סדרי טהרה ט

אף לדידן בזה"ז דחיישי' לטועות מ"מ בכה"ג ליכא למיחש דדלמא התחלת הראיה היה בימי הזיבה ואמצע הראיה או סופו היה בהתחלת נדתה דכולי האי לא חיישי' ואף דהכל מעיין א' הוא מ"מ כיון דהכל ראיה א' יש לתלות או הכל היה בימי זיבה או כולו בימי נדתה וגדולה מזו כ' הראב"ד בס' בעה"נ בשער הוסתות דהיכא דשופעת מימי הזיבה לימי הנדות די"ל דאינה קובעת וסת ע"י אותה ראיה כיון דשופעת אינה אלא כראיה א' מתוך י"א הוא ע"ש ד"ח ע"ד מ"מ הא מסיק התם דאפ"ה קבעה לה וסת דחיישינן שמא הפסיקה בלילה מתוך השינה ולא ידעה ואפי' אי נימא דהטור והמחבר לא חששו להחמיר מטעם זה בנדון דידן כיון דבלא"ה אינו אלא חומרא דכטועות משווינן להו ואינה אלא חשש דלמא מתוך ימי זיבה לימי נדה היא שופעת והראב"ד לא אמר אלא היכא דוודאי שופעת מימי זיבה לימי נדה מש"ה חשש להחמיר שמא פסקה מתוך השינה אכתי ק"ל דלפ"ז ס"ל להטור והמחבר בפוסקת צריכה שתחוש לכל ימי משך הוסת ורוב נשים דרכן לראות אחר התחלת וסתן ה' או ו' ימים רצופים בהפסקה בין הראיות ולא שמענו מי שמחמיר בזה לפרוש כל ימי משך הוסת ולכאורה י"ל דאף דקיי"ל דהאידנא האשה קובעת וסת בימי נדותה אפי' ממעין פתוח מ"מ ס"ל כשהיא רואה ב' או ג"י רצופים אינה קובעת וכמ"ש רש"י ותוס' דף י"א וכ"כ התוס' דף צ"ט ע"ב דאפי' מאן דאית ליה דאשה קובעת וסת בימי נדתה אפי' ממעין פתוח מ"מ ס"ל דברואה ב"י או ג"י רצופים דלא קבעה דדוקא כשהפסיקה איזה ימים בנתיים הוא דקבעה הא בלא"ה לא וז"א דכ"ז לדינא דגמ' שפיר איכא לחלק בין ראתה רצופים או לאו משום דכשראתה רצופים מיקרי טפי מעיין פתוח מאינה ראתה רצופים אבל לדידן דטעמא הוא דקובעת וסת בימי נדתה האידנא משום דטועות משווינן להו וחיישינן דלמא ימים הראשונים של התחלת וסת היו מימי זיבה וימים האחרונים מימי נדה או יום ראשון מימי זיבה והשני מימי נדה וכה"ג יש לספק בכל ימי משך ראייתה א"כ מה"ט אין לחלק בין ראתה בימים רצופים זא"ז או לאו וכ"כ הרמב"ן בהלכותיו פ"ה דין כ"ב וז"ל היתה רואה חמשה וששה ימים רצופים כל יום ויום כוסת בפ"ע הוא וחוששת לכולן אפי' נעקר א' מהן חוששת לשאר ימים עד שיעקרו כולן ע"כ ועוד שהרי הראב"ד לא סתר דעת היש מי שמחמיר דס"ל באשה שרואה בעונת ד"י או ה"י רצופים דצריכה לחוש לכל ימי משך הוסת עד שתעקר כל ימי משך הוסת ג"פ מטעם דהאידנא כטועות משווינן להו אלא משום דס"ל להראב"ד דלא מחמרינן כולי האי בוסתות דרבנן למשווייה כטועות ולכך מסיק להחמיר מטעם אחר דגזרינן אטו שופעת ומזלפת דמדינא צריכה לחוש לכל ימי המשכתו מ"מ מודה הראב"ד אלו הוי משווינן להו כטועות אף לענין וסתות דרבנן דצריכה לפרוש כל ימי משך הוסת אפי' בפוסקת