שפתי דעת קלד

משתמש בכתרה של תורה ועליו ארז"ל ודאשתמש בתגא חלף לפי שעושה מן התורה קרדום לאכול ממנה וזה נקרא שולח בה יד ממש כשעושה אותם קרדום לאכל ממנה ואיסור דבר זה נרמז בלא תגע בו יד כי כשם שנאסרה הנגיעה בהר בידים ממש כך אסור לשלוח יד בתורה לעשותה קרדום לאכול ממנה בלא שכר בטילה לאפוקי מי שתורתו אומנתו יושב אוהלים ואינו עוסק בפרנסתו ודאי חל על הצבור חובת פרנסתו ואין אני קורא תגר כי אם על המאספין ממון לאלפים ורבבות מן תורתם זה הדבר אשר לא צוה ה', ויש עוד דרך אחר שאסרה התורה והוא הזן עיניו מן השכינה ועליו נאמר פן יהרסו אל ה' לראות וגו' כי דווקא לעה"ב צדיקים יושבים ונהנין מזיו השכינה כי לא יראני האדם וחי לפיכך מאן דקדים ואכיל שכרו בעה"ז נענש מדה כנגד מדה כי העושה אותה קרדום לאכול ממנה הוא השולח בה יד ממש וחוטא בגופו על כן נענש ג"כ בגופו בעה"ז ועל זה נאמר לא תגע בו יד כי סקל יסקל וגו', אבל הזן עיניו מן השכינה בעה"ז הרי הוא חוטא בחלק הנשמה שבו על כן עונשו גם כן שהוא נטרד גם מן העה"ב ועל זה נאמר פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב ר"ל שהרואה ומסתכל בשכינה יפול ממנו שכר העה"ב הנקרא רב שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך וגו' אבל בפסוק פן יהרסו לעלות אל ה' לא הזכיר שם ראיה אלא סתם עליה דהיינו נגיעה לחוד בהר שאין עונשו כי אם בעה"ז לכך נאמר פן יפרץ בם ופרץ עזה יוכיח כמו שיתבאר בע"ה לקמן פ' נשא כי גם אצל בני קהת נאמר ולא יגעו אל הקודש ומתו ואח"כ כתיב לא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו וכתיב וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו, וע"ד שנאמר יחי ראובן ואל ימות שדרשו בו יחי ראובן בעה"ז ואל ימות לעה"ב ומה שנקט העה"ב בדיוק ולא ימות לפי שהגוף מת בטבע וחי במקרה והנשמה חיה בטבע ומתה במקרה על כן צריך הגוף שיעשה המצות כדי להמציא לעצמו החיות והנשמה אינה צריכה כי אם שמירה מן העבירות שלא ימיתוה ולפיכך מאחר שגם בני קהת הוזהרו על הנגיעה ועל הראיה הוצרך לומר וחיו בעה"ז ולא ימותו לעה"ב. אבל עזה לא חטא בראיה כי אם בנגיעה לבד שנאמר ויאחז בו על כן מסיק במדרש שעזה יש לו חלק לעה"ב שנאמר וימת שם עם ארון ה' מה ארון קיים כו' והיינו לפי שלא חטא בראיה שנאמר בה כאן ונפל ממנו רב היינו העה"ב אלא בנגיעה מנאמר בה כאן פן יפרץ בם דהיינו עונש העה"ז ועל כן קרא למקום ההוא פרץ עזה כי שם פרץ ה' בו על הנגיעה, ומכל אלה יוקח מוסר שלא לשלוח יד בתורה ממש וע"ז ארז"ל גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעה"ז ובעה"ב כו' ועיין כל ענין זה לקמן פרשת נשא, ויש קצת רמז לזה בפרשה בענין פרישתו של משה במאכל ומשתה כי מתחלה נאמר ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים ומשה היכן היה עומד ומשמש משמע שלא אכל עמהם וכן אח"כ נאמר וישב משה לשפוט את העם מן הבוקר כו' משמע כל היום לחם לא אכל כי כן נהג בארבעים יום ולילה בהר כדמסיק במדרש לחם לא אכל אבל מלחמה של תורה אכל שנאמר לכו לחמו בלחמי, ומים לא שתה אבל שתה מן מים של תורה ש"מ שכל זמן שעסק בתורה לא היה מקפיד על אכילה ושתיה, ואחר כך ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ד' מן ההר וקשה וכי עלה קודם שקראו ד' ועוד קשה למה התחיל בשם אלהים ואחר כך מזכיר שם ד' ונראה שעליה זו היינו ההכנה שהיה מכין את עצמו שיהיה ראוי לקבל הנבואה על ידי הפרישות וזהו דוגמת קדימת נעשה לנשמע ומ"מ נראה לו ד' באספקלריא המאירה נוסף על הכנתו כמו שיתבאר אי"ה לקמן פרשת ויקרא, על כן אמר שמה שעלה מעצמו אל המדרגה העליונה היינו דוקא עד באלהים ר"ל עד המדה שנקראת אלהים אבל לא עד השם המיוחד הנקרא בשם אספקלריא המאירה והקב"ה הוסיף לו שלימות יותר מן כדי הכנתו לכך נאמר ויקרא