שפתי דעת קמג

בילקוט פרשת שופטים משל למלך שהיה לו פרדס והיה אוהבו ביותר מסרו לבנו הקטן שהיה אוהבו ביותר כך נאמר ועוז מלך משפט אהב כו' ע"ש שע"י הדינין התורה כפרדס וסתם פרדס מוקף גדר וזהו הזי"ן שלפניה ושלאחריה כי אנשי כנסת הגדולה אמרו ג' דברים וכולם יש להם סמך מן פרשה זו א' הוו מתונים בדין מן ולא תעלה במעלות וגו' וסמיך לה ואלה המשפטים ב' והעמידו תלמידים הרבה כדי שלא ידון יחידי כי אין דן יחידי אלא אחד לכך נאמר מזבח אבנים תעשה לי מן אבנים ולא מצבת אבן אחת וסמוך ליה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם שגם הדיין לא ידון יחידי, ג' ועשו סייג לתורה היינו הדינין שהם כמו סיג וגדר מקיפין לכל התורה על כן הדברות באמצע ודינין מכאן ומכאן והכל רמוז בלשון שימה כמבואר למעלה בדרך ראשון ועל שימה זו נאמר מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו לפי שכל דיין הדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר בו ויהי ערב ויהי בוקר וכתיב הכא מן הבקר ועד הערב על כן אמר כאן על שקלקלו בדינין מבקר לערב יוכתו שקלקלו הבוקר והערב מבלי משים שלא קיימו מה שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם על כן לנצח יאבדו ש"מ שעיקר המשפט נרמז בלשון שימה כי יש בהם ממשות והיינו מה שגורמין שמירת התורה כי אלמלא הדינין היו כל מצות התורה כעיר פרוצה אין חומה ולא היו יכולין להתקיים כי כל כרם אינו משתמר כי אם ע"י נדר המקיפו כך הדינין גורמין שמירת כל התורה אף על פי שבמדרש זה המשיל הדינין לפרדס עצמו ולא לגדר, מ"מ הפירוש הוא שכל הפרדס נקרא על שם הגדר המקיימו וע"י שנתן לבנו הקטן הגדר דומה כאילו בזה הקנה לו כל הפרדס דהיינו התורה וק"ל, ולפי שעיקר הדינין בעבור התורה על כן האומות שלא קבלו התורה כתיב בהם ומשפטים בל ידעום כי מאחר שאין להם חלק בפרדס א"כ גדר זה למה להן ני אין הדינין נימוסים אלא אלהיים ואינן שייכין כי אם אל התורה על כן אמרו ג' דברים שכשיהיו מתונים בדין ויעמידו תלמידים הרבה הראויין לדון בזה יעשו סייג לתורה להקיפה בשמירה מעולה, ומצינו שהקב"ה מקפיד מאוד על הדינין לפי שהמשפט לאלהים הוא אם יחייב את הזכאי אז הקב"ה יתן משלו אל המתחייב שלא כדין לפיכך כתיב אלהים נצב בעדת אל הדיינין בישיבה והקב"ה כביכול בעמידה כאלו היה הקב"ה הבעל דין שדינו בעמידה כי בזה הקב"ה מראה שהוא הבעל דין והמשפט נוגע בו ית' כביכול על כן הקיף כל התורה באזהרה על הדינין ועל כן ייעד הגאולה בעבורה כמ"ש ציון במשפט תפדה וגו' וכתיב שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא ישועתכם לא נאמר אלא ישועתי כביכול גם אני נושע והיינו בענייני הדין כביכול הקב"ה נושע כי המשפט לאלהים הוא על כן בזכותם יושיע גם לישראל ויעשה דין במבקשי רעתם ויגאלם מהרה, ולפי שבכל מקום מדרך הפסוקים להסמיך צדקה למשפט על כן גם בפרשת משפטים הזכיר גם ענין הצדקה בפסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך וק' התחיל בלשון הלואה וסיים בלשון נושה ונראה כי לשון הלואה משמש גם לשון חיבור מלשון ילוה אישי אלי ונושה משמש גם לשון שכחה מלשון כי נשני אלהים ובזמן שהוא נותן לו הרי הוא מתחבר לו כריע כאח נחשב כי בחבורתו נרפא לו אבל אם מבקש ממנו נשך הרי הוא כשוכח ואינו זוכר כי הוא נתעשר ממנו ע"ד ארז"ל הקב"ה נוטל מזה ונותן לזה כו' לכך אמר אם כסף תלוה את העני עמך רצה לומר מאחר שהוא עמך על כן בא לידי עוני כדי שתתעשר על כן אין נכון שתשכח לו טובה זו שעשה לך, ונקט לשון אם כי הקב"ה מנסה לעשיר אם כסף ילוה כי כן אמרו במדרש ברבתי הקב"ה מנסה את העשיר אם תהא ידו פתוחה לעניים ומנסה את העני אם יכול לקבל יסורין כו' ונראה שלכך סמך דרש זה לפרשה זו לתרץ סמיכות אלהים לא תקלל דהיינו שהעני לא יבעט במדת הדין אל פסוק אם