סדרי טהרה צ

שנתנו חכמים רשות לחזן הכנסת להוליך שופרו הא מותר להדליק את הנר לכל אדם אלא שאין משם ראיה כלל דהתם למאי דס"ד עדיין לא מיקרי קבלת שבת עד שיעור הולכת שופר לביתו עכ"ל עיקר השגתו הוא על המרדכי עצמו וז"ל המרדכי בסוף פ' ב"מ והיכא שרוב הקהל קבלו עליהם שבת המיעוט ע"כ נמשכים אחריהם ואסורים במלאכה וכ"כ ריב"ם דאם הקהל אומרים בע"ש ברכו שאין היחיד שלא היה בבהכ"נ יכול לעשות מלאכה אע"פ שאין רוצה לקבל עדיין שבת והביא ראיה מפ' ב"מ שנתנו חכמים שיעור לחזן ב"ה להוליך שופרו בביתו משמע אבל אדם אחר אסור ומיהו יש לדחות עכ"ל

ובאמת דבריו תמוהים דאיפכא מוכח וכמש"ל ונלע"ד דראית הריב"ם נכונה אלא שיש ט"ס בלשונו דהא אמרינן התם אר"י ב"ח שמעתי שאם בא להדליק אחר ו' תקיעות מדליק שהרי נתנו חכמים שיעור לחזן הכנסת להוליך שופר לביתו ע"כ ומזה הוכיח הריב"ם דהיחיד נגרר אחר הציבור בע"כ אע"פ שלא קבל עליו השבת דאל"כ מנ"ל דאם בא להדליק מדליק דלמא שאר כל העם קבלו עליהם השבת מיד בתקיעה ו' אלא לחזן הכנסת נתנו רשות שלא יקבל עליו השבת עד אחר הולכת השופר לביתו א"ו דהיחיד נגרר אחר הציבור בע"כ וא"כ אי איתא דהציבור קבלו שבת מיד אחר תקיעה ששית אף לחזן הכנסת היה אסור להוליך השופר לביתו אע"פ שבדעתו היה שלא לקבל שבת מיד ומוכח שפיר שאם בא להדליק מדליק וכן צריך להגיה במרדכי כנלע"ד ומעתה גם דברי המ"א נכונים בהשגתו על כה"ג דמוכח מהא דאפילו לענין שבות היחיד נגרר אחר הציבור דהא הולכת שופר אינה אלא שבות וק"ל וכיון שכן אף אם האשה עדיין לא קבלה שבת מ"מ היא נגררת אחר הצבור ואסורה ואפילו בשבות לפסק הש"ע דקבלת שבת חמירא מביהש"מ אלא שעדיין י"ל דנהי דגזרו על שבות אחר קבלת שבת מ"מ שאני רחיצה בחמין דאף משום שבות ליכא לפמ"ש הרי"ף בפ"ב דביצה בשם הגאונים דמה"ט מתיר רחיצה בחמין שהוחמו מעי"ט דלאו דבר שחייבים עליו משום שבות ולא משום רשות ולא משום מצוה היא אלא גזרה היא ע"ש וכיון דאף משום שבות ליכא י"ל דשרי אף לאחר קבלת שבת וכה"ג כתב המ"א שם דמותר אמירה לעובד כוכבים אף לאחר קבלת שבת אך אנן לא קיי"ל כהרי"ף בזה וכמבואר בהגהות רמ"א בא"ח סימן תקי"א ונ"ל דהחכם שהורה שתטבול מבע"י טב הורה דאע"ג דלכ"ע אסורה לטבול בשביעי מבע"י ה"מ כשהיא יוצאת מבית הטבילה מבע"י אבל כשהיא מתעכבת שם עד לאחר חשכה שריא דהא כתבתי לעיל שדעת הב"י דלר"ת לא קפדינן אלא שתבא לביתה משתחשך ואף לדעת הב"ח דאוסר הא כתב שם טעמא משום דפעמים בית הטבילה רחוק דרך מיל או יותר ואם היתה טובלת ביום השתא ודאי אף אם לא תבא לביתה עד שתחשך יודעת הבת שטבלה בעוד היום גדול אלא ששהתה בדרך חזרתה לפי מהלך רב ממקום