סדרי טהרה ח

אבל מ"מ התחלת הראיה הוא העיקר לענין קביעת וסתות ואף לביאת האורח ובהסתלקות העיקר מסתלק הטפל וכנ"ל עיקר עכ"ל והובא בב"י סי' קפ"ד וקשיא לי איך תליא קושיתו מהא דאמרינן גבי תינוקת שהגיע זמנה לראות על דברי הראב"ד ולא קשיא ליה אהא דקיי"ל דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה מסוגיא דתינוקת שהגיע זמנה לראות דמוכח דבפוסקת לא שדינן לה בתר ראיה ראשונה ואפשר דבאמת קו' זו לא קאי אדברי ראב"ד אלא על עיקר דין דקי"ל דאין אשה קובעת בימי נדתה או י"ל דקי"ל דנהי דלא קבעה וסת בימי נדתה מ"מ תיחוש ליה חדא זימנא וא"כ גם לר"ל לא ניחא

אך הא ק' לי טובא דאלו כאן מסיק רשב"א דכן נ"ל עיקר דאין חילוק בין שופעת ובין פוסקת דלעולם אינה חוששת אלא להתחלת הוסת דבהסתלק העיקר מסתלק הטפל ואלו לעיל בדף קע"א ע"ב מסיק וז"ל וזהו הנראה מדין הגמ' אבל נראין דברי הרמב"ן שכ' דבזה"ז בכל עת קובעת וסת ואין משגיחין בימי נדה ובימי זיבה כל עיקר לפי שכבר החמירו ב"י וכו' והלכך לכל ראיה שהיא רואה באיזה זמן שתראה בין בימי נדה בין בימי זיבה חוששת לה עכ"ל וכיון שכן שכ' שנראין דברי הרמב"ן דקובעת וסת בימי נדתה א"כ הרי צריכה לחוש לכל ימי משך הוסת עד שתעקר כדינו ואמאי כ' כאן שנ"ל עיקר דאין חילוק בין שופע' לפוסק' דלעולם א"צ לחוש אלא להתחלת הוסת וזו היא שלא כדברי הרמב"ן ואפשר לומר שלא כ' כאן שכן נראה עיקר אלא לאפוקי מדע' הראב"ד דס"ל דמדין הגמ' צריכ' לחוש לכל ימי משך הוסת בשופע' ומזלפת עכ"פ ע"ז מסיק דאינו אלא בין בשופעת ובין בפוסקת מדין הגמרא א"צ לחוש אלא להתחלת הוסת אבל לדידן ס"ל דצריכה לחוש מטעם דאנן כטועות משווינן להו וכמ"ש הרמב"ן וגם בס' תה"ק אחר שכתב שא"צ לחוש אלא לעונה התחלת הוסת שהוא עיקר מסיים ויש מי שהורה לחוש לכל זמן המשכת הוסת עכ"ל הרי אף שדחה דברי הראב"ד והוכיח מהגמרא דלא כוותי' מ"מ כתב ויש מי שהורה וכו' לפי שחשש לדעת הרמב"ן שכתב שם לעיל בשמו דבזה"ז קובעת וסת בימי נדתה ומסיים ולזה הדעת נוטה ע"כ

ומדי עברי עין עיוני להתיישב בזה ראיתי בדברי הלבוש עט"ז בסי' קפ"ט סעיף ל"ב דברים תמוהים ואעתיק לשונו וז"ל כבר ידעת שני מיני מעיינות ישנן באשה אחד שקראתו התורה נדה ואחד שקראתו זיבה ומדחלקה התורה ב' דיניהם וגם תלאן בימים מיוחדים לזה, ימים בפ"ע ולזה ימים בפ"ע וכו' ש"מ שאין טבע מעיין זה כטבע מעיין זה ואחד שופע יותר או פחות מחברו ומן הדין גם בוסתות היה לנו לחלק אע"פ שהם מדרבנן ולא יהיה וסת של זה כוסת של זה או שלא יצטרפו הוסתות של שניהם יחד כיון שאין שפעתן שוה וכן אשכחן דחילקו הרבה ביניהם בימי חכמי התלמוד כדאיתא בגמרא אבל עכשיו שכבר החמירו ב"י ע"ע בהרבה חומרות כדי שלא תבואנה לידי טעות וכו' הלכך נוהגין