שפתי דעת קפח

מן לשון הרע אז הוא נצול גם מן הצרעת, לכך התחיל בענין ואמר עורת שנחשב למום בבהמה אבל באדם כשהוא עוצם עיניו מראות ברע אין זה מום אצלו ורמז גם לסמוי עין של יצר הרע דאנשי כנה"ג שנחשב לקרבן כמו שלמדו מן פסוק זובח תודה זה הזובח יצרו כו', או שבור כנגדו באדם כשר לב נשבר, וסמך שבור לעורת לפי שלבא בעינא תליא, ואם העין עוש' עצמו כעוור להיות עוצם עיניו מראות ברע אז גם הלב לא יחמוד ויהיה לו לב נשבר, או חרוץ ששפתו נפגמה כנגדו כשר באדם כשפוגם שפתיו לפסלם שימעטו בדבור של הרע כמ"ש על כן יהיו דבריך מעטים וסמך זה לשבור כי לב נשבר מציל מן לשון הרע או יבלת מיני שחין שהם ממיני צרעת והם פסולין בבהמה וכשרים באדם להקרבה כמו שאמרו מסכת ברכות פרק א' כל מי שיש בידו ד' מראות נגעים אלו אינן אלא מזבח כפרה ועל כן סדרן בבהמה על זה האופן והתחיל בעין ואחר כך בלב כי העין מציל מן הרהור הלב ולב נשבר מציל מן חטא הלשון ותקון הלשון מציל מן הנגעים ובזה מיושב קצת הלשון מה שנאמר כל מום לא יהיה בו עורת כו', פרש"י לא יהיה בו כי הלשון משתמע לתרי אפי יהיה או לא יהיה מדלא קאמר לא יהיה בו אחר עורת ושבור אלא שרוצה לומר בבהמה לא יהיה אבל באדם הנקרב יהיה בו כי כולם כשרים באדם לכך נאמר כאן הוא העולה יש דרך אחר היא העולה הבהמה ולא האדם עצמו, וכמו שאמר האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי, ויש דרך לדרוש הוא העולה האדם ולא הבהמה והיינו במום של שבירה שפסל בבהמה וכשר באדם כשיש לו רוח נשברה וסמך זה לפרשת העולה דווקא שבא לכפרה על הרהור הלב שנאמר והעולה על רוחכם והוא המתגאה ורוחו גסה עליו יביא עולה כליל לאישים כמו יסוד רוח ואש הם העולין למעלה על כן זה שהיתה רוחו גסה עליו הוא העלה למעלה בגובה אפו, על כן מביא לכפרה עולה כליל לאישים: ע"ד מאמר (קעה) נמום קלוסין שכל המתגאה נדון באש כו' דמסיק בילקוט פרשה זו אמר רבי לוי נמוס קלוסין שכל מי שנתגאה אינו נדון אלא באש שנאמר היא העולה על מוקדה כו' למד רבי לוי כל זה מן פשוטו של מקרא כי למאי נ"מ כתב שהעולה תהיה על מוקדה כל הלילה ואח"כ חזר ופרט ואש המזבח תוקד בו אלא שבא לרמוז שהעולה לכפרה על גסות הרוח העולה למעלה והיה ראוי להיות נדון באש ובחמלת ד' עליו הוא מקבל תמורתו הבהמה כליל לאשים, ועל ידי שנשרף באש הוא נעשה דשן וכתיב והרים את הדשן לומר לך שאחר שהאדם מבקש כפרה על רום לבבו אז הוא מכניע עצמו כאברהם שאמר ואנכי עפר ואפר כי נקוט האי כללא בידך שהעולה הבאה לכפר על גסות הרוח שהיה מן הראוי שהוא יהי' נדון באש ובאה הבהמה תמורתו ונעשית אפר כך הוא יעשה אפר כאמרו ואנכי עפר ואפר ואחר שמכניע עצמו מאז הוא ראוי להרמה כי כל המכניע עצמו הקב"ה מגביהו, לכך נאמר בדשן והרים את הדשן אבל לא כולו, כי מקצתו נתרם ומקצתו הוציא מחוץ למחנה לפי פשוטו הטעם לפי שבמזבח הי' אש של מעלה ואש של הדיוט והאפר הנעשה מן אש של מעלה הוא האפר אשר הונף ואשר הורם בקדושה שנאמר בו ושמו אצל המזבח אבל האפר הנעשה מאש של הדיוט יוציא אל מחוץ למחנה לכך נאמר סמכוני באשישות בשני מיני אישות וק"ל, ולפי דרכנו קצתו נתרם וקצתו מחוץ למחנה,. כי תלמיד חכם צריך להיות בו אחד משמיני שבשמינית: א מאמר (קעו) סמך לדין חמין בשריפה ומזה יצא דין לנו טעם דין החמץ בשריפה כי החמץ הוא העולה למעלה וזו מצוה ראשונה לישראל עם הפסח שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי כי שלשה מצות הם ראש לכל מצות התורה לפי שממציאות ה' אנו למידין מהם ראשונה