעי גופו ובזה נראה לי לתרץ מה שלא נאמר לשון ונתתי נגע כי אם בנגעי בתים אלא לפי שזה נתינה ראשונה מאת ה' ואם לא יחזור בתשובה אחד גורר את חבירו מעצמו כי הנגע מעצמו הולך מן הבית לבגד ומבגד לגופו כסדר החילי הנעתק ממקום למקום, לדעת רז"ל שנגעי בתים היו עבור מטמוניות של כנענים והם כמו מציאה שייך לומר בו ונתתי כי על הטובה יש לייחס הנתינה לקב"ה: מאמר (קצ''ו) סמך לשבת הגדול וביאור ד' מראות ובשבת הגדול שחל להיות בשבת מצורע, צרפתי על ענין זה גלות מצרים שהית' התחלתו מעון דבור במה אדע ומר הגלות היה תלוי בצוארו של אברהם וכשהיו בגלות מצרים אמר משה אכן נודע הדבר דדיבור מפני שיש בהם דלטורין, וכשנגאלו ארז"ל בזכות ד' דברים נגאלו וחד מהם שלא היה בהם לשון הרע, וכן ג' אותות שנתנו למשה היה בכולם רמז על תקון חטא הלשון, כדמסיק ברבתי אות המטה שנהפך לנחש, רמז שעשה כמעשה הנחש שסיפר לשון הרע ואמר והן לא יאמינו לי וכן אות צרעת היד מזה הטעם, וכן אות המים שנהפכו לדם רמז לו שילקה במי מריבה על שסיפר לשון הרע על ישראל ואמר שמעו נא המורים כך מסיק ברבתי ולי נראה שגם זה על ש אמר והן לא יאמינו אמר ליה הקב"ה אתה אין סופך להאמין שנ' יען לא האמנתם בי כו' וכל זה מופת שלא היו בישראל בעלי לשון הרע שהרי מותר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת ומאחר שמשה נענש עליהם זה מופת חותך שאין בהם עוד דלטורין על כן