סדרי טהרה י

בדיקה דבזה יצאנו ידי כל הדעות דלדעת הרשב"א שפסק כר"מ ודאי דאין צריך בדיקה ואפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דאין הלכה כר"מ נמי א"צ בדיקה לאחר שעבר הוסת דהא איהו ס"ל אפילו כל אשה שיש לה וסת ועברה שעת וסתה ולא בדקה א"צ בדיקה וכמ"ש המחבר בסעיף ט' ואע"ג דלא קיי"ל בהא כהרמב"ם אלא כדעת הרשב"א וסיעתו דבשאר נשים בעבר זמן הוסת ולא בדקה דצריכה בדיקה מ"מ הא לדעת הרשב"א וסיעתו הלכה כר"מ ובכה"ג כתב בד"מ הביאו הש"ך סימן נ"ד ס"ק ט' וכה"ג בדוכתי טובא וכה"ג כתב בב"י סימן קצ"ו ועיין בחדושי גמרא מה שכתבתי עוד בזה: (יב) שתבדוק. בש"ך ס"ק כ"ו וז"ל והב"ח פסק דיש להחמיר כמסקנת המרדכי בשם רא"מ וכסה"ת וכהגהות ש"ד בשם סמ"ק דדוקא בדקה עצמה מיד לאחר וסת תוך שיעור וסת וכו' עכ"ל והטעם כתב בב"ח דהא דאמרינן בש"ס דכ"ע וסתות דאורייתא וכאן שבדקה עצמה כשיעור וסת היינו שהחמירו כעין דאורייתא ובאמת וסתות דרבנן וא"כ אף לדידן קיי"ל וסתות דרבנן יש להחמיר דבעינן דוקא בדיקה תוך שיעור וסת וכהאי שנוי' בש"ס ולכאורה תמוה דמי הכריחם לפרש כן ונ"ל משום דקשיא להו דהא למ"ד וסתות דאורייתא הוי כאלו אתחזק לן בטומאה וכמ"ש הרא"ש בריש מכילתין וז"ל וסתות דאורייתא הלמ"מ וכי מטא זמן וסתה מחזקינן לה בטומאה וכ"כ התוס' דף ט"ז ע"א ד"ה אפילו הגיע כו' דכוודאי ראתה חשבינן לה למ"ד וסתות דאורייתא ואם כן ק' היכא דבדקה תוך שיעור וסת ומי מהימנא שהיא טהורה הא אבעיא לן האשה רבה אם ע"א נאמן באיסורים היכא דאתחזק איסורא ועמד בתיקו ופסקו הפוסקים לחומרא דאינו נאמן וכ"כ הרא"ש בפרק הניזקין וא"ל דש"ה דכתיב וספרה לה לעצמה ז"א דהא כתבו התוספות בריש מסכת גיטין דהא דע"א נאמן באיסורים ילפינן מן וספרה לה ואי בנדה נאמן אפילו היכא דאתחזק איסורא ואין בידה לטבול ק' נילף מהכא וא"ל דלהאי שנויא באמת איכא למילף מנדה אלא דאיכא עוד אוקימתא הכא מ"מ קשה דמנ"ל להך אוקימתא דס"ל דלכ"ע וסתות דאורייתא ואפילו הכי בבדקה כשיעור וסת מהימנא מנ"ל זה דהא איכא לאוקמי קרא דוספרה לה היינו היכא דלא אתחזק איסורא וכמ"ש התוספות שם או שהוא בידה לטבול ומשום הכי פרשי הפוסקים הנ"ל דלכ"ע וסתות דרבנן והא דקאמר וסתות דאורייתא היינו שהחמירו בזה כעין דאורייתא ועיין ברשב"א בתה"א שער ב' וז"ל אפילו שראתה נאמנת כל שכן בוסתות ולפ"ד תוספות בגיטין ק"ו פריכא יע"ש ומיהו אפשר דכתב כן לפי מאי דקיימא לן וסתות דרבנן וכתבו האחרונים ז"ל שאין לחוש לחומרא זו וע"ש