ואפי' ברצופים דהא איהו מיירי התם בהכי וא"כ לדידן דס"ל דהאידנא קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה אע"ג דבשופעת קיי"ל דא"צ מדינא דגמרא לחוש אלא לעונה התחלת הוסת וא"כ צ"ל דמש"ה קובעת האידנא לוסת בימי נדתה מטעם הרמב"ן והיש מי שאומר בבעה"נ דהאידנא כטועות משווינן להו א"כ תו אין לחלק בין ראתה ימים רצופים או לאו דלעולם צריכה לחוש לכל ימי המשכתו ועוד דאף אי נימא דס"ל להטור והמחבר לחלק בין ראתה ימים רצופים או לאו א"כ היה המורה צריך לחקור בעברה עונה ראשונה ולא ראתה אם ראתה בימי וסתה ימים רצופים אם לאו כדי שנדע אם צריך לפרוש גם בשאר ימי משך וסתה דשמא לאו רצופים ראתה וסוגיא דעלמא לאו הכי הוא גם הטור והפרישה שגרסו ורביעית בב' לחדש כמש"ל מוכח דס"ל ג"כ דאין לחלק לדעת הרמב"ן בין ראתה ימים רצופים או לאו

וראיתי בפרישה דברים תמוהים שכ' בסי' קפ"ט ס"ק צ"ג אהא שכ' הטור בשם הרמב"ן כיון שהאידנא נהגו שלא להפריש בין ימי נדה לימי זיבה ה"נ לענין קביעת וסת אין חילוק לפיכך אם ראתה מט"ו לט"ו קבעה לה וסת ע"כ וכ' ע"ז וז"ל הלשון קצת דחוק דהא בימי חכמי התלמוד לא קבעו וסת אפי' הכל ימי נדה ושם אין הטעם משום דיש הפרש בין ימי נדה לזיבה אלא צ"ל דר"ל הואיל והחמירו דלכל טיפת דם אנו רואין ז"נ א"כ גם בזה יש להחמיר לקבעו בימי הזיבה ונדה ונאמר לענין עקירה דאף אם נעקר ב"פ צריך לחוש לשלישי עכ"ל גרם לו שכ' כן לפי שלא היה נדפס בימיו הלכות הרמב"ן מש"ה נעלם ממנו טעמו של הרמב"ן והדברים פשוטים כמש"ל דטעמיה דכיון דהאידנא נהגו שלא להפריש בין ימי נדה לימי זיבה משום דטועות משווינן להו מה"ט נמי אשה קובעת וסת בימי נדתה דחיישי' דתחלת וסתה היה מימי זיבה והשאר מימי נדתה

ותו כ' בפרישה סי' צ"ד לפיכך אם ראתה מט"ו לט"ו וה"ה אם ראתה בתוך ימי נדתה וכן הוא לשון הרמב"ן וז"ל הילכך לכל ראיה שהיא רואה בין בימי נדה ובין בימי זיבה חוששת לה עכ"ל מ"ש שכן הוא לשון הרמב"ן כ"כ הב"י בשם תה"א שכ"כ הרמב"ן ז"ל מיהו אין מלשון זה ראיה דלעולם י"ל דדוקא אם ראתה תוך ימי הזיבה הוא דקבעה וסת אבל בתוך ימי נדתה לא ומ"ש הלכך לכל ראיה וכו' בין בימי נדה בין בימי זיבה ר"ל בין בימים הראוים להיות נדה ובין בימים הראוים להיות זיבה אבל תוך ימי נדתה אף האידנא לא קבעה וסת ואע"ג דהרמב"ן בהלכותיו ס"ל דאף תוך ימי נדתה קבעה וסת מ"מ הרשב"א והטור לא ס"ל כוותיה בהא אלא ס"ל דאף די"ל דתקבע האידנא לוסת בימים הראוים לזיבה דשמא תחלת נדה הוא מ"מ ברואה בתוך ימי נדתה לא קבעה וסת דכולי האי לא חיישינן ולומר דתחלת וסת היה בימי זיבה והשאר בימי נדתה גם לית למיחש כולי האי כיון דכל י"א יום בחזקת טהורה היא ומסתמא מה שראתה האידנא תחלת נדה היא כיון דוסתות דרבנן יש לנו לסמוך ע"ז דמסתמא תחלת הוסת תחלת נדה היא

