שפתי דעת קסח

הדורש הכל נקרא מלאכה, והמופת על זה שהרי בשאר עניני משא ומתן אסור הדיבור בהם כמובן מן אלה הדברים א"כ גם הדיבור נקרא מלאכה ובמקום מצוה התירו הדיבור והריצה לבתי מדרשות ובזה נסתלקה התרעומת של שבת לכל יש בן זוג כו', וזהו ביאור המדרש רבותינו בעלי אגדה שהיה דרכם לדרוש ברבים אגדות מידי שבת בשבתו מצאו להם סמך מן פרשה זו שראוי לעשות כן, לפי שבכל התורה אין לך פרשה שנאמר בתחילתה ויקהל אלא כאן אף על פי שגם פרשת קדושים נאמרה בהקהל ולמה לא התחיל גם שם הפרשה בלשון ויקהל, אלא שלכך התחיל דווקא פרשה זו בלשון ויקהל לפי שקאי על פרשה של מעלה שנאמר בה לעשות השבת לדורותם באיזו עשיה הכתוב מדבר, אלא שרמז בעשיה זו אל ההקהל של כל יום השבת לדרשה אמר הקב"ה עשה לך קהילות גדולות כי כל עוד שתגדל הקהילה יש בו יותר דוחקא דצבורא ויש בו יותר עשיה ופעולה ובן זוג לשבת ודורשי רשומות אמרו ישראל אותיות שניות למלת שבתכם, והקהל זה היינו כנסת ישראל לדרוש לפניהם הלכות שבת לשון הליכות כי שני דברים הן שאינן נראין מלאכה והם מלאכה והיינו הדיבור וההילוך והפסוק לא הזכיר כי אם עניני הדיבור שנאמר אלה הדברים וגו' אבל הילוך של שבת לא נזכר בפסוק על כן אמר בעל המדרש שידרוש לפניהם גם הלכות שבת לשון הליכה ממש שנא יטעו לומר אחרי שמותר לרוץ לדרשה בשבת שפסיעה גסה בשבת כיון שהותרה הותרה גם לדבר הרשות על כן דרוש לפניהם גם הליכות שבת ואעפ"י שאין רמז להליכה בפ' מ"מ מדהזכיר הדיבור של שבת גם ההליכה בכלל כי שניהם שוים, כדי שילמדו ממך דורות הבאים כו' כי ויקהל פירש"י לשון הפעיל יוצא לשני כי הקהל זה היה למחרת יום כיפורים שהיה חול ולא שבת וא"כ לגופיה אינו צריך אלא לכך עשה הקהל זה בימות החול כשבא ללמדם דיני שבת כדי שילמדו ממנו דורות הבאים שהשבת צריך הקהל לפי שכנסת ישראל בן זוגו והיינו לעשות את השבת לדורותם, ודון מינה ומינה מה כשדרש להם משה בחול מצות השבת למדם דרכי הדיבור הנזכרים באלה הדברים כך גם כשידרשו בשבתות ידרשו מעניני דיבור כי זהו מענינו של יום השבת שדיבור של חול אסור בו, זה"ש ולכנס בבתי מדרשות ולהורות את בני ישראל דברי תורה איסור והיתר ר"ל ללמד דרכי הדיבור שנחלק לשלשה חלקים אלו כי מלת דברי קאי על שלשתן כאלו אמר דברי תורה דהיינו מצוה בו, דברי איסור דהיינו שיש איסור בו, ודברי היתר דהיינו מות' בו ודרש זה בשבת מענינו של יום ורמז באלה הדברים שבימות החול מותר לו לדבר מן נ"ט מלאכות הרמוזים באלה הדברים אבל בשבת גם הדבור בהם אסור כי הדבור נקרא מלאכה שהרי בדבר ד' שמים נעשו ומכלל זה אתה למד שהדבור של תורה בשבת נקרא עמל ובן זוגו של שבת כמו שלמד זה מן פסוק זכור את יום השבת לקדשו ואין זכירה אלא בפה כי הדבור של קדושה בשבת הוא בן זוגו, כדי שיהא שמי הגדול מתקיים בין בני, כי כל ששת ימי המעשה נחתמו בשם של יה יו"ם "הששי ראשי תיבות יה, כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם ושם י"ה משותף בין איש לאשה אבל עדיין אין השם הגדול במלואו עד יום השבת כי "יום הששי ויכלו "השמים ר"ת שם של ד' שנתמלא על ידי יום השבת ו' ה' של ויכלו השמים כי יום השבת הוא כנגד יום שכולו שבת לעתיד ואז יהיה השם שלם כמ"ש לא המתים יהללו יה רצה לומר לא בשם יה אלא בשם שלם לפיכך אין משכן דוחה שבת כי תבנית המשכן כנגד ג' עולמות עליון ותחתון ותיכון וכולם כנגד העולם הזה הנברא בשם יה וע"כ באו במשכן לנדבה ט"ו דברים האמורים בפרשת תרומה לא כפירוש רש"י שפירש י"ג הם כי באמת ט"ו הם, והשבת כנגד העולם הבא המשלים ו"ה שלשם הגדול לפיכך השבת גדול מן המשכן ועל כן אין נכון לדחות גדול מפני קטן, ובעל מדרש זה למד זה מן סמיכות שבת למשכן לומר לך שאין משכן דוחה שבת וסבור שטעמו של דבר מפני