ודע דכ"ז מיירי בוסתות הקבוע לימים לחודא אבל בוסתות שע"י מקרים שבגופה כיון שהרגישה במקרים הללו ולא בדקה אפי' בוסת שאינו קבוע אסורה לשמש עד שתבדוק כמ"ש הט"ז סי' קפ"ד ס"ק ל"א ועיין מש"ש: (יג) אם יש לה וסת קבוע. עיין בט"ז ס"ק י"ג מה שהקשה בשם הפרישה על הטור שהביא בשם הרשב"א דין זה וז"ל יש לה וסתות שלא קבעתו עדיין ג' פעמים והוא פחות מעונה בינונית כגון שראתה מכ"ה וכיוצא בו אע"פ שלא בדקה כיון שלא הרגישה טהורה בלא בדיקה ע"כ וע"ז הקשה הפרישה הא הטור כ' לקמן סי' קפ"ו דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק ותי' בט"ז דהכא מיירי שיש לה וסת אלא ששינתה פ"א מכ"ה לכ"ה וצריכה לחוש כשיגיע כ"ה ובזו אמרינן אם לא בדקה בזמן הוסת כיון שלא הרגישה טהורה בלא בדיקה כיון שלא קבעתו ג"פ עכ"ל ועיין בב"ח בק"א ודבריו תמוהים דא"כ למה כ' הרשב"א והוא פחות מעונה בינונית דהא בכה"ג שיש לה וסת קבוע אלא ששינתה פ"א לכ"ע א"צ לחוש לעונה בינונית ולעולם לא חיישינן לעונה בינונית אלא באשה שאין לה וסת ועיין בט"ז סי' קפ"ט ס"ק ל"א שכ"כ בשם הרש"ל להדיא דבהי' לה וסת קבוע כ"ז שלא נעקרה אינה חוששת לעונה בינונית אע"פ ששינתה ראייתה יע"ש ועוד מוכח כן בכמה דוכתי וכ"מ בשם גדול א' שהקשה על זה ונראה דכוונת הט"ז דוודאי על רשב"א שכ' דין זה לק"מ דהא הרשב"א פסק דאשה שאין לה וסת מותרת לשמש בלא בדיקה וכמבואר בתה"א והקצר אלא דכל עיקר לא קשה אלא על הטור דלמאי נ"מ הביא דין זה דהא לדידיה לא נ"מ מידי דהא איהו פסק דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש בלא בדיקה ולזה תי' הט"ז דעכ"פ נמי לדעת הטור בכה"ג שהיה לה וסת אלא שעקרתו פ"א לד"ה וצריכה לחוש לכתחלה פ"א ובזה אמרינן אי עברה ולא בדקה ולא הרגישה א"צ בדיקה עוד ומה שכ' והוא פחות מעונה בינונית באמת לא נ"מ לדעת הטור אלא דהרשב"א לשיטתו אזיל והטור העתיק לשונו שבתה"ק. כן יש ליישב דבריו כאן אבל לקמן סי' קפ"ט כ"כ הט"ז על דברי המחבר ושם דבריו צ"ע ועיין מש"ל סי' הנ"ל

ולענ"ד נראה עוד ליישב דעת הטור דהא קיי"ל דעד שלפני התשמיש אינו ממעט כדאמרינן במסכת נדה ד"ה וטעמא דמתוך שמהומה לביתה וכ' הרשב"א בתה"א דגם לבעלה צריכה בדיקה וכ"כ שאר פוסקים דהכא אינה מכנסת לחורים וסדקים דהך בדיקה היא בדיקה גרועה אלא דבאשה שאין לה וסת כיון שאינה אלא חששא בעלמא שמא ראתה או שמא תראה מחמת חימוד תשמיש עכשיו קודם התשמיש אצרכוה רבנן בדיקה והם אמרו דהך בדיקה מועלת אע"ג דהיא בדיקה גרועה משום דאינה אלא חומרא בעלמא וגם א"א בענין אחר אבל כשהגיע זמן וסתה ולא בדקה צריכה בדיקה מעליא ולא מהני הך בדיקה דסמוך לתשמיש ולכך הוצרך הטור לאשמעינן דהיכא דלא קבעה וסת ועברה ולא בדקה ולא הרגישה דא"צ בדיקה ואי משום שאין לה וסת לזה מהני בדיקה לפני התשמיש כנ"ל

