סדרי טהרה פז

(לח) עד יום הו'. כ' הש"ך בשם מוהרש"ל בתשו' סי' פ"ב דלפי מנהג זה אם ראתה אחת ערבית ביום א' ועדיין הוא יום יכולה ללבוש בגדים נקיים בסוף יום ה' ומונה מיום ו' ואין ספיקא בדבר ומשמע מדבריו אע"פ שהתפללה היא ג"כ תפלת ערבית אבל לפי מנהג המקומות של הטור שלובשים לבנים ביום ד' לראייתן ומונין מיום ה' צ"ע בדבר ואינו דומה למ"ש מהרא"י בתשובה שאין האשה יכולה להפסיק בטהרה אחר שהתפללו קהל ערבית דשאני הכא שבא לה הסבה מן השמים ואין שייך לומר שה"ל להקדים או לאחר משא"כ בהפסקת טהרה כו' ומ"מ נראה די לנו שנחמיר היכא שהתפללה כבר ערבית ועשתה אותו כבר לילה אבל היכא שלא התפללה היא ערבית אפי' שכבר התפללו הקהל ערבית לא נחמיר כה"ג לחשבו לילה מאחר שבא לה הסבה מן השמים עכ"ל ונראה שנמשך לדברי מהרא"י דלעיל סעיף א' אבל למש"ל ס"ק ד' דדעת מהרי"ל והרב בהפסקת טהרה להקל אפי' התפללה היא וכ"ש הכא וק"ל עכ"ל הש"ך:

(לט) ללא שמשה. משום דלא פלוג רבנן וגזרינן לא שמשה אטו שמשה ואע"ג דשמשה גופה גזרה היא אטו ביהש"מ חששא דביהש"מ פשוטה היא וחששו בה רבנן טובא בכמה דוכתי תה"ד הביאו הש"ך בס"ק כ' מבואר דאפי' לא שמשה צריכה להמתין חמשה ימים ותמנה מיום ו' דגזרינן אטו שמשה ולשמא תשמש ביהש"מ וכסבורה שהוא יום ובאמת היה לילה ובאמת היא חומרא גדולה דכיון דאנן מחמרינן שלא לחלק בין שמשה ללא שמשה א"כ אמאי צריכה להמתין ה' ימים הא סגי בד' ימים דהא אף אם תשמש ביהש"מ אם תראה דם אח"כ בלילה או ביום שלאחריו צריכה להמתין ד' ימים משעת ראייתה דהא אנן לא מנינן הני ימים מעת התשמיש כ"א מן ראייתה ומאי איכא תו למיחש דהא אף אם תסבור שהתשמיש היה ביהש"מ מ"מ הראיה לא היה ביהש"מ ואין לומר דחיישינן לשמא תראה ג"כ מיד א"ת ביה"ש והיא תחשוב אותו ליום ובאמת היה לילה זה הוא חשש רחוק ועוד דא"כ כל אשה שפוסקת בטהרה לאחר שראתה ה' או ו' ימים לא היה לה למנות מיד ממחרת יום ההפסק מהאי חששא דשמא תטעה בביהש"מ וסברה שהוא יום ותפסוק בו א"ו דלהא לא חיישינן דודאי נזהרה לדקדק אם הוא ודאי יום אלא בתשמיש הוא דחיישינן דלא יהבי אדעתא בעת תשמיש משום דלא אסקה אדעתה שתראה אח"כ מש"ה חיישינן שמא תטעה ששמשה ביום כיון דלא יהבי אדעתה בשעת תשמיש לדקדק על הזמן אם הוא ביהש"מ או לאו משא"כ בהפסק טהרה דודאי דקדקה ואי לאו דיודעת שהוא יום בודאי אינה פוסקת בו כיון דאיסור והיתר תלוי בו וה"נ אם תראה מיד א"ת רמיא אנפשה לדקדק היטב אם הוא ודאי יום או לאו כדי שתדע למנות ממנו ד' ימים טרם שנמנה ז"נ וכן צ"ל נמי באם נתקלקלה תוך ימי ספירתה דמונה מיד מיום מחרת ראייתה אם פסקה בטהרה ולא חיישינן לשמא תראה ביה"ש ותפסוק מיד ותרצה למנות מיום המחרת א"ו דלהא לא חיישינן וכמ"ש וצ"ל דמתחלה לא ראו להחמיר אלא היכא דשמשה להוסיף עוד יום א' מגזירה דביהש"מ ואח"כ ראו להחמיר עוד שלא לחלל בין שמשה ללא שמשה משום לא פלוג וכיון שנהגו כבר בחומרא זו להמתין עד יום ו' אף אח"כ שקבלו עליהם שלא לחלק בין שמשה ללא שמשה דתו ליכא למגזר לשמא תשמש ביהש"מ מ"מ כיון שכבר נהגו בחומרא זו לא היו רוצים להקל בו ועיין