הטבילה ותעשה כן גם היא ביום ז' גם כשבית הטבילה יהיה קרוב לביתה ותבא לידי ספק אבל כשטובלת סמוך לחשיכה גם אם הבת תטבול סמוך לחשיכה אף כשיהיה בית הטבילה קרוב לביתה מ"מ לא תבא לביתה אלא משחשיכה עכ"ד וכ"ז אם היא באה לביתה מתחלת הלילה אבל אם היא מתעכבת בבית הטבילה לאחר שחשכה בכדי שיעור טבילה אף אם היא טבלה בעוד היום גדול תו ליכא למיחש למידי ואף הרשב"ם לא נחלק על ר"ת אלא כשחזרה לביתה מיד כשתחשך וכמ"ש הטור דטעמו של הרשב"ם דס"ל דאיכא סרך בתה כי היא תשער מהלכה מבית הטבילה לביתה ונמצא שטבלה ביום עכ"ד דזה לא שייך אלא היכא דהיא חזרה לביתה מתחלת הלילה אבל לא כשנתעכבה בבית הטבילה אחר חשיכה כשיעור זמן טבילה ואף שהטור כ"כ בטובלת בשמיני מ"מ ה"ה והוא הטעם בטובלת בשביעי דנמי ליכא אלא משום סרך בתה לכ"ע וכמש"ל בשם בעל עה"ג כשהיא מתאחרת לצאת מבית הטבילה ליכא למיחש למידי וא"ל דאכתי איכא משום סרך בתה דהא הרשב"ם מצריך שלא תלך מביתה מבע"י כמ"ש הב"י ז"א דהא מתיר הב"ח כשיש מרחץ וחפיפה בבית הטבילה דרשאה להקדים וכמש"ל וכ"ש בע"ש דצריכה להקדים ביותר מטעם החפיפה שצריך להיות בעוד יום גדול ובכה"ג הוא דהורה החכם הנ"ל שתטבול מבע"י וטב הורה וכ"ש היכא שהיא מפונקת ואי לאו שתטבול בחמין היה נדחה טבילתה ואיכא ביטול עונה דל"ח לסרך בתה פשיטא דמותר וכמש"ל עיין בתשובת ד"ש סימן ש"ח ושל"ח מיהו נראה דאף ביה"ש יש להתיר אפילו אחר שקבלו הצבור שבת וכמ"ש הגאון ח"צ ולא מטעמיה אלא כמש"ל דרחיצה בחמין לאו שבות אלא גזירה הוא ואף דאנן לא קיי"ל כהרי"ף בזה שהיתר רחיצה בי"ט בחמין שהוחמו מעי"ט וכמש"ל לאו משום דס"ל דאיסור רחיצה איכא שבות אלא משום דס"ל דכשגזרו ואסרו ברחיצה בחמין אף בי"ט גזרו משום הבלנין וכדאיתא במס' שבת ד"מ ובתוס' ובהרא"ש שם דס"ל דאסור מדאוריי' בי"ט לעשות מים חמין לצורך רחיצה וא"כ כשגזרו על רחיצה בחמין משום הבלנין שהיו מתחממים בשבת ואמרו מע"ש נעשה אף בי"ט יש לגזור כן וכ"כ הר"ן שם אבל לכ"ע איסור רחיצה אינה אלא גזירה ולא משום שבות הוא לפ"ז י"ל דביה"ש אף לאחר שקבלו הציבור שבת שריא ולולי דמסתפינא הייתי אומר דהא דקיי"ל דאסור רחיצה בחמין אפילו בחמין שהוחמו מע"ש ול"ש בכלי או בקרקע וכמבואר בא"ח סימן שכ"ו היינו דוקא בקרקע דדמיא לכלי שנשפך לתוך עוקה מים חמים או ע"י שמסיקין תחתיו ועיין ב"ח סימן שכ"ו בא"ח משא"כ מקואות דעיקרן ממעין נובע צונן אלא ששופכין לתוכן מים חמים להפיג צינתן אע"פ שלפעמים המים צוננים נעשו חמין מ"מ אין שם חמין עליהם דהא תמיד נובע מן המקור מים צוננים ואין עומדין בחמימתן אלא זמן מועט ל"ד לגזירות מרחצאות וראיה לזה דהא בגמרא שם