עכשיו שכל ראיות שהיא רואה ג"פ בין בימי זיבה בין בימי נדה חוששת להן וקובעת אותן בין שבא לה ממעיין סתום ובין שבא לה ממעין פתוח ואיזה נקרא מעין פתוח כגון שראתה בא' לחדש ובה' בו זו הנקרא מעין פתוח וכו' ואם ראתה אחר כך עוד ב' פעמים בחמשה לחדש לא אמרינן דלא קבעה לה וסת בה' בחדש מפני שראיה ראשונה מאלו ג' ראיות היתה ממעין פתוח וכו' אלא אזלינן לחומרא ואמרינן שמא מעין אחד הוא וקבעה לה וסת וכ"ש אם היתה ראיה ראשונה ממעיין סתום כגון שראתה ב"פ בר"ח ובפעם ג' ראתה בכ"ה לחדש ובר"ח שראייה השלישית היתה ממעיין פתוח וכו' מ"מ כיון שראייה ראשונה מג' ראיות הללו וכו' היתה ממעין סתום אמרינן ודאי קבעה לה וסת בר"ח ומה שראתה כ"ה לחדש גם הוא ממעיין זה אלא שמיהר להפתח מחמת ריבוי הדמים וכו' בימי זיבה כיצד כגון שראתה בר"ח וחזרה וראתה בט"ו בו וכו' וחזרה וראתה בר"ח ובט"ו בו וחזרה וראתה בט"ו ולא ראתה בר"ח שלפניו קבעה לה וסת בט"ו לחדש שמצרפין תרתי ראיות דימי זיבה להך ראיה לימי קביעת וסת ולפעמים אשה קובעת לה וסת בתוך וסת וכו' עכ"ל וכל דבריו תמוהים מאד מ"ש כבר ידעת שני מיני מעיינות ישנן באשה אחד שקראה התורה נדה וכו' דבריו תמוהים אין זה נודעת ולא יתוודע לעולם אלא לכ"ע מעין א' הוא והוא פשוט בכולה מכילתין ואין בזה שום ספק דמעיין א' הוא וכ"כ הרמב"ם בהדיא רפ"ו מהלכות א"ב וז"ל דם הנדה ודם הזיבה ודם הקושי ודם היולדת ודם טהור של יולדת כולו דם אחד הוא ומן המקור הוא בא ומעיין א' הוא ובזמנים בלבד הוא שישתנה דינו ותהיה רואה דם זו טהורה וזו נדה וזו זיבה עכ"ל והיינו דפסק כרב דס"ל בפ' בנו"כ דף ל"ה דם יולדת ודם טהור מעיין א' ודלא כלוי דס"ל ב' מעיינות הן אבל דם נדה ודם זיבה לית בי' פלוגתא לכ"ע מעיין א' הוא. גם מה שכתב הטעם דאין מצטרפין הראיות בימי נדתה או בימי זיבתה לקביעת וסת משום דב' מעיינות הן דברי תימא הן אלא הא דלא קבעה בימי נדתה הטעם משום דהוחזקה מעיינה פתוח ובתר ראייה ראשונה שדינן לה ואין לצרף ראיה זו לשאר ראיות ובימי זיבה הטעם שאין קובעת בו לפי שהוחזקה בימים אלו במסולקת בדמים וכמש"ל וכל מה שתראה בהני אינן אלא ראיות מקריים וראיות המקריים אינן ראוין להצטרף וכמ"ש הרשב"א כמה פעמים טעם זה ובמעוברת ומניקה דאינן קובעין לוסת בימי עבורן ובימי מיניקתן וה"ה זקנה גם מה שנראה מתוך דבריו דאף האידנא אינה קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה אינו אלא כשראתה עכ"פ בסוף ממעין סתום אבל אם היו כל הג' ראיות בימי נדות או בימי זיבות אינה קובעת אף בזה ליתא דלדעה זו אין חילוק ולעולם היא קובעת וסת דאפילו ראתה ג"פ בר"ח ובט"ו לחדש היא קובעת וסת דזיל בתר טעמא דכטועות משווינן להו ואם כן אין חילוק

גם דברי ש"ך צלע"ג במ"ש סי' קפ"ט סעיף ל"ב ס"ק ע"ב וז"ל ורביעי בב' לחדש כן הוא בכל הספרים וכ"כ דו"פ שצ"ל בב' ובמקצת ספרי המחבר איתא בהדיא בשני אבל אינו נכון ועוד דהא בב' לחדש ה"ל ב' ימים רצופים דהולכים תמיד אחר תחלת הראיה וכדלעיל בסעיף י"ג בהגהה והעיקר כמו שהוא ברוב ספרי הטור בב"ח ובעט"ז בעשרים וכ"ה בס' בעה"נ עכ"ל ול"נ דעיקר כדברי הדו"פ וז"ל הפרישה וברביעית בב' לחדש ובר"ח וכן מצאתי בעור של קלף ור"ל שראתה בב' לחדש ובר"ח שלפניו שהראי' ב' לחדש היא בימי נדה ומ"ש וכן בחמישית וששית קאי אראיות ב' בחדש ולא חשיב אלא הראיות שנקבע בהן הוסת דהיינו ג' ראיות שראתה מתחלה בר"ח לבד והג' שראתה אח"כ בב' לחדש אבל הראיות שניות שראתה בר"ח לא קחשיב דלא נקטי' אלא משום דראיה ב' יהיה בתוך ימי נדה וא"ל למה האריך כ"כ לכתוב שראתה ג"פ בר"ח ורביעית וכו' וה"ל למימר בקיצור שראתה ג"פ בר"ח ובב' בו דיש לומר דרבותא קא משמע לן דאע"ג דנקבע אחד כדינו וכמשפטו קודם שיתחיל השני ועיין בב"י עכ"ל

ומה שמסתייע הש"ך מדברי הראב"ד בס' בעה"נ ע"ש נ"ל אדרבה דאי' תברא לדבריו שהרי הראב"ד כתב דהדין כן אפילו למאן דס"ל דאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה דבכה"ג שנקבע כבר נקבע ואינו נעקר עד שיעקר ממנו ג"פ וכמ"ש הש"ך בשמו ואם כן קשה על הרמב"ן לאיזה צורך כתב דין זה דהא איהו ס"ל דהאידנא קובעת וסת אפילו בימי נדה ובימי זיבה ומאי אריא שנקבע כבר בר"ח ואפכא ה"ל לאשמעינן דאפילו שנקבע וסתה מתחלה בעשרים לחדש שלש פעמים ואחר כך בר"ח ובעשרים לחדש אפ"ה חוששת לר"ח אע"פ שראית ר"ח הוא בימי זיבה ועשרים לחדש נקבע כבר אפ"ה חוששת לר"ח בזה"ז ודוחק לומר שכ"כ לדינא דגמרא דהא דין זה שכתב הטור שהאשה קובעת לה וסת בתוך וסת הוא הכל מדברי הרמב"ן וכמ"ש בב"י וכ"ה בפסקי הרמב"ן שלפנינו השני דינים אלו שהביא הטור סמוכים זה לזה דתחלה כתב דהאידנא האשה קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה ואחר כך כתב דאשה קובעת לה וסת בתוך וסת ואיך יחזור תוך כד"ד א"ו דהגי' הוא בב' לחדש וכמ"ש בפרישה ואתי לאשמעינן דבזה"ז היא קובעת וסת בתוך וסת ואפילו שהראשון נקבע כבר והשני הוא בתוך ימי נדתה ואין מדברי הראב"ד ראיה דאיהו ס"ל דאף בזה"ז אין האשה קובעת וסת בימי נדתה או בימי זיבתה וכמש"ל בשמו לכך הוצרך לאשמעינן חידוש דין זה בשנקבע כבר בר"ח ואח"כ ראתה בעשרים לחדש משא"כ לדעת הרמב"ן ואין זה חידוש בזה"ז ובפרט לפי הגי' שבטור שכתב הב"י דגרס בטור שהאשה קובעת וסת בתוך וסת שהוא המשך לדין שלפניו דוודאי צ"ל כדעת הפרישה וגם דברי הב"י מורין כן אלא שצריך להגי' בדבריו וכמו שאבאר וז"ל הב"י ומ"ש רבינו שאשה קובעת לה וסת בתוך וסת כיצד וכו' נראה דסיום דברי הרמב"ן הן לומר שאע"פ שהוסת הב' בתוך ימי זיבתה דוסת הראשון ואע"פ שכבר הוקבע וסת זה לגמרי קודם שיבא הוסת השני אפ"ה חוששת לשניהם עכ"ל ודבריו תמוהים דמ"ש שאע"פ שהוסת הב' בתוך ימי זיבה דהוסת הראשון אין לו שחר דהא ראיית ך' הוא אחר ימי הנדה וזיבה מראיית ר"ח שהכל אינן אלא י"ח יום ואף אם נגיה בדבריו דצ"ל איפכא דוסת הראשון הוא בתוך ימי זיבה של וסת השני אם כן מה זה שמסיים ואע"פ שכבר הוקבע וסת זה לגמרי קודם שיבא וסת השני אפילו הכי וכו' דמאי רבותא אדרבא היא הנותנת הואיל שכבר הראשון הוקבע לגמרי מש"ה אינו מפסיד אע"פ שבא תוך ימי וסת של השני וכמ"ש הש"ך בשם הראב"ד אלא ודאי דאף המחבר גרס בב' לחדש וכמ"ש הש"ך שכ"ה בקצת ספרי המחבר ובמקום ימי זיבה שכתב בב"י צריך להיות בימי נדה וכך המשך לשונו נראה דסיום דברי הרמב"ן הן לומר שאע"פ שהוסת הב' בתוך ימי נדה דוסת הראשון ואף על פי שכבר הוקבע וכו' ומעתה הכל מבואר על נכון והן הן דברי הפרישה כמש"ל ומה שהקשה הש"ך דאם כן הוי ליה ב' ימים רצופים דהולכים תמיד אחר תחילת הראיה וכדלעיל סעיף י"ג בהגה"ה עכ"ל יפה הקשה מדברי הרמ"א

אך גם דברי הרמ"א שנמשך אחר דברי בי"ה תמוהים מאד וז"ל הרמ"א שם ראתה ט"ו בניסן והמשיכה ראייתה ד' ימים וביום י"ו ראתה והמשיכה ראייתה ג' ימים ובסיון התחילה לראות בי"ז בו י"א שחוששת לוסת דילוג ולוסת שוה שהרי שילשה לראות ג"פ בי"ז לחדש וי"א שאין כאן וסת שוה כלל דהולכין תמיד אחר תחילת הראיה וכן עיקר עכ"ל והנה הדעה הראשונה הוא דעת הרמב"ן שהביא הטור והדעה שניה הוא עפ"י מ"ש הב"י וז"ל דהרמב"ן לטעמיה דסבר דאם הוסת נמשך ב' או ג"י דחוששת לכל ימי משך הוסת דכל יום ויום וסת בפ"ע הוא ואפי' נעקר יום הראשון חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולם וכמו שנתבאר סי' קפ"ד וכיון שכל יום ויום חשוב וסת כשראתה בפעם ג' בי"ז והוחזקה לראות ג"פ בי"ז אבל לדעת הרז"ה והרשב"א והרא"ש דס"ל אעפ"י שנמשך הוסת ג' או ד"י אינה חוששת אלא לעונה ראשונה של וסת בלבד ובנדון דידן אינה חוששת אלא לוסת הדילוג עכ"ד ולפ"ז צ"ל דהטור הביא כאן דעת הרמב"ן דחוששת לוסת השוה וליה לא ס"ל דהא לעיל כ' לדעת הרא"ש וכ"כ בפרישה אבל מ"מ ק' דאיך יעלה על דעת דהרמב"ן יסבור דמש"ה חוששת לוסת השוה דכל יום ויום הוא וסת בפ"ע וא"כ ה"ל לדעתו אשה קובעת וסת בימי נדתה ואפי' ראתה מתחלה ממעין פתוח כמו הכא והרי הרמב"ן גופא פסק בהלכותיו דאין אשה קובעת וסת לא בימי נדתה ולא בימי זיבתה היכא דהראיות הראשונות היו ממעין פתוח א"ו דהרמב"ן לא כ"כ אלא לדידן בזה"ז דכטועה משווינן להו ומשום הכי קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה מש"ה כ' דחוששת לדידן אף לוסת השוה בנדון זה ומה שכ' הב"ח ראיה מדברי הראב"ד בס' בעה"נ אין ראיה דאע"ג דס"ל להראב"ד דחוששת לכל ימי משך הוסת היינו משום דגזרינן דאיכא נמי שופעת ובשופעת ס"ל דמדינא צריכה לחוש לכל ימי משך הוסת מש"ה בנדון זה מקיל דא"צ לחוש לוסת השוה דהא חזינן דלאו חדא ראיה היא כיון דדילגה וכמבואר שם משא"כ לדעת הרמב"ן דס"ל דצריכה לחוש לכל ימי משך הוסת לא משום דאיכא נמי שופעת אלא משום דהאידנא כטועות משווינן להו ומשום הכי אשה קובעת וסת בזה"ז בימי נדתה דדילמא ימים הראשונים היו מימי זיבתה ואח"כ מימי נדתה מש"ה פסק דצריכה לחוש בנדון זה גם לוסת השוה ולפ"ז לדידן דקי"ל כהרמב"ן דהאידנא קובעת וסת בימי נדתה א"כ העיקר לדינא דצריכה לחוש לוסת השוה ולפ"ז צ"ע על הרמ"א שכ' וכן עיקר על הדעה השניה אח"ז וראיתי שהרגיש בזה בס' כו"פ. ועיין מ"ש לקמן עוד בזה

ואגב נזכיר מה דק"ל על הר"ן בחדושיו בפ' בנ"כ דף ל"ט שהקשה מאי מייתי ר"פ דבימי זיבה אע"ג דלא קבעה מ"מ מיחוש חיישי לה מהא דהיתה למודה להיות רואה ליום ט"ו וכו' דלמא שאני היכא שהוקבע הוסת כבר בימי נדתה בהא הוא דחיישי ליה אפי' בימי זיבה משא"כ בוסת חדש שנקבע בימי זיבה דבהא אפי' מיחש לא חיישי לה מאי וז"ל דסברא דתלמודא היא דליכא הפרש בהכי דאי חיישינן לוסת קבוע כשהוא בא בימי זיבה אף בוסת הנקבע מתחלה חיישינן עכ"ל וקשה דהא למאי דס"ל לר"פ דכ"ג מכ"ב מנינן הוא מוכח דוסת שנקבע בימי נדתה דצריך למיעקר ג' זימני אפי' כשבא הוסת בימי זיבה וכל זמן שלא נעקר הוסת ג"פ אפי' נעקר פ"א בימי זיבה אפ"ה חוששת לו דהא בהך מתני' דמייתי מיניה ר"פ למפשט האבעיא הכי שנינו לקמן דף ס"ג ע"ב שינתה ליום כ' זו"ז אסורים חזרה ושינתה ליום עשרים זו"ז אסורים שינתה ג"פ וכו' וא"כ למאי דס"ל לר"פ דכ"ב מכ"ב מנינן א"כ כששינתה פעמיים ליום עשרים הרי עקרה ראיות ט"ו ב' פעמים א' בימי נדתה וא' בימי זיבתה אפ"ה קתני דזו"ז אסורים אע"פ שגם הפעם ג' חל הט"ו בימי זיבה אפ"ה חוששת לו כל כמה דלא עקרה תלתא זימני א"כ מוכח דוסת שנקבע כבר בימי נדתה חמירא מוסת החדש שנקבע עתה בימי זיבתה דהא וסת שנקבע כבר בימי נדה כשבא בימי זיבתה כל זמן שלא עקרתו תלתא זימני צריכה לחוש לו ואלו וסת שנקבע עתה בימי זיבה עד כאן לא מבעיא לי אלא אם צריכה לחוש לו פ"א אבל מיפשט פשיטא ליה דלא בעינן תלתא זימני למעקר דהא אין אשה קובעת וסת בימי זיבתה וכפירש"י כאן וא"כ איך בעי למיפשט וסת חדש שנקבע בימי זיבתה לוסת שנקבע כבר ויש ליישב בדוחק

ונחזור לעניננו הראשון ותחלה נעמוד על לשון הטור כו' וז"ל הטור בסי' קפ"ד ואם וסת נמשך ב"י או ג"י ששופעת או מזלפת ב"י או ג"י כ' הראב"ד שכולן חשובין כעונה א' ואע"פ שהגיע תחלת הוסת ולא ראתה צריכה לפרוש כל ימי משך הוסת וכ"כ הרמב"ן שחוששת לכל ימי משך הוסת שכל יום ויום וסת בפ"ע הוא ואפי' נעקר יום הראשון חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולם והרז"ה כ' שאינה צריכה לפרוש אלא עונה ראשונה של וסת וכיון שעברה העונה ולא ראתה מותרת ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל ויש לדקדק דלמה כ' הטור ששופעת או מזלפת ב"י או ג"י דבהא כ' הראב"ד שכולן חשובין כעונה א' הלא הראב"ד לא חילק בין שופעת או פוסקת דלעולם צריכה לחוש לימי משך הוסת וכן ברא"ש פ' האשה ובתה"א נקטינן לדין זה בשופעת ומזלפת ובאמת אין חילוק דמאן דס"ל דצריכה לפרוש כל ימי משך הוסת אית ליה דבין מזלפת או פוסקת לעולם צריכה לחוש לכל ימי המשכתו ומאן דסבירא ליה דאינה צריכה לחוש אלא לעונה הראשונה ס"ל ג"כ דאין חילוק בין שופעת או מזלפת ובין פוסקת וכדמוכח מן הראיה שהביא ודקאמר בגמ' הניחא לר"ל וכו' ואי ס"ד דצריכה לחוש פוסקת א"כ גם לר"ל לא ניחא ועוד שבס' תה"א כ' בהדיא שאף בפוסקת א"צ לחוש אלא לעונה הראשונה וכמש"ל בשמו ובע"כ צ"ל דהא דכתבו שופעת או מזלפת לרבותא כתבו כן דאפי' בשופעת או מזלפת דאיכא למימר דהכל ראיה א' הוא וה"א דצריך לחוש לו וקמ"ל דאפ"ה א"צ לחוש לו אלא לעונה הראשונה ואצ"ל בפוסקת דא"צ לחוש אלא לעונה א' והראב"ד שכ' דצריכה לחוש לכל ימי משך הוסת בין בשופעת ובין בפוסקת מ"מ עיקר איסורו אינה אלא בשופעת או מזלפת שנחשב כראיה א' אלא דגזר פוסקת משום שופעת ומזלפת וכמו שמבאר שם וכיון שכתבו לסתור עיקר הדין ממילא נסתר הטפל לו ואף שכ' הראב"ד עוד טעם אחר דצריכה לחוש לכל ימי משך הוסת וכמש"ל לשונו ולפי טעם זה אין חילוק בין שופעת ומזלפת ובין פוסקת מ"מ נראה שם דעיקר טעמו של הראב"ד הוא טעם הראשון וטעם השני לא כ' אלא לסניף וכן נראה שם ממ"ש בדין אשה שראתה ד"י רצופים והתחילה בחדש זה בט"ו ובחדש ב' בי"ו כו' ע"ש ולע"ד נראה דמ"ש המחבר בש"ע וז"ל אם וסת נמשך ב' או ג"י ששופעת או מזלפת וכו' לרבותא כ"כ דאפי' בכה"ג שמן הראוי לומר שתאסור כל משך הוסת כמו בסעיף ה' דאסורה ביום כשיעור הנמשך בו קמ"ל דאפ"ה אינה חוששת אלא לעונה הראשונה ואצ"ל דאם ראתה ב' או ג"י רצופים בהפסקה בין הראיות דאינה חוששת אלא לראיית עונה הראשונה ואף דלכאורה איכא סברא להיפך דכשרואה ב"י או ג"י בהפסקה בין הראיות גרע משופעת ומזלפת דנידון כשתי ראיות ואינו נמשך להתחלת הראיה מש"ה בקטנה שלא הגיע זמנה לראות נידון כשתי ראיות כמש"ל בשם הרשב"א בתה"א מ"מ לפי האמת דקיי"ל דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה אפי' בפוסקת וא"כ צ"ל משום דמעינה פתוח וכל הראיות שאחר הראיה הראשונה נמשכים לראיה ראשונה א"כ טפי מסתבר להחמיר בשופעת ומזלפת מפוסקת וכמש"ל ולכאורה עלה על דעתי דהטור והמחבר דווקא נקטי שופעת או מזלפת דבהא הוא דאינה חוששת אלא לעונה ראשונה