ולפי פי' זה ניחא דלק"מ על הרשב"א מה שהקשיתי לעיל שהביא דברי הרמב"ן וכ' שכך נראין הדברים ואח"כ בהשגתו על הראב"ד מסיק דלעולם א"צ לחוש אלא לעונה הראשונה של הוסת דלפמ"ש ניחא דלא קאמר דנראין דברי הרמב"ן אלא במה דס"ל דקובע' וסת אף בימים הראוים לזיבה אבל במה דס"ל להרמב"ן דקבעה וסת אף בתוך ימי נדתה בהא לא ס"ל הרשב"א כוותי' ובהכי מתיישבי' ג"כ דברי הטור במה דמסיק בסי' קפ"ד כדעת אביו הרא"ש דא"צ לחוש אלא לעונה ראשונה ובסי' קפ"ט כ' לדעת הרמב"ן דלא ס"ל כוותי' אלא בימים הראוים לזיבה וכמ"ש ומ"ש הטור בסי' קפ"ט בשם הרמב"ן ראתה ט"ו לחדש זה והמשיכה ראיית' י"ד ימים וחזרה והתחילה בי"ו לחודש כו' צ"ל שלא העתיק אלא לשון הרמב"ן וכמ"ש שם לשון הרמב"ן אבל ליה לא ס"ל ע"ש וכמש"ל בשם הפרישה ומ"ש כיצד ראתה ג"פ בר"ח ורביעית בב' לחדש כו' לפי זה צ"ל דגרסינן בכ' לחדש כמ"ש הש"ך וכ"ז דוחק וכמש"ל גם דברי המחבר בש"ע א"א ליישב כן דאי ס"ל דאף בזה"ז אין אשה קובעת וסת בימי נדתה למה השמיט לדין זה בש"ע שאין אשה קובעת וסת בימי נדתה ושיש חילוק בין ראתה ממעין סתום דאז קובעת אף בימי נדתה משא"כ ממעין פתוח דאינה קובעת א"ו דס"ל דהאידנא אין חילוק ולעולם קובעת אף בתוך ימי נדתה אפי' ממעין פתוח גם מדברי הש"ך בס"ק ע"א נראה דס"ל דהאידנא אף בתוך ימי נדתה קובעת וסת להחמיר אפי' ממעין פתוח

וי"ל עוד בד"א דהא דהביא הטור בשם הרמב"ן דכיון דהאידנא נהגו שלא להפריש בין ימי נדה לימי זיבה ה"נ לענין קביעת וסת דמשמע דס"ל דהאידנא קבעה וסת בימי נדתה היינו דוקא היכא שראתה ראיה ראשונה ממעין פתוח ואח"כ ממעין סתום וכמ"ש הלבוש שהבאתי לעיל דס"ל דדווקא בכה"ג הוא דס"ל להטור כהרמב"ן דכיון דאח"כ ראתה ממעין סתום איגלאי מלתא למפרע שהימים הראשונים שראתה בהם לא היה עיקר הוסת וכגון שאם ראתה בפעם הראשון בריש ירחא ובה' לירחא ואח"כ ראתה ב"פ בה' לירחא ובריש ירחא לא ראתה הוא דקבעה וסת בזה"ז משום דאמרינן איגלאי מלתא למפרע דריש ירחא דהאי בפעם הראשונה היה מימי זיבה והתחלת הנדה היה בה' בירחא מש"ה מצטרף הראיה ראשונה שראתה בה' בירחא לראיות ב"פ שראתה בה' בירחא ממעין סתום אבל כל כמה דלא חזינן שהיא רואה באותו יום ממעין סתום ולא חיישינן ליה דשמא טועה היא דהא כיון דכל י"א יום היא בחזקת מסולקת דמים מה"ת לתלות תחלת ראיה במקרה ומש"ה פסק הטור בסי' קפ"ד דא"צ לחוש אלא להתחלת הוסת דמן הסתם לא חיישינן לטועות עד דחזינן לה שאח"כ קובעת לאותו יום ממעין סתום הא לא"ה לא חיישינן לה דטפי מסתבר לומר דתחלת הראיה שלה היה מימי נדתה שעלולה לראות