ובס' הנ"ל כ' אדברי הט"ז ס"ק הנ"ל וז"ל ול"נ דה"ק שהיא בחזקת טהורה בלא בדיקה ובעלה מותר ליגע בה ולשכב במטה א' וחבוק ונשוק ושאר קרבות בלא בדיקה אלא שקודם התשמיש צריכה בדיקה שמא תראה עכשיו מ"מ אם שמשה בלא בדיקה אם בדקה אחר זמן ומצאה טמאה לא הוי טמאה למפרע שהיא בחזקת בועל נדה והוא פשוט עכ"ל והא ליתא דכל הדינים שבסי' זה מיירי הכל אם מותרת לשמש ומחבוק ונשוק לא מיירי דהא חבוק ונשוק מותר אפי' בשעת וסתה וכמו שפסק המחבר לעיל סעיף ב' וכהסכמות רוב הפוסקים שהביא הב"י ודלא כתה"ד וא"כ אם בשעת וסתה מותר ואפי' בוסת קבוע ה"ה נמי לאחר שעבר וסתה דשרי בחבוק ונשוק אפי' בוסת קבוע וא"כ למה נקט הרשב"א דדוקא בוסת שאינו קבוע הוא דשרי בחבוק ונשוק דזה אפי' בוסת קבוע שריא דהא ודאי דחמירא שעת וסתה מן אחר שעבר ימי וסתה דהא בשעת וסתה חוששת אפי' לוסת שאינו קבוע ואלו לאחר שעבר וסתה כיון שלא הרגישה שריא אפי' בתשמיש לדעת הסוברים דאשה שאין לה וסת אין צריך בדיקה לפני תשמיש ואף דהרשב"א דהוא מרא דהאי דינא שהביא הטור בשמו דיש לה וסת שלא קבעתו ג"פ אע"פ שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם טהורה ס"ל דאשה שאין לה וסת א"צ בדיקה לפני תשמיש אלא ג"פ ראשונים כמ"ש הב"י לדעתו בסי' קפ"ו ולהרשב"א ודאי דטהורה דקאמר אפי' לתשמיש דלדידיה ל"ק קושית הפרישה וכל עיקר קושית הפרישה אינו אלא על הטור שהביא כאן דברי הרשב"א אלו והא איהו מסיק בסי' קפ"ו כדברי הרא"ש דס"ל דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש לעולם בלא בדיקה וא"כ למה הביא דברי הרשב"א אלו כאן אבל על הרשב"א גופא לא ק"מ ואיהי ודאי טהורה בלא בדיקה קאמר לגמרי ואפילו בתשמיש שריא דמה"ת לחלק וכל דברי המחבר הנ"ל בזה דברי שיבוש הם

תו כתב שם על דברי הש"ך בס"ק ל"ב דלא דק ונהפוך הוא דאיהו לא חש לקמחי':

