שפתי דעת קפ

תירץ ואמר בסנה היה השליחות להרע לפרעה אבל כאן היה השליחות רק להטיב לישראל ולשמחם בשמחת תורה , ועל כן התחיל פ' הקרבנות באדם כי יקריב מכם קרבן לה' להורות שעיקר הקרבן בא כדי להביא את האדם לידי רוח נשברה והכנעה וז"ש אדם כי יקריב מכם היינו מכם ובכם מגופו ממש זהו קרבן לה' מאמר (קסג) לא נא' בקרבנות לא אל ולא אלהים כדתניא במסכת מנחות אמר רבי שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפרשת הקרבנות שלא נא' בהם לא אל ולא אלהים אלא לה' שלא ניתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק כו' פירש רש"י שלא יפקרו המינים וקשה למה קרא למינים בעלי הדין כי לא בדין ידברו והל"ל שלא ליתן פתחון פה למינים, נראה שרבי שמעון סבר גם אל הוא מדת הדין לא כפירוש רש"י פרשת כי תשא אל הוה מדת הרחמים וראייתו מן פסוק אלי למה עזבתני ואין הדבר מוכרח לומר כן ורבי מען אינו סובר כוותיה אלא סובר כמו שאלהים מדת הדין כך אל קשה וכן איתא נפיק במה מדליקין מאי משמע דהאי אל קשות כו' ואמר שכפי שירש הדין שנפש החוטאת היא תמות ולא שיקח הקדוש ברוך הוא נפש הבהמה תמורתו ומה שהקב''ה מקבל נפש הבהמה היינו בחמלת ה' עליו מצד מדת הרחמים לכך לא נזכר בכל הקרבנות לז אל ולא אלהים כי אם שם של רחמים, אך יש בקרבן צד אחד שהוא ראוי להתקבל אף מצד שורת הדין היינו לפי שמביא את האדם לידי רוח נשברה ואותו חלק מקובל חף לפי מדת הדין כמ"ש לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה ר"ל אפילו שם אלהים לא תבזה. כי ס"ד אמינא שראוי לבזותו אחר אשר לא שבר ודיכא את רוחו מעצמו כי אם מה שיש לו מתוך הקרבן כי כן לשון נדכה נשבר לשון נפעל או ששבר על ידי יסורין שמב אין חיתו לידי שבירת רוחו מכל מקום אלהים לא תבזה, אבל על סתם הקרבת קרבן יש מקום לבטל הדין לחלוק כי אין שורת הדין נותן לקבל נפש הבהמה תמורת נפש האדם ויש דין מקום לחלוק על קרבנו שלא יעלה לרצון על כן נאמר קרבן לה', ואמר מן הבהמה וגו' הזכיר לשון מכם דוקא במין הבהמה ולא במין העוף לפי שבבהמה הקריב כל נתח שבבהמה מול נתח שבאדם שנאמר ונתח אותו לנתחיו ושב נתחיו אל האדם: מאמר (קסד) באור ונתח אותו לנתחיו וגו'

ובזה נראה לי ליישב למה נאמר אצל הבקר את הנתחים את הראש ואת הפדר שלא בשנוי ואחר כך נאמר וקרבו וכרעיו בכנוי ובלשון נוכח, ובמין הצאן נאמר בהפך זה ממש את ראשו ואת פדרו ואח"כ נאמר והקרב והכרעים שלא בכנוי, אלא שכל בנוכח קאי על האדם וכל שלא בנוכח קאי על הבהמה וראיה לזה מדקאמר בצאן ונתח אותו לנתחיו את ראשו ואת פדרו ולנתחיו היינו כנגד נתתי האדם על כן מה שסמך לזה את ראשו ואת פדרו מוסב גם כן על האדם ממילת שמרן שכל מקום שנאמר שלא בנוכח מדבר בנתחי הבהמה וגם את זה לעומת זה משה האלהים, שכל נתח ונתח של הבהמה יכפר על כל נתח ונתח שכנגדו באדם, ואלו נאמרו כולם בכנוי או כולם שלא בכנוי הייתי מפרשם כולם על הבהמה לחוד, וא ואילו הי' נכתב אצל הבקר הכל שלא בכנוי ואצל הצאן הכל בכנוי לא הייתי נותן את החמור זה לזה אלא הייתי אומר הטעם שהבקר מסתמא העשיר מביאו ואינו דומה כאילו הקריב נפשו אבל הצאן שמביאו מי שאינו עשיר ודומה כאילו הקריב נפשו כמנחה שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב נפשו, ואילו אמר איפכא בבקר הכל בכנוי הייתי אומר לפי שדמיו מרובים ע"כ דומה כאלו הקריב מגופו מש"כ בצאן על כן הוצרך לכתו' בשניהם בכ"ח מהם מקצתו בנוכח ומקצתו שלא בנוכח ואז בע"כ הוצרך בשניהם ליתן את האמור בזה אל השני וכן נהפך