אמרינן אמר ר"ח מחלוקת בכלי אבל בקרקע ד"ה מותר ומסקינן אי אתמר הכי אתמר אר"ח מחלוקת בקרקע אבל בכלי ד"ה אסור ופירש רש"י אבל בקרקע כגון אמבטאות של מרחצאות והן חמי אור מותר דבטלי לה מתורת חמין עכ"ל הא קמן דמעיקרא הוי סבר דר"ח ס"ל דבקרקע לכ"ע שריא משום דבעלי לה מתורת חמין אלא משום דמותיב עלה ממעשה דאנשי טבריא דבקרקע הוי ע"כ דאיפכא איתמר דבקרקע פליגי מ"מ י"ל דע"כ לא פליגי אלא בקרקע דומיא דכלי ששופכים מים חמים לתוך הגומא דומיא דמעשה דאנשי טבריא וכמו שפירש הר"ן שם בשם התוספות דהסילון נשפך לתוך עוקה וכמו שפירש"י כגון אמבטאות של מרחץ בהא הוא דלא בטלי מתורת חמין ואיכא גזירות בלנין דדמיא למרחצאות משא"כ במקואות שלנו דעיקרן ממים צוננים הבאין ממקורן י"ל דבטלי מתורת חמין ול"ד למרחצאות וכ"נ מתוס' שם ד"ה והא מעשה וכו' שכתב דקרקע דהכא דאסר היינו דומיא דכלי וכו' ואף שכתב התם בנהר התירו וכו' משמע דוקא נהר ל"ד לכלי י"ל דלאו דוקא אלא ה"ה מעין (ובהכי יתישב דברי התוס' במס' מ"ק דף י"ט ע"ב ד"ה שאסר דאל"כ דבריהם תמוהים ע"ש) אלא דמסתפינא להקל אחר שכל הפוסקים סתמו וכתבו דאסור רחיצה בחמין בין בכלי בין בקרקע ולא כתבו שום חילוק מ"מ יש לעשות סניף להתיר ביה"ש מאחר שרבינו יואל במרדכי ס"ל דהתירו שבות ביה"ש אפילו אחר שקבלו שבת וכל צדדי היתר הנ"ל יש לסמוך עליהם הן אם תטבול מבע"י ותמתין שלא תצא מבית הטבילה עד אחר חשיכה ותמתין בבית הטבילה משתחשך כדי שיעור טבילה או שתטבול ביה"ש אפילו אחר שקבלו הצבור השבת אם לא היה אפשר לה לטבול מבע"י או שלא תהיה המים חמים עד שלא יהא נקרא עליהם שם חמין רק כדי שתפיג צינתן וכ"ז בשבת אבל בי"ט מותר בחמין שהוחמו מעי"ט דהא רוב הפוסקים ס"ל דמותר אפילו בלא טבילת מצוה ואף דאנן נוהגין להחמיר מ"מ בכה"ג ובטבילת מצוה י"ל דשרי ואף דהמתירים לא התירו אלא חוץ למרחץ י"ל דלא אסרו אלא במרחצאות הקבועים לרחיצה משא"כ מקואות שלנו דלאו לרחיצה עשוי' אלא לטבילת מצוה הוי כמו חוץ למרחץ גם יש עוד טעם להקל בי"ט ע"פ מ"ש בט"ז סי' תקי"ד ס"ק ב' אם יש ביטול עונה כגון שהיא מפונקת וא"י לטבול בצונן וע"ש ואף דלפמ"ש הט"ז שם הוא הלכה ואין מורין כן מ"מ בזה יש לצדד צדדי היתר שכתבתי לעיל ועיין בב"י א"ח סי' תצ"ו מ"ש בשם הר"ן דמותר לכבות הנר מפני ד"א ביום טוב ב' ע"ש שכתב דהסכמת שאר הפוסקים אינו כן אך בספר פרי חדש אורח חיים ובספר אלי' רבא שהורה להקל כדברי הר"ן ע"ש סי' תקי"ד ולפ"ז היה מקום לומר דה"ה רחיצה בחמין בי"ט ב' שרי אפי' בחמין שהוחמו באותו לילה דיום טוב ב' על ידי עובד כוכבים במקום שיש ביטול עונה אם לא תטבול בחמין ונהגו להחמיר ואין להקל:

(י) משום סרך בתה. שסברה שאמה טובלת ביום ז' ותעשה כן גם היא ואפי' אין לה בת דינא הכי דלא פלוג ופשוט הוא ש"ך כ' בס' פרישה זבה ד"ת טובלת ביום ז' מיד אחר הנץ החמה דכתיב וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר ומקצת היום ככולו ונראה מדכתיב וספרה דייק דזמן ספירה היא בתחלת היום (כצ"ל ותיבת הלילה שכ' שם הוא ט"ס דקיי"ל בפ"ק דמגילה דספירה ביממא היא) דכל יום ויום קאמר וספרה ואח"כ מיד תטהר והיינו בתחילת היום עכ"ל וכן פירש"י בגמ' ר"ש אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן וכו' פירש"י אחר מעשה כיון שספרה מקצת של יום השביעי תטהר ע"י טבילה עכ"ל ור"ל דאחר מעשה דקאמר ר"ש היינו מעשה ספירה וקאי אדלעיל וספרה ז' ימים וכיון שספרה תטהר ע"י טבילה והספירה היא בתחילת היום של כל יום ויום

ומזה אני תמה על מה שכ' בשל"ה דק"א הבאתיו לעיל סי' קצ"ו וז"ל וכן נהגתי כל ימי וצויתי לאשתי שתספור לעת ערב קודם שקיעת החמה היום יום א' לספירת לבוני וכו' וכן כולם עכ"ל דלמה צוה שתאמר כן לע"ע וטפי עדיף שתספור מיד אחר הנץ החמה וכמו שאנו עושין בס"ע שאנו סופרין מתחילת הלילה אלא דהכא א"א לספור מתחילת הלילה דספירה ביממא היא וש"ה דכתיב תמימות תהיינה ואי אתה מוצא שהן תמימות אלא כשהוא מתחיל מבערב משא"כ הכא הוא ביממא דוקא מ"מ ראויה להיות בתחלת היום וכדמוכח הכא ועיין בתוס' במכילתין דף ס"ט ד"ה שבעה לנדה

ועפ"י זה נראה לי ליישב מה שהקשו תוס' על פירוש רש"י במסכת זבחים דף כ"ט ע"א דאי' התם ת"ר אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו אמר ר' אליעזר כוף אזנך לשמוע במחשב לאכול מזבחו ביום ג' הכתוב מדבר או אינו אלא באוכל מזבחו ליום ג' אמרת אחר שכשר יחזור ויפסול אמר לו ר"ע הן מצינו בזב וזבה וש"י כנגד יום שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה וכו' פירש"י בזב וזבה שפסקו והתחילו למנות ימי ספירה ומנו ד' או ה' ימים ואם ראו סתרו כל מנינן וכו' עכ"ל וכתב תוספות ע"ז וק' דאין זה חזקת טהרה אלא נראה דמיירי בז' שלהן לאחר שטבלו עכ"ל ולפמ"ש ניחא דהא צריכין אנו להבין למה דקדק רש"י וכתב התחילו למנות ימי ספירה ומנו ד' או ה' ימים דהא מצי למימר והתחילו למנות ימי ספירה א' או ב' ימים וכו' ומ"ש דנקט הני דוקא ועוד דה"ל למימר והתחילו למנות ותו לא לכן נראה דגם רש"י ס"ל דקודם טבילה אין כאן חזקת טהרה ואדרבה חזקת טומאה איכא אלא היכא שכבר ספרה שלשה ימים איכא כאן חזקת טהרה לפי שהוחזקה במעין סתום וכשיטת הפוסקים דלא תלינן לכתם תוך ג"י לספירה מה"ט משום דעדיין היא בחזקת מעין פתוח אבל אחר ג"י היא בחזקת מעין סתום ועיין בחדושי הרמב"ן בס"פ התינוקת גבי הא דאמרינן ואחר תטהר ע"ש ומה שכתב רש"י והתחילו למנות ימי ספירה ומנו ד' או ה' ימים ר"ל שכבר מנו ד' ורש"י לשיטתו דס"ל במסכת פסחים דפ"א דספירת לילה הוי ספירה ואם כן כשהתחיל למנות רביעי לספירה היינו בתחלת הלילה השייך ליום רביעי דהספירה ראויה להיות בהתחלתו וכמ"ש התוספות דלדידן דסבירא לן דספירת הלילה לא הוי ספירה ראויה להיות הספירה בעמוד השחר וכמש"ל אבל לשיטת רש"י דס"ל דספירת הלילה הוי ספירה ראויה להיות הספירה בהתחלת הלילה ואם כן כבר עברו ג"י שלמים שהיא בחזקת מעין סתום ומ"ש בחזקת טהרה ר"ל בחזקת מעין סתום ולענין זה היא בחזקת טהרה דתולין כתם דמעלמא אתיא וק"ל