(יד) הרוצה לצאת לדרך. בשו"ת כ"י סי' ל"ג רוצה להקל בליל הטבילה אפי' תוך עונה סמוך לוסתה ומדמה ליוצא לדרך ובתה"ש סי' קפ"ז מסתפק בזה וכל דבריו לאו דסמכי נינהו ואין בהן ממש דלא מצינו שום מעלה לליל טבילה יותר משאר מצות עונה שנתנו בה חכמים דליל טבילה לא מצינו בפי' בגמרא דמצוה הוא אלא בגמרא דברכות דף כ"ד ע"א משמע כן דאמרי' שם והוי ידענא דיום טבילה הוי ופרש"י יום שטבלה אשתו דה"ל ליל תשמיש. ורבינו יונה פירש שם פי' אחר ומפירש"י למדו הפוסקים שהוא מצוה מ"מ לא עדיף משאר עונה ומ"ש המחבר בא"ח סי' תקע"ד גבי שני רעבון להתיר בליל טבילה אלמא דליל טבילה עדיף משאר עונה כבר השיגו ע"ז במ"א שם ובס' א"ר שם ומ"ש בכנ"י מהא דאין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה כבר כ' בפרישה בא"ח סי' ר"מ דמיירי שוסתה ביום והיא שימשה בלילה שלפניו וגם ביוצא לדרך גופיה כ' הרמ"א דהמחמיר תבא ע"ב לכן נ"ל דאין לסמוך ע"ז להקל ועל המתיר להביא ראיה ותו איתא בפסחים דף קי"ב ע"ב אשתך טבלה אל תזקק לה לילה ראשונה אמר רב ובנדה דאורייתא הואיל והוחזק מעין פתוח דלמא משכה זיבה ובודאי דאינו אלא חששא דרבנן. ומדאורייתא שריא והעמידו דבריהם בביטול מצות עונה בליל הטבילה ה"ה בנ"ד. ואפי' אי נימא דאשה משתוקקת לבעלה בליל טבילה כמו ביוצא לדרך וזכר לדבר כהא דס"פ מפנין דף קכ"ט משום צנה מ"מ מי הכריחה לטבול הא האידנא ליכא טבילה בזמנה וגם דבפ' הבע"י לא דרשינן מקרא דואל אישך תשוקתך אלא ליוצא לדרך ומדלא קאמר נמי ליל טבילה משמע דיוצא לדרך מסתבר טפי ומנ"ל לבדות מלבנו מה שלא נאמר בש"ס בכן אין להקל. וכן מ"כ בשם גדול א' וכה"ג בתשובה אה"ש כמדומה לי וכן נראה לי ראיה ברורה לדברינו מתה"ד סימן רנ"ה ורנ"ו בכתבים שכ' שם להתיר אשה שתטבול בליל שבת היכא שבעלה בעיר שכתב וז"ל דאפילו לר"ת שפסק דלא קיי"ל דטבילה בזמנה מצוה מ"מ שרי לאשה לטבול משום מצות קיום עונה ואפי' שלא בשעת עונה חשיבה מצוה מה שהאיש משמח בד"מ כדאיתא בהדיא בפסחים בפ' א"ד עכ"ל הרי להדיא דמדמה ליל טבילה להא דאמרינן מצוה לשמח את אשתו בד"מ והתם בהדיא אמרי' והא איכא שמחת עונה ומשני שלא בשעת עונתה ופרכינן והא אמר רבא מצוה לשמח את אשתו בד"מ ופירש"י אפי' שלא בשעת עונה אם רואה שאשתו מתאוית לו ומשני בסמוך לוסתה ע"כ הרי שבעל תה"ד דימה ליל טבילה להא דאמר רבא ובהא אמרינן בהדיא דאסור סמוך לוסתה ואפי' למצות עונה לא דמיא אם הוא שלא בשעת עונה ואיך נתיר בליל טבילה יותר מליל עונה. והן אמת שמדברי רש"י שם נראה דלמסקנא דמשני בסמוך לוסתה לא הדר ממאי דאוקמי מעיקרא במעוברת ותרתי בעי מעוברת וסמוך לוסתה אך דברי רש"י שם צע"ג דא"כ מאי מקשה התם א"ה יבמתו נמי א"ו למאי דמסקינן התם בסמוך לוסתה מיירי אפי' באינה מעוברת וכ"כ הרא"ש להדיא במכילתין בפ"ק. וכ"כ הרשב"א בתה"א. ועיין בא"ר פ"ק ד"ט במכילתין:

(טו) אשה שיש לה וסת וכו'. והנה בטור כ' להא דינא קודם להך דסעיף יו"ד וז"ל הבא מן הדרך וכן השוהה עם אשתו בעיר והגיע עת וסתה אסור לבא עליה עד שישאלנה ואם שהה למ"ד יום חשוב כהגיע עת וסתה דסתם עונה למ"ד יום ואסור לסוף למ"ד עד שתבדוק וכו' ואח"כ כ' להאי דסעיף יו"ד בשם הרשב"א וז"ל וכ' עוד ויש לה וסת שלא קבעתה ג"פ והוא פחות מעונה בינונית כגון שראתה מכ"ה וכיוצא בזה אע"פ שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם טהורה בלא בדיקה עכ"ל וזו מ"ש בסעיף יו"ד וי"א שאסורה עד שתבדוק אם יש לה וסת קבוע וכו' דדוקא בוסת קבוע אבל בוסת שאינו קבוע א"צ בדיקה. ויש לדקדק על הפרישה שהקשה על הטור כיון דלדעתו אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק למאי נ"מ הביא האי דינא דרשב"א וכמש"ל ויש לדקדק למה לא הקשה זה על האי דינא שכ' הטור ברישא דאם שהה למ"ד יום חשוב כהגיע עת וסתה וכו' ואסור לסוף למ"ד עד שתבדוק וכו' דמיירי ע"כ באין לה וסת דאל"כ לא היה צריכה לחוש לעונה בינונית. וא"כ ק' הא בלא"ה אסורה עד שתבדוק