בהן מלומר שהתחלת הראיה היה בימי זיבה מט"ו לט"ו אז היא קובעת וסת בזה"ז ואפי' מיחש חיישינן לה בחדא זימנא דכיון שאין דרכה לראות בימי זיבה א"כ י"ל דאיגלאי מלתא דהיא טועה בפתחי נדה ובימי נדתה חזיא וכן י"ל ברשב"א דאף על גב שהביא לדעת הרמב"ן דס"ל דהאידנא אין לחלק בין ימי נדה לימי זיבה וכ' ע"ז שכן נראין כדבריו מ"מ לא ס"ל לגמרי כוותי' דהרמב"ן דאלו הרמב"ן ס"ל דקובעת וסת בימי נדתה אפי' היו כל הג' ראיות ממעין פתוח וכמש"ל בשמו אבל הרשב"א לא ס"ל כוותי' בהא אלא דווקא הכא שב' ראיות אחרונות היה ממעין סתום דאז איגלאי מלתא שהתחלת ראייתה מימי זיבה היה ולפ"ז ניחא במה שהשיג הרשב"א על הראב"ד ז"ל דס"ל דצריכה לחוש לכל ימי משך הוסת בשופעת ומסיק דא"צ לחוש אלא להתחלת הוסת דאע"ג שכ' לעיל שנראין לדברי הרמב"ן היינו דוקא היכא דחזיא ב' ראיות האחרונות ממעין סתום

ולפ"ז ניחא במה שהביא הטור בסי' קפ"ט בשם הרמב"ן בראתה בט"ו לחדש זה והומשכה ראייתה ד"י וחזרה והתחילה בי"ו לחדש הבא וראתה ב' או ג"י ובי"ז שלאחריו ראתה כבר שילשה ראייתה בי"ז וכו' אע"ג דס"ל בסי' קפ"ד דאזלינן בתר התחלת הראיה מ"מ שאני הכא כיון דדילגה ואין דרכה של אשה לראות בדילוג וגם ראיה האחרונה היה ממעין סתום מש"ה נמי אמרינן דאיגלאי מילתא דהתחלת ראיה ראשונה ושניה היו מימי זיבות ודלא כב"י ופרישה דס"ל דטור כ"כ לדעת הרמב"ן וליה לא ס"ל דזה דוחק

ולפ"ז י"ל דהמחבר בש"ע נמי ס"ל הכי דהאידנא קובעת וסת בימי נדתה היינו דוקא כשראיה אחרונה הוא ממעין סתום מש"ה לא כ' לחלק בין ראתה ממעין פתוח או ממעין סתום לפי דהאידנא קובעת וסת אפי' היה הראיה ראשונה ממעין פתוח ולזה כוון הש"ך במ"ש דהאידנא קובעת וסת בימי נדתה היינו בכה"ג שראתה ראיה אחרונה ממעין סתום ומה שלא כ' המחבר דאינה קובעת וסת בימי נדתה אם היו כל הג' ראיות ממעין פתוח לפי שסמך עצמו אמ"ש בסי' קפ"ד דהולכין בתר התחלת הראיה והתם מיירי שכל הראיות היו ממעין פתוח ולפ"ז בסעיף ל"ב צריך לגרוס ורביעית בכ' לחדש כדעת הש"ך דלא כפרישה וט"ז. אלא ממ"ש הב"י אמה שכתב הטור בסי' קפ"ט ראתה ט"ו לחדש זה והומשכה ראייתה ד' ימים כו' שכתב שהרשב"א חולק ע"ז דלפמ"ש י"ל דהרשב"א מודה לזה לפי שכתב שנראין דברי הרמב"ן דאשה קובעת בזה"ז בימי נדתה ולפמ"ש מיירי הרשב"א דראי' אחרונה היה ממעין סתום דאז איגלאי מלתא למפרע שראיה ראשונה התחלתה בימי זיבה היה ואף שזה יש ליישב די"ל דס"ל להב"י דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע אלא דווקא היכא שב' ראיות אחרונות היה ממעין סתום דרובו בעינן ממעין סתום ואז אמרינן איגלאי מלתא למפרע וכו' משא"כ הכא דליכא אלא ראיה אחת ממעין סתום בהא לא ס"ל