כתב הש"ך מי שלא טבלה כראוי בענין שאחר ב' או ג"י צריכה לחזור ולטבול יכולה לטבול ביום ול"ח לסרך בתה:

(יא) והכלות הטובלות. כתב הש"ך נראה דהיינו דוקא לדידן שהכלות אינן טובלות בז' וכמ"ש בסימן קצ"ו ס"ק י"ט וכ"מ במהרי"ל שם דמיירי בכה"ג אבל במקום שהכלות טובלות בז' או לדידן אם אירע לה טבילה בז' כגון שנתקלקלה בימי ספירה דאז טובלת מיד לאחר ז' אינה יכולה לטבול ביום דהא ביום ז' לאו משום סרך בתה לחוד מיתסרי אלא משום שמא תראה ותסתור כל מה שלמפרע ונמצא זבה למפרע כדאי' בש"ס ופוסקים כנ"ל עכ"ל ובס' א"מ תמה עליו דמה בכך שטבלה ביום ז' דהא כיון דאינן באים אצל החתן עד הלילה אף אם תראה ותסתור למפרע מאי חששא איכא ובס' מנ"י כתב דאפשר ליישב דבריו דמ"מ ביום ז' גזרינן דאולי תבא אצל החתן ביום משא"כ ביום ח' דהוא רק גזירה משום סרך בתה לא גזרינן כולי האי גזירה לגזירה עכ"ל ודבריו נכונים ליישב דברי הש"ך אבל באמת אשתמיטתיה להש"ך דברי הגהות ש"ד שכ' להדיא בשם מהרי"ל דכיון דהכלות אינן באות אצל החתן ועד הלילה ליכא למיחש לא לדר"ש ולא לסרך בתה ע"ש אח"ז ראיתי בשו"ת עה"ג סי' כ' שהרגיש בזה וכתב שהש"ך שגה ברואה בזה עכ"ל ולפ"ז אין חילוק דלעולם הכלה יכולה לטבול ביום ואין חילוק בין, טבלה בשמיני או בשביעי וכ"כ בשו"ת פמ"א ח"ב סי' ד' להקל מסברא דנפשיה:

(יב) אבל אחר החופה. כ' הש"ך כלומר אע"פ שהיא טבילה ראשונה לבעל זה דינה כשאר נשים:

(יג) דאיכא אונס. עיין בב"ח שכ' דפעמים יכולה לטבול בשביעי ביום מחמת אונס וכגון דבשמיני ותשיעי ויותר איכא אונס דאפי' ביום אינן יכולות לטבול כגון שהוא יום איד שלהם או כיוצא בזה מפני פריצים ובשביעי יכולה לטבול ביום אבל לא בלילה מפני שסוגרים שערי העיר ובזו תוכל לטבול בשביעי ביום וצריכה להסתיר טבילתה מבעלה שלא ישמש עמה ביום ויבואו לידי ספק ועיין בתשובת חה"ש סי' נ"ו:

(יד) יכולה לטבול בשמיני מבע"י. ומבואר מתשובת הרמ"א סי' כ"א שהבאתי לעיל דאם אינה יכולה להצניע טבילתה ושיהיה אוושא דמלתא מקרי ג"כ אונס וא"כ מותרת לטבול ביום שמיני ותסתר טבילתה עד הלילה וכ"כ בשמו בספר סולת למנחה:

(טו) אם עברה וטבלה בז'. כתב הש"ך והב"ח פסק להחמיר כמהרי"ל והג"מ והגהו' ש"ד בשם מור"מ דביום ז' לא עלתה לה טבילה וצריכה טבילה שנית בלילה וטוב להחמיר היכא דאפשר כיון שכן גם כן דעת הראב"ד והג"מ והר"א בשם השאלתות עכ"ל וכתב בספר ב"ה לפ"ז אותן הנשים שחל טבילתן ערב שבת וטבלה קודם חשכה ליל שבת אז לא עלתה לה טבילה וצריכה טבילה שנית בליל שבת וכן שמעתי בשם אב"ד הגאון מוהר"ר יהושע שהיה אב"ד ור"מ דק"ק קראקא שפסק הלכה למעשה והצריך טבילה שנית וזה פשוט עכ"ל מיהו מ"ש הש"ך שכן גם כן דעת הראב"ד והג"מ והר"א בשם השאלתות ע"כ נמשך אחר דברי הב"י שכתב בסס"י זה דתרי תנאי נינהו דהר"א לחוד והראב"ד לחוד וכן כפל בסימן זה כמה פעמים דהר"א מן המתירים לטבול בשביעי אפילו לכתחלה אבל באמת טעות נזדקרה לפניו שכתב לפניו בספר תה"א שהר"א מן המתירים והוא ט"ס וצ"ל שהרז"ה מן המתירים וכן הוא בספר תה"א בדפוס שלפנינו וכן הוא בהשגות הרז"ה על ס' בעה"נ שמתיר לטבול בז' ביום וכן כ' שר"א משבחא בנדה דאורייתא קאמר אבל הראב"ד כתב דברי רב אחא משבחא בסתם משמע דס"ל דאף בזה"ז שכולן ספק זבות הן וסופרות ז"נ אפילו הכי לא עלתה לה טבילה בדטבלה ביום ז' וכבר הרגיש בזה הגאון מוהרש"ק ובס' מר שמואל:

(טז) ומ"מ לא תשמש אפילו בשמיני עד הלילה ותסתיר וכו'. ור"ל אפילו טבלה ביום שמיני מחמת אונס אפילו הכי תסתיר טבילתה עד הלילה ואף שכתב הב"י על האגור שממנו מקור דין זה שהוא חומרא יתירא מ"מ לא נחלק עליו וכן כתב הב"ח אחר שכתבתי כל זה ראיתי בספר דברי יוסף סימן ס"ד שכתב המנהג נתפשט ביניהם שטובלות בחמין בליל שבת ואין פוצה פה ומצפצף וטרח שם לקיים המנהג ואחר השקלא וטריא בסוף העלה שם דין זה בצ"ע ומצאתי בדבריו שם שהביא ראיה להתיר מהאי שכתבתי לעיל כיון שכתב הרי"ף דאיסור טבילה בחמין לאו משום שבות הוא אלא גזרה משום הבלנין ומביא עוד שם וממהרד"ך בית כ"ב חדר ו' דהתיר לרחוץ המת בשבת על ידי אינו ישראל בחמין שהוחמו מע"ש משום דלא אסרו אמירה לאינו ישראל אלא במקום שבות אבל גבי חמין שהוחמו מע"ש דלא היה אלא גזרה בעלמא ומעתה אפשר לומר שלא גזרו והעמידו דבריהם במקום טבילת מצוה

וכתב עוד די"ל כיון דאיכא צערא דגופא לטבול בצונן הו"ל מצטער שהתירו לרחוץ בחמין וכמ"ש הרמב"ם פ"ו ופסקו מרן בש"ע סי' ש"ז דמותר לומר לאינו ישראל להביא מים חמין דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער ואף שאין שם צורך מ"מ מותר אף הכא בנ"ד לא גרע דהא עיקר הטבילה מצוה היא ואם יעשנה בצונן יצטער עכ"ד ולענ"ד נראה דבריו נכונים לפמ"ש המ"מ שם ד"ט דכוונת הרמב"ם שאין כאן חולה כולל כל הגוף ולא