אמנם למאי שכ' לעיל בריש הסימן דהיכא שלא ראתה אלא פ"א מותרת לשמש תוך למ"ד בלא בדיקה ואמרינן מסתמא תקבע וסת כדרך הנשים ליום למ"ד. וישבתי בזה דברי הש"ך ולפ"ז ניחא דלעיל לא קשה מידי דא"ל דמיירי שלא ראתה אלא פ"א מש"ה תוך ל' מותר לשמש בלא בדיקה ולאחר ל' אסורה עד שתבדוק אבל לקמן שכ' בשם הרשב"א וז"ל והוא פחות מעונה בינונית כגון שראתה מכ"ה לכ"ה דמשמע שראתה כבר פעמים מכ"ה לכ"ה וא"כ חזינן שלא קבעתה כדרך שאר נשים שהרי ראתה מכ"ה לכ"ה ודאי דלא עדיפא משאר נשים שאין לה וסת אפי' תימא שלא ראתה עדיין ג' פעמים מ"מ הא חזינן ששינתה משאר נשים ובהגיע זמנה כבר אתחזקה בפ"א ומש"ה מקשה שפיר ועיין מש"ל סי' קפ"ט (ועיין בנקה"כ שם מה שתי' על קושית הפרישה) ומה שיש לדקדק עוד על דין זה שכ' בשם הרשב"א דהיכא שלא קבעתו ועברה ולא בדקה דא"צ בדיקה אמאי הא כיון דקי"ל דלכתחלה אסורה לשמש בשעת וסתה ואפי' בשאינה קבוע מחשש שמא תראה א"כ אמאי מותרת אח"כ בלא בדיקה ניחוש שמא ראתה וכ"ת דשאני הכא דסמכינן מסתמא לא ראתה כיון דלא הרגישה משא"כ בחששא דשמא תראה בשעת תשמיש ותרגיש באמת ז"א דע"כ התוס' לא ס"ל סברא זו דאל"כ לא הוי מקשי מידי בדף ט"ו ד"ה אפי' הגיע זמן וסתה דהא במתני' לא נקט אלא דבחזקת טהרה לבעליהן וא"ל דבדיקה הוא דלא בעי אבל שאלה בעי וכן פירש"י להדיא ובשמעתין שם וכ"כ התוס' לעיל ד' י"ב ע"א ד"ה מאי למיעבד וכו' דמתני' דהכא א"ל דמיירי רק לענין דא"צ בדיקה יע"ש ובחדושי הארכתי עוד לתמוה על הטור והפוסקים בדין זה יע"ש הגם די"ל אטו גברא אגברא קרמית אף דהתוס' לא ס"ל סברא זו מ"מ הרשב"א ס"ל כן מ"מ ק' שהרי הרשב"א הביא דברי התוס' הנ"ל והוכיח מזה דר"י ס"ל וסתות דרבנן א"כ לא היה ליה להטור להביא דברי הרשב"א נגד דעת אביו הרא"ש וכבר כתבתי בחדושי על הגמ' יע"ש

מיהו עיקר דין זה צל"ע דהא מוכח מדברי הירושלמי שהביא הטור לקמן סי' קצ"ז דהא דאמר ר"י אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה משום דס"ל דטבילה בזמנה מצוה וצ"ל להירושלמי אע"ג דר"י בספק ראתה מיירי ומטעם ס"ס כדאי' בתלמודא דידן והכי מסיק גם בירושלמי שם מ"מ ס"ל להירושלמי דאי לאו דס"ל לר"י דטבילה בזמנה מצוה לא היה נכנס כלל אפילו בגדר הספק לומר אימא טבלה וא"כ כיון דאנן ס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה דהא נהיגי שאין אשה טובלת כשאין בעלה בביתה וכמ"ש בב"י סי' קצ"ז ובנה"כ ובש"ע שם סעיף ב' וא"כ מנ"ל להקל ואין להקשות למה באמת סוגי' דעלמא כמ"ד דטבילה בזמנה אינה מצוה דהא מדר"י מוכח דס"ל דטבילה בזמנה מצוה י"ל עפ"י מה דסוגיא דעלמא כר"ת שהביא תוס' בנדה דף למ"ד וביומא ד"מ דמייתי ראיה מהא דאמר ר"פ לרבא ולאביי במכילתין דס"ז ע"ב דמהתם מוכח דס"ל דטבילה בזמנה אינה מצוה אבל ר' יוחנן ס"ל דטבילה בזמנה מצוה וכדס"ל להירושלמי ולא מצינו בתלמודא דידן חולק ע"ז אליבא דר"י וא"כ דין זה צ"ע: (טז) ולוסת מוסת הגוף. הש"ך בס"ק ב' תמה בזה על המחבר ועיין בספר מנ"י מ"ש בזה ותוכן דבריו דמה שכתב המחבר כגון קפיצה וכיוצא בה ר"ל כגון אכלה שום או פלפל דהיינו וסתות הגוף ע"י אונס אבל בוסתות הגוף על ידי מקרים בגופה הקבועות ליום ידוע הוי כמו שאר וסתות גרידא ודבריו נכונים

קפה (א) הוחזקה נדה בשכנותי'. ועיין בתשובות מהרי"ק סי' פ"ז דמשמע שם דלענין מלקות א"צ שום ראיה אלא כיון דהוחזקה אצלנו כ"ש ע"פ דבורה מקרי חזקה אלא דלענין מיתה בעינן נמי ראיה כגון שהיה בנה כרוך אחריה וכדומה לו ובתשובת הרמ"א נמי משמע כן דמיקרי חזקה אע"פ שלא היה אלא ע"פ דבורה כיון שהוחזקה ע"י כן אלא שמשמע שם שחילק בין שהיא הוחזקה ע"פ דבורה דידה דאז מהני אמתלא או ע"פ אחרים דאז לא מהני אמתלא יע"ש ועיין בבי"ש באה"ע סי' י"ט מ"ש על המהרי"ק ועיין בשו"ת פ"י מאה"ע סי' א' וע"פ דברי מהרי"ק נ"ל ליישב מ"ש הרמב"ם פ"א דהלכות א"ב דין כ' וז"ל מי שהוחזק בשאר בשר דנין בו על פיו אע"פ שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב ומלקין ושורפין על חזקה זו וכו' וראיה לדין זה מה שדנה התורה במקלל אביו ומכה אביו שיומת ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו אלא בחזקה עכ"ל והק' בתשובת חה"ש דהא בש"ס אמרינן משום דאזלינן בתר רובא ורוב בעילות בבעל יע"ש ולפי דברי מהרי"ק לק"מ שכ' דבעינן גבי עונש מית' ראיה עם החזקה כגון שנוהג עמה כאיש ואשה או בנה כרוך אחריה וא"כ הא דאמרינן בש"ס רוב בעילות בבעל דוקא שידעינן בוודאי שנוהג עמה כבעל ובא עליה בכל עת אז אמרינן דאזלינן בתר רובא אך זה גופא לא ידעינן אף כשנשאה לפנינו ע"י חופה וקדושין מ"מ לא ידעינן אם נהג עמה כדרך אישות וכמ"ש בב"ש שם דאף כשנשאה לפנינו מ"מ לא הוי כודאי ראינו שבעלה אלא מחמת החזקה שנוהג עמה כאיש עם אשתו בשאר מילי מסתמא בעל וזו מיקרי חזקה וכ"ת דלמא משום חזקה לחוד כיון שנהג עמו כאב עם בנו מסתמא זה הוא בנו ומנ"ל דאזלינן בתר רובא לחודא ז"א דבשלמא אי קים ליה לאב שזה הוא בנו ואנן חזינן במה שמתנהג עמו כאב שפיר מיקרי חזקה אבל אי איהו גופיה לא קים ליה אנן מנא ידעינן דלמא איהו טעה וסבר שהוא בנו ומש"ה מתנהג עמו כאב עם הבן ובאמת זינתה אמו עם אחר א"ו דאזלינן בתר רובא ואיהו ידע שרוב בעילות עמו ואנן חזינן שמתנהג עמו כאב ומחזיקו לבן מיקרי שפיר חזקה ותרתי מוכח אח"ז שמעתי שכ' כעין זה בס' תבואת שור

כתב הרמב"ם שם בפ"א דין כ"א איש ואשה שבאו ממדינת הים הוא אומר זאת