כוותי' דהרמב"ן אע"ג דדילוג לא שכיחא אפילו הכי לא אמרינן איגלאי מלתא מ"מ ק' דא"כ היה לו לכתוב דין זה בש"ע דאע"ג דס"ל דהאידנא קובעת וסת בימי נדתה היינו דוקא אם ב"פ האחרונים ראתה ממעין סתום אבל לא בראתה רק פעם ג' ממעין סתום גם כבר כתבתי לעיל דמדברי הב"י בסי' הנ"ל במ"ש על מ"ש הטור שהאשה קובעת וסת בתוך וסת כו' מוכח שהיה גירסתו כגי' הט"ז והפרישה שברביעי ראתה בב' לחדש ועדיין צע"ג

וע"ק לי דפסק הש"ע בסעיף ל"ג דמעוברת ומניקה חוששת לראיה שתראה כדרך שחוששת לוסת שאינו קבוע ע"כ והוא מדברי הרשב"א בשם גדולי המורים והוא מדעת הראב"ד בס' בעה"נ דס"ל הכי וכתב הרשב"א בס' תה"א שהראב"ד ז"ל מדמה מעוברת ומניקה לדין י"א יום שבין נדה לנדה דאע"ג דקיימא לן דאין אשה קובעת וסת בהן אפילו הכי מיחש חייש לה כדין וסת שאינו קבוע לשיטת הראב"ד וה"ה למעוברת ומניקה דאע"ג שאינן קובעין וסת מ"מ היא צריכה לחוש לראיה שתראה בהן יע"ש וק' מה ענין מעוברת ומניקה לימי זיבה דהא ע"כ מעוברת ומניקה מסולקת בדמים טפי מימי זיבה דהא בימי זיבה אם כבר נקבע הוסת שלא בימי זיבה ואחר כך מתרמי בימי זיבה אמרינן הואיל ונקבע נקבע משא"כ מעוברת ומניקה אינה חוששת לוסת הראשון כלל וכמבואר בסעיף ל"ד מיהו על הראב"ד עצמו יש ליישב ע"ש דפסק דבעינן ג' עונות ע"ש אך על הש"ע ק' וצ"ע

וראיתי בס' שנדפס מחדש שהובא לידי אחר כתבי זאת ושמו תפארת למשה שכתב בסס"י קפ"ט על מ"ש הש"ך בס"ק ע"ב שהבאתי לעיל וז"ל ואף דכתב הטור בשם הרמב"ן דכיון שהאידנא נהגו שלא להפריש בין ימי נדות לימי זיבות ה"נ לענין קביעות וסת אין חילוק היינו לענין שתקבע וסת בימי זיבתה לשרואה ממעין סתום כמו בימי נדתה ומטעם שכתב הב"י בשם הרשב"א וכו' אבל לקבוע וסת בימי נדתה כשרואין ממעין פתוח אין נראה לחלק בין זמננו לזמן התלמוד אף דיש לחוש שמא ראיה ראשונה היתה בימי זיבות וכו' עכ"ל וכל דבריו שם אין בו מתום דמ"ש היינו לענין שתקבע וסת בימי זיבתה כשרואה ממעין סתום ליתא דממעין סתום מדינא דגמרא היא קובעת אליבא דכ"ע וע"כ לא פליגי ר"י ור"ל אלא בימי נדתה אם קובעת ממעין סתום אבל בימי זיבה לכ"ע קבעה וסת ממעין סתום וכ"כ הרשב"א בתה"א הביאו ב"י כאן וכ"כ הראב"ד בס' בעה"נ בשער הוסתות ומ"ש אף דיש לחוש שמא ראיה ראשונה ראתה בימי זיבות וכו' זו היא טעמו של הרמב"ן וכמש"ל בשמו אך בזה אין לתפסו כיון שהלכות הרמב"ן לא נדפסו בימיו לכן כתב מה שכתב ולא ידע טעמו של הרמב"ן ז"ל ומ"ש שם עוד דכיון שהחמירו שלא לחלק בין ימי נדה לימי זיבה אף לקולא אמרינן הכי דאל"כ לא תקבע אשה וסת עכ"ל לא ידעתי איך כתב כן בפשיטות וכבר כתב הש"ך בס"ק ע"א דלקולא לא קבעה וסת בימי נדות ובימי זיבות