שפתי דעת קלט

ולא תחלתו סופו ומהו ענין הזי"ן שהזכיר והדבר צריך ביאור, ונראה לפרש זי"ן זה שהזכיר בשני דרכים, הדרך האחד כמו זי"ן של המטרונה מכאן ומכאן היינו כדי להציל את המטרונה מן כל הקמים עליה כך המשפטים הן ככלי זיין להציל את התורה מיד מהרסיה כמ"ש ספר וסייף ירדו מן השמים והיינו חרב על כל מהרסי' ולעשות משפט כתוב בכל עוברי על מצות התורה כי על ידי המשפט הנעשה בעוברי עבירה יראו רבים וייראו ויקיימו מצותיה ועל כן התורה באמצע ודינין לפניה ולאחריה כי חמשה דברות ראשונות הם בין אדם למקום וחמשה דברות אחרונות בין אדם לחבירו והמשפטים מסבבים קיום שני חלקי מצות אלו האי לדסמיך ליה והיינו שלפניה והאי לדסמיך ליה והיינו שלאחריה, ועיקר הכפיה על שמירת התורה רמוזה בלשון שימה כי לשון שימה מורה על דבר שיש בו ממש לא שימה על ידי דיבור לבד כי בדברים לא יוסר עבד אלא שימה בידים ממש כמו שנאמר וישם ה' דבר בפי בלעם פירש רש"י נתן רסן וחכה לתוך פיו ודקדק זה מן לשון וישם כי לשון שימה מורה על דבר ממשי שיש בו כפיה ומה שנאמר אצל התורה שימה בפיהם דרשו רז"ל מלשון זה שאין התורה נקנית אלא בסימנים ולמדו זה ג"כ מן לשון שימה וכן דרשו מן ושמתם התורה נעשית סם חיים לעוסקים בה לשמה כי ושמתם לשון סם תם, ולי נראה שאין כוונתם לחלק המלה לשנים סם תם אלא שיובן מן לשון שימה דבר שיש בו ממש כסם הזה דבר שיש בו ממש, ויש סמך לזה ממה שמצינו ברבתי שדרש פסוק וכי ימכור איש את בתו לאמה על התורה עיין שם, ומה ראה על ככה ותורה מאן דכר שמיה, ונראה שבא לתרץ וי"ו של וכי ימכור מה ענין מכירת בת למכירת עבד כי הבת אינה נמכרת בגניבתה, אלא שמוסב על פסוק ראשון ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם שלשון שימה מורה שהתורה נקנית בסימנים כמו שדרשו על פסוק שימה בפיהם וסימנין אלו הם חירות של התורה כי מסתמא העושה סימנים לתורה לומדה לשמה ועושה לו סימנים כדי שלא תשתכח ממנו ואז אינו עושה התורה קרדום לאכול ממנה אבל הלומדה בלא סימנים ואינו מקפיד על שכחת התורה אז מסתמא אין קנין התורה דבק בו וכל תורתו אינו אלא מן השפה ולחוץ ואז הוא עושה התורה קרדום לאכול ממנה ובדרך זה התורה אצלם כשפחה וכעבד כי בתורה הוא עמל ועושה בה מלאכתו כמו בקרדום על כן אין לה חירות אחר כי אם בסימנים כחירות הבת המכורה שיוצאה בסימנים כך התורה כתיב בה חרות על הלוחות ודרשו רבותינו זכרונם לברכה בו גם לשון חירות והקרי והכתיב הכל אחד כי כשהתורה חרותה על לוח לבו ונקנית אליו בסימנים ולא תשכח ממנו אז התורה חירות רצה לומר אינה משועבדת לו לעשות עמה מלאכתו כמו בקרדום ומכלל הן נשמע לאו שאם אינה חרותה על לבו ואינו מקפיד על שכחתה ואינו רוצה בה כי אם לפי שעה או להתנדל בה כבעטרה ולהשיג יותרת הכבוד על ידה או חמדת ריבוי הכסף וכיוצא בזה אז אינה חירות רצה לומר אינה בת חורין אלא משועבדת כאמור על כן דרש פסוק וכי ימכור איש את בתו שפשוטו משמיענו שהבת יוצאה לחירות בסימנים כך התורה יוצאה לחרות בסימנים כי וי"ו של וכי ימכור מוסב על אשר תשים לפניהם המדבר בסימנים של התורה

מאמר (קכג) וכי ימכור איש את בתו נדרש על התורה זהו שמסיק במדרש זה וז"ל וכי ימכור איש את בתו לאמה בת אחת היתה לי ומכרתיה לכם ראו שאין אתם מוציאין אותה אלא חבושה בארון לא תצא כצאת העבדים נהגו בה כבוד ששביתם אותה מאצלי שנ' עלית למרום שבית שבי, ובלי ספק שאין זה דעת המדרש להוציא הפסוק מפשוטו ממש אלא מן וי"ו העיטוף למד שכל מה שנזכר בענין מכירת הבת נרמז דוגמתו בפסיק אשר תשים לפניהם המדבר בסימני התורה וחירות שלה דומה לחירות של בת זו כי גם התורה נקראת בת וכמו שסתם