כתב הרב בעל מנ"י בספרו סולת בלולה וז"ל ואפשר דאף אם ראתה מיד אחר טבילתה קודם שבאה לבית בעלה כלל דפוסקת באותו יום כי בלא"ה בלא שמשה הוא חומרא גדולה והבו דלא לוסיף עלה דהלא אם היתה מאחרת טבילתה שעה או שתים והיתה רואה מותרת ללבוש לבנים וכי משום שטבלה ולא באה כלל לבית בעלה מי גרע עכ"ל מבואר מדבריו דס"ל שאם היתה באה לבית בעלה אין להקל אבל בשו"ת מעיל צדקה מתיר באשה שטבלה בליל י"ג מתחילת וסתה וכשבאה לביתה עד שלא נזקקה לבעלה ראתה שתספור ז"נ מיד שפסקה בטהרה וא"צ להמתין ה' ימים כיון דלא שמשה ואף שאנו מחמירים בלא שמשה אטו שמשה והוא מא"ז מ"מ כיון דהאי חומרא אינה נזכרת בראשונים ומכ"ש שאינו מדינא דש"ס אלא חומרא דנשי דידן ואם בגזירת חכמים קיי"ל בכל דוכתי דבמלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן מכ"ש בגזירתן דהחמירו על עצמן דה"נ מידי דל"ש הוא שתראה בימי זיבתה שהיא בחזקת מסולקת בדמיה וגם שראתה אחר טבילתה וזכרה ימי גלמודה הראשון שהיתה ממתנת ה' ימים ואלו ראתה קודם טבילה לא היו מחמרינן עליה לספור יותר מן ז"נ ה"נ לא נחמיר עליה משום שטבלה ועיקר דלא שכיח כולי האי דנגזור עליה אטו ראיה אחרת כיון דראיה זו לא היתה אלא ע"י מקרה שאומרים הנשים שקרה לה מפני שרחצה בחמי חמין והסכימו עמי החברים אשר עמנו ונעשה מעשה ע"י עכ"ד ודבריו נכונים וכ"כ בשו"ת פ"י חי"ד סס"י י"ב ע"ש ובס' שו"ת שב"י ח"ב הורה להקל באשה שטבלה ולא היה בעלה בעיר בליל טבילתה וקודם שבא בעלה מצאה כתם ע"ש משמע דאם היה בעלה בעיר לא היו מקילים ומ"מ העיקר כדברי מעיל צדקה

כתב הש"ך והט"ז דלפי חומרא שנהגו שלא לחלק בין שמשה ללא שמשה אפי' לא היה בעלה בעיר וראתה צריכה להמתין ה' ימים וגדולה מזו כ' הש"ך שנוהגים שאפי' כלה אינה סופרת ז"נ עד יום ה' לראייתה אע"פ שעדיין לא בא החתן לעיר אע"פ שנראה שאין להחמיר בזה כלל ולא נזכר בשום פוסק קדמון או אחרון מ"מ לא יהא אלא דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור ומ"מ בשעת הדחק יש להתיר להכלה שמיד שתפסוק בטהרה תספור ז"נ דבהכי עדיף טפי ממה שנוהגין שנשאת כשהיא נדה עכ"ד וכ' במנ"י דהאי שעת הדחק שכ' הש"ך ר"ל כגון שכבר טבחו טבוח וכיוצא בזה הענין שא"א לדחות הנשואין עד שתטהר דאז עדיף טפי שתספור הז"נ מיד לכשתפסוק ולא תנשא כשהיא נדה ועיין בט"ז ס"ק ז' דמבואר בדבריו דאין להחמיר כלל בכלה אפי' באלמנה שפירסה נדה אחר חופה כל זמן שלא נתייחדה עם חתן שלה שא"צ להמתין כלל כיון שלא באה עדיין לכלל תשמיש אין לגזור ע"כ והיכא דנהגו להחמיר נהוג והיכא דלא נהוג אין להחמיר כלל ודין הכלה אחר בע"מ כתבתי לעיל סי' קצ"ג ובט"ז סימן זה ס"ק ח"י:

(מ) אפי' כתם. כ' הש"ך דנראה דבכתם יש להקל למנות מיום המחרת היכא דלא שמשה דהא הך דלא שמשה הוא גזרה רחוקה והב"י כ' דלא נהגו בגזרה זו במקומו הילכך י"ל דאף התה"ד שכ' להחמיר היינו ברואה ממש משא"כ בכתמים דרבנן אבל העט"ז כתב דאף בכתמים אין חילוק בין שמשה ללא שמשה מה שמסיים הש"ך וכן נוהגין הוא סיום לשון העט"ז:

(מא) צריכה להמתין. כ' הש"ך והט"ז דכ"ז בתחילת ראייתה אבל אם תוך ימי ספירתה או אחר ה' ימים נתקלקלה וחזרה, וראתה דם או כתם אם פוסקת באותו יום מונה למחרתו וא"צ להמתין:

(מב) ואין לשנות. כ' במנ"י וז"ל כ' השל"ה ד' ק"א ע"א וז"ל מעשה בא לידי באשה א' שהי' יום ד' לנדתה אבל לא שמשה עם בעלה בלילה שקודם ראייתה והתרתי לה ללבוש לבנים ביום ד' ולהתחיל ולספור ביום ה' וטעמו הי' אע"פ שתה"ד החמיר שלא להתחיל ולספור עד יום ו' לראייתה ואנו מחמירים חומרא על חומרא אף שלא שמשה קודם ראייתה מ"מ במעשה זו לא רציתי להחמיר כי הוא חומרא דאתי לידי קולא כי אם היתה מתחלת למנות מיום ו' אז היה חל ליל טבילתה בליל שבת שאחר י"ט ומוטב שנניח חומרא זו כדי לקרב החפיפה לטבילה ותטבול בליל י"ט עכ"ל וכנ"ל אף דאין לשנות המנהג מ"מ היכא דיש צד להקל בלא שמשה אין להחמיר ובפרטות שכבר כתבתי לעיל ס"ק ט"ו דמקצת גדולים פוסקים ס"ל דאף בשמשה אין פליטתה סותרת אחר ג' עונות עכ"ל ולענ"ד נראה דבנדון כזה אף בשמשה יש להתיר שתפסוק בטהרה ביום ד' לראייתה ותמנה ז"נ מיום ה' דלפמ"ש לעיל דלדידן שמונין ד' ימים מן יום ראייתה תו ליכא חששא דשמא תשמש ביהש"מ ואינה אלא חומרא יתירה מש"ה בנדון כזה יש להקל ועוד דהא הרמב"ם ס"ל דסגיא בג' עונות בלא יום התשמיש וכמש"ל ולפי דברי התה"ד שם אף הא"ז ס"ל הכי מש"ה בכה"ג אין להחמיר ועוד נ"ל דבדיעבד אם לא המתינה אלא שלש עונות בלא עונת התשמיש והתחילה לספור ז"נ וטבלה ושמשה דא"צ לספור עוד תשלום הימים שהקדימה למנות ולטבול שנית דיש לסמוך בדיעבד על הרמב"ם וסיעתו דהא בלא"ה לדעת הר"ת והראב"ד אין פולטת ש"ז סותר לבעלה והסכים לזה הרשב"א אלא שכ' להחמיר לבעל נפש כדעת הר"י דס"ל דפולט' סותר אף לבעלה אבל עיקר הדין