שפתי דעת קצה

מאמר (קפג) זאת החיה אשר תאכלו וגו'

ומה שאמר זאת החיה פתח בחיה ומסיים בבהמה, הורה בזה הטעם אשר בעבורו התיר ד' לנו לאכול כל הבעלי חיים הטהורים לפי שכל ד' מיני נבראים דומם צומח חי מדבר כ"א ניזון משל תחתיו לפי שכל נאכל ישוב לקבל טבע האוכל ונמצא שכשהוא אוכל וניזון ממה שתחתיו ברי הוא מעלהו ממדריגה קטנה למדריגה גדולה כי הדומם כדקאי קאי למעלה ממנו הצומח כל מיני דשאים ואילנות והם יונקים מן הדומם דהיינו האדמה ונמצא שחלק אדמה ישוב להיות צומח והרי נתעלה למדריגה גדולה מאשר היה כי הדומם נתהפך לצומח, והבעלי חיים נזונין מן הצומח ונמצא שהצומח ישוב להיות חי כי ישוב לטבע של האוכל, והאדם מין המדבר ניזון מן הבעלי חיים כי על ידי אכילתו יתעלו הבעלי חיים ונעשה מהם אדם מדבר, ומטעם זה לא התיר ד' לאדם הראשון לשחוט ולאכול הבעלי חיים ולא התיר לו כי אם הצמחים שנאמר הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' וזה נאמר אחר שסרח האדם שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו ואחר שהוא עצמו נמשל לבהמה לא תרויח הבהמה כלום כשיאכל אותה האדם כי גם הוא כבהמה כי מטעם זה ארז"ל פרק אלו עוברין עם הארץ אסור לאכול בשר כי אף הוא ככלב וכעורב וכזאב, אבל כשבא נח ועסק בתורה ממה שידע להבדיל בין טמאה לטהורה כתיב בו כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון נתתי לכם את כל התיר לו אכילת בשר מצד שלמד תורה כי אז תתעלה הבהמה באכילתו שתהיה חלק מן האדם ומטעם זה עסק נח בתורת הבדלת טהורים מן טמאים כי זולת זה עדיין לא היה הקב"ה מתיר לו לאכול בשר עד שידע להבדיל בין טמאה לטהורה, ומטעם זה נאמר ואכלת את כל העמים כי אתם קרוין אדם, לכך נאמר זאת החיה אשר תאכלו כי על ידי אכילה זו תהיה הבהמה חיה אף במיתתה כי החלק הנאכל ישוב אל חלק האוכל להיות מבשר האוכל וכשם שבשר האוכל חי קים לעולם כך הבהמה הנאכלת על ידי אכילה זו היא חיה לעולם ודוקא כשהאוכלה הוא ישראל שנקראו חיים גם במיתתן, לכך נא' כאן לאמור אליהם וקש' אליהם למה לי ודאי יאמר לישראל כי להם נתנו המצות ועוד קשי' למה לא נאמר לשון אליהם בשאר מצות אלא שבא להורות שמה שאמרתי זאת החיה אשר תאכלו שהבהמה הנאכלת תהיה חיה ע"י אכילה זו זה אינו שייך כי אם אליהם אל ישראל, כי לעו"ג לא הותר לאכול בשר מאחר שהנאכל אינו מתעלה כלום, ובוודאי שלזה כיון רש"י שפירש זאת החיה לשון חיים לפי שישראל דבוקים במקום וראוין להיות חיים לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצות ולעו"ג לא אסר כלום, משל לרופא שנכנס לבקר את החולה כו' אע"פ שפרש"י נראה הפך דברי שאמרתי לעו"ג לא התיר כלום, ורש"י אמר לאומות לא אסר כלום נראה שלשניהם כאחד נתכוון רש"י, כי בפרשה זו יש היתר הטהורים ואסור הטמאים ועל שניהם אמר אליהם רוצה לומר דווקא לישראל התרתי הטהורים, וכשם שלא התרתי להם הטהורים כך לא אסרתי להם הטמאים לפי שהאיסור אינו שייך כי אם לישראל שהם לחיים כמשל הרופא שנכנס לבקר החולה כשהוא רואה שהוא לחיים הוא מזהירו את זה לא תאכל, אבל כשרואה שהוא למות אינו אוסר לו כלום כך החילוק בין ישראל לעובדי כוכבים, לכך נאמר אליהם למעט עובדי כוכבים בשניהם, ולכך אמר זאת החיה גם כן כנגד ההיתר וכנגד האיסור לכם התרתי הטהורים לפי שאתם לחיים על כן תתעלה נפש הבהמה להיות חיה וקיימא כמותכם אבל לא לרשעים שהם בעצמם קרוין מתים בחייהם, וכן כנגד האיסור אמר זאת החיה לפי שאתם לחיים על כן התרתי לכם כמשל הרופא כו' ורש"י נתכוון לשני דברים אלו כאחד וכך פירושו זאת החיה לשון חיים לפי שישראל דבוקים במקום ראוין להיות חיים. ע"כ התיר להם הטהורים לפי שישובו להיות חיים כמותם ואח"כ מן לפיכך והלאה דיבר רש"י גם מן הטהורים שגם בעבורם אמר זאת החיה וזה"ש לפיכך הבדילם מן הטומאה כו' כמשל הרופא כו'