וכבר כתבתי לעיל בזה מה שנלע"ד ומ"ש עוד שם מה שנ"ל בפי' דברי הטור והש"ע לא מחוור ע"ש: (י) א"צ לפרוש סמוך לוסתה. כתב הש"ך בס"ק י"ט וז"ל מצאתי בהגהות מהרש"ל לטור וז"ל נ"ל דמיירי שלא קבעה וסת ג"פ בימי עבורה או בימי מניקתה אלא שחוששת לוסת הראשונה ודו"ק עכ"ל וע"ל סימן קפ"ט סעיף ל"ג עכ"ל ור"ל דשם מבואר דאפילו אם ראתה רק פ"א או בימי עבורה או בימי מניקתה דצריכה לחוש לו כדין וסת שאינו קבוע דחוששת פעם הראשנה אחר ראייתה ודלא כמהרש"ל ועיין מה שכתבתי שם

ובס' הנ"ל כתב שם בסעיף ל"ג וז"ל נראה לי דהיינו לאחר שעברו ימי העבור והנקה חוששת כמו לוסת שאינו קבוע אף שראתה ג"פ שוין בימי עבורה והנקה אבל בימי עבורה והנקה לכ"ע אף להרמב"ן שבטור אינה חוששת כלל דלא עדיף מוסת שנקבע קודם עבורה דא"צ לחוש להן בימי עבורה אף דיש לחלק מ"מ נ"ל כמ"ש עכ"ל ולא עיין במקור הדין לכן כתב את זה ומה שכתב אף להרמב"ן שבטור אינה חוששת כלל לא ידעתי כוונתו הא הרמב"ן שבטור ס"ל דמיקבע נמי קבעה בימי עבורה גם ס"ל להרמב"ן דחוששת מימי עבורה והנקה ומותרת לשמש בלא בדיקה כיון שלא ראתה ור"ל שלא הרגישה וכן מבואר בהלכותיו פ"ה דין כ"ד וכ"ה ע"ש ודין זה שכתב בש"ע כאן הוא מרשב"א בשם גדולי המורים והוא הראב"ד בס' בעה"נ דס"ל דחוששת לראייתה שתראה בימי עבורה והנקה ואפילו בפ"א שראתה חוששת לו אפילו בימי עבורה והנקה ומ"ש דק"ו הוא האי ק"ו פריכא וכמ"ש הוא בעצמו דיש לחלק דמן הסתם אמרינן שהיא בחזקת מסולקת דמים אבל היכא דראתה הא חזינן שיצאה מחזקת שאר נשים מש"ה חוששת מיהו אע"ג דלא קבעה וכן מוכח מהרמב"ן ז"ל בהלכותיו דס"ל דאשה קובעת וסת בימי עבורה והנקה משמע דס"ל דקובעת כמו שאר נשים ואם עבר הוסת אחר כך ולא בדקה דאסורה לשמש ואלו בוסת שהיה להן קודם ימי עבורה והנקה כתב דאם עבר הוסת ולא ראתה דמותרת בלא בדיקה וע"כ צריך לחלק כמ"ש ה"ה לענין חוששת בוסת שאינו קבוע לדעת הרשב"א בשם גדולי המורים: (יא) אבל לכתחלה צ"ב. עיין בט"ז מ"ש לתרץ דמנ"ל לחלק בין מעוברת למניקה לחרדה מאחר שבש"ס משוה אהדדי ופשט מעוברת ומניקה מן היתה יושבת במחבוא ול"נ דמה דס"ל להטור לחלק ביניהם משום דהרמב"ם בפירוש המשניות כתב דלית הלכתא כר"מ ועיין בתוי"ט שם ולפ"ז צ"ל הא דפשיט ר"י להאי סברא מעוברת ומניקה מיושבת במחבוא היינו אע"ג דלית הלכתא כר"מ מ"מ מדר"מ נשמע לרבנן במעוברת ומניקה דאע"ג דחכמים פליגי אר"מ וס"ל דלא ברירא מלתא דיושבת במחבוא מסולקת בדמים מ"מ במעוברת דלכ"ע היא בחזקת מסולקת בדמים אין צריך בדיקה מש"ה לענין בדיקה לכתחלה חשש הטור לדעת הרמב"ם דאין הלכה כר"מ דלא ברירא מלתא דחרדה מסלקת הדמים אבל בדיעבד אם לא בדקה בשעת וסתה ס"ל דאין צריך