ס"ל כדעת הראב"ד דאינה סותר' לבעלה ועוד הא ס"ל להרמב"ן דהיכא דאזלה בכרעה שוב אינה פולטת דבהדה דאזלה שדיתה ואף שהרא"ש חולק ע"ז מ"מ יש לסמוך על הפוסקים הנ"ל היכא דשמשה אחר הטבילה דאולי נתעברה כדי שלא להוציא לעז על אותו הולד כמ"ש מוהרמ"ל בתשובה הביאו הט"ז והש"ך סימן קצ"ח וסי' קצ"ח אלא דמסתפינא להקל כיון דלדעת הפוסקים דמצריכים ז' עונות מדאורייתא הוא אבל בהמתינה ד' ימים או בלא שמשה מקודם ראיתה ודאי דעלתה לה בדיעבד אם טבלה ושמשה אח"כ מיהו כ"ז היכא דהתחילה למנות מקודם ה' ימים וכנ"ל בהא הוא דיש להקל אם טבלה ושמשה אח"כ היכא שלא שמשה עם בעלה מקודם ראייתה או שהתחילה למנות מיום ה' לראייתה אבל היכא שהתחילה למנות נקיים מן יום ו' לראייתה וטעתה במנין יום אחד וטבלה וכמ"ש בסעיף שאח"ז דקיי"ל דצריכה להמתין ו' עונות שלימות ואח"כ תמנה יום אחד נקי בזה אין שום צד להקל ולומר היכא דפסק ראייתה ביום ד' אלא שהיא המתינה עד יום ו' משום חומרא שנהגו דנצטרף בדיעבד היום חמישי לראייתה להני ו' נקיים שספרה דכיון דקי"ל דבעינן בדיקת תחילתן וסופן ולדעה זו כתבתי לעיל בכמה דוכתי דס"ל דבעינן ספורים לפנינו א"כ כיון שהיא לא ספרה אותו היום לנקיים אינו עולה לה ועוד הא בדיקה בעי ביום הראשון ואע"ג שהיא אמרה דבדקה שפיר יש לחוש אימור לא בדקה יפה וכמש"ל בשם מוהרמ"ל שפי' כן בדברי רש"י במתניתא קמייתא דריש מכילתין ואע"ג דהאי לטהרות הוא י"ל דה"ה לבעלה דהא כתבתי לעיל סעיף ד' בשם הב"ח דתוך ז"נ החמירו בבדיקה כמו לטהרות ואף שי"ל דמ"מ מדאורייתא לא חיישינן להכי ואין זה אלא חומרא דרבנן דחיישי לשמא לא בדקה יפה וכיון דמדאורייתא יש לצרפו לז"נ והוי סתירה דלאחר ז' דלא סתר וכמ"ש ז"א דמ"מ מדרבנן אינו עולה וסותר הגם שי"ל כיון דמדרבנן הוא סמכינן על הפוסקים דס"ל דלא נאמרה פולטת ש"ז לענין סתירה לבעלה מ"מ אכתי מטעם הראשון אסורה לבעלה בלא המתנת ו' עונות ויום נקי דיום חמישי א"א למיחשבי' לספירת ז"נ כיון דלא חשבה אותו להיות בכלל ספורים וא"כ מדאורייתא הוא דאינו עולה וכמו שהוכחתי לעיל כנלע"ד ודלא כמו שראיתי בס' אחד שכ' להקל בזה

בב"י כתב הא דלא כ' הרי"ף והגאונים להא דפולטת ש"ז לפי שלא הביא אלא מה דשכיחי טובא משא"כ הכא דרוב נשים נמשכים ימי ראייתן ה' או ו' ימים וא"צ לדין זה דבלא"ה אינן מתחילין לספור קודם זמן זה עכ"ל וכ' עוד ברס"י זה לחד שנויא דרוב נשים פוסקות בטהרה קודם יום ז': (מג) צריכה להמתין. כ' הש"ך דשמא תפלוט בג' ימים שאחר תשמיש וא"ל דאע"ג שתפלוט ביום ב' מ"מ סתירה דלאחר ז' לאו סתירה היא י"ל דחיישינן שמא תפלוט גם ביום א' עכ"ד ור"ל דחיישינן שמא תפלוט בכל יום ויום וכ' עוד מש"ה דהכא לא נוהגין להחמיר משום גזרה דביהש"מ וטובלת מיד אחר ד' ימים ויום א' נקי ולא שכיח שתטעה במנין ובמלתא דל"ש לא גזרו רבנן ע"כ ולפמש"ל דבעינן ספורים לפנינו וצ"ל דחיישינן שבכל יום תפלוט אלא כיון דספיקא הוא לה ליכא ספורים כמש"ל: (מד) שלאחר ז'. כתב הש"ך וז"ל ובב"י כ' בשם הרא"ש בטבלה ליל ז' ושמשה ביום ז' נמי לאו סתירה הוא וטובלת מיד לאחר ז' כיון שפלטה כשהאיר היום ז' וכ' אם באנו להסכים דברי הסמ"ק להרא"ש י"ל דמ"ש הסמ"ק סתירה דלאחר ז' לאו סתירה היא היינו לאחר ליל ז' וע"ש וצ"ע לדינא דפשט דברי הסמ"ק משמע לאחר ז' דוקא עכ"ל ובאמת כי לולי דברי רבינו ב"י הייתי אומר דמ"ש הרא"ש דכיון שספרה מקצת יום השביעי וטהרה לבעלה כבר שלמו הנקיים ושוב אין ש"ז סותר ע"ש היינו דוקא אם פלטה אחר שטבלה וכ"מ מלשון הרא"ש שכ' כיון שספרה וכו' וטהרה לבעלה וכו' וכן כ' שם אחר הראיה שהביא בשם רבינו יונה וז"ל כ"ש קרי שאינו סותר אחר טהרה עכ"ל ור"ל אחר הטבילה וכ"כ הגאון מוהרש"ק בהגהותיו להרא"ש וכל הראיות שמביא הרא"ש שם דקרי אינו סותר בשביעי י"ל דמיירי אחר טבילה דוקא אע"ג דלאחר ז' אפי' ראתה דם ממש אינו סותר אפי' לא טבלה וכמ"ש הרא"ש שם בסוף הפרק הבאתיו לעיל סי' קצ"ד מ"מ בשביעי גופא בטבילה תליא מלתא לפ"ז אין דברי הסמ"ק סותר לדברי הרא"ש ז"ל דאף אי נימא דהסמ"ק דוקא קאמר אחר שביעי הוא דאינו סותר אבל בשביעי עצמו סותר מ"מ לק"מ דאיהו מיירי בלא טבלה כראוי או שטעתה במנין יום א' וטבלה דהוי כלא טבלה כלל בהא אף הרא"ש מודה דסותר ליומו אפי' בשביעי והרא"ש לא קאמר דאינו סותר אלא לאחר שטבלה ביום השביעי כהא דר"ש דאמר ואחר תטהר וכו' דמיירי בטבלה ביום הז' ואהא כ' הרא"ש דאם טבלה שוב אין ש"ז סותר כנ"ל אלא שהב"י ס"ל דאין לחלק בזה ובטלה דעתי נגד דעתו ולפ"ז יפה כ' הש"ך דצ"ע לדינא דלשון הסמ"ק לא משמע הכי אלא דוקא לאחר ז' הוא דאינו סותר גם מפירש"י מוכח דס"ל דלא כהר"ש שפי' בדף כ"ב ע"א ד"ה אלא מה שאמר בה וז"ל בש"ז לענין טומאה מה טומאתה יום א' אף סתירתה אינה סותרת אלא אותו היום ואם ראתה בשביעי א"צ לספור עוד אלא יום א' עכ"ל מבואר דס"ל דש"ז סותר אף בשביעי ומסתימת לשונו משמע דאף ברואה ביום קאמר דסותר יום אחד ועוד דרש"י ס"ל במס' פסחים ד' פ"א ע"א דהיכא דאמרינן מקצת יום ככולו אף במקצת הלילה אמרינן כן מיהו זה יש לדחות ועיין

ומה שתמה בס' לחח"מ שם על הרא"ש שמביא בשם הראב"ד ראיה דש"ז אינו סותר בשביעי מהא דאר"ש ואחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי ספק נדה אלמא אי לאו חששא דשמא תראה דם משמשת והולכת ואינה חוששת שמא תפלוט ש"ז ולא מיסתבר שלא התירה התורה אלא ע"מ שלא תתהפך ולא תלך כלל אחר תשמיש כל היום ע"כ וכ' ע"ז בלחח"מ וז"ל ותימא לי וכי לא מיסתבר לומר כן והרי רבא מוקים לקרא הכי בפ' י"ד דמ"ב וכו' עכ"ל במח"כ נעלם ממנו דברי רשב"א בתה"א דקפ"ד ע"א שהרגיש בזה ותירץ דהתם לאו לאורויי היתרא אתיא קרא אלא לאיסורא דאף אי איתרמי שלא הלכה ולא נתהפכה אפ"ה ורחצו במים וטמאו עד הערב אבל הכא דלהיתרא אתיא קרא דכתיב ואחר תטהר שמיד אחר מעשה תטהר לא משמע דלא התירה אלא בתנאי שלא תתהפך דקרא סתמא קאמר משמע דבכל גווני שריא לאחר מעשה אבל בקרא דורחצו במים שפיר כ' סתמא דלעולם היא טמאה עד הערב עכ"פ אפילו בלא נתהפכה ומכ"ש אם נתהפכה דטמאה אפילו ג"י אלא שבכלל מאתים מנה כנ"ל כוונתו ע"ש:

(מה) תקנח יפה. ודעת הרמב"ן ז"ל שאם הלכה ברגליה אחר התשמיש שאין חוששין לה שכל מה שיש לפלוט פלטה בהליכה ולזה נראה שהסכים הרשב"א בתה"א אלא שבקצר כ' שיש מי שמורה להחמיר:

(מו) יפה יפה. וגם הרמב"ם שאביא בסמוך יש לו שיטה אחרת וס"ל דכל שלא נתהפכה בשעת תשמיש אינה פולטת אלא שהמחבר חשש להחמיר ופסק דבעינן דווקא קנוח או רחיצה ולפ"ז צל"ע על מה שכ' בתשובת מהרי"ט ח"ב סימן ל' הבאתיו לעיל סימן ק"ץ סעיף כ' שנשאל על אשה שבדקה עצמה ומצאה בעד שלה דם סמוך לתשמיש ב' או ג"י אחר התשמיש והיתה פורשת מבעלה מחמת כן עד שנודע שבעלה היה שותת דם מפי האמה וכן לא"ת בדקו וראו דם יצא עם זרע שלו ועתה יש להסתפק אם ניחוש לדם הנמצא בעד שלה לומר שמא רואה מ"ת ואת"ל שלא נחוש הואיל וידענו שהדם בא מהבעל אם אחר ג"י שהיתה פולטת ש"ז מצאה כתם גדול אדום ונראה לה שהוא הפליטה שהיתה רגילה והא ראיה שעכשיו אין לה פליטה אחרת מזו ומה שהוא אדום הדבר ניכר שהוא מהדם שהבעל מוציא עם ש"ז בעת שהוא נזקק לה והשיב דמה שמצאה בשעת תשמיש ודאי דתולה בו מהא דכ' הרשב"א בתשובה הביא ב"י לעיל סס"י ק"ץ ופסקו בש"ע סעיף כ' גם שמצאה ב' או ג' ימים אחר תשמיש אף שהיה מקום לומר מאחר שהזמן מופלג בשעת תשמיש שהוא הזמן שאנו תולין בו לא תלינן בכה"ג שאין לנו אלא מה שאמרו חכמים תולין במכה לאלתר וכן אמרי' אין מחזקינן ממקום למקום ה"נ אין להחזיק מזמן לזמן מ"מ הנה ידיה מוכיחים מאחר שהוחזק האיש שמוציא ש"ז אדום כדם אני אומר דם שנבלע הוא שנפלט כיון שיצא בזמן שרגילה להפליט עכ"ד הגם שלשונו מגומגם זה נ"ל כוונתו ולענ"ד צ"ע במה שהקיל לתלות תוך ג"י בבעלה כיון שהוא זמן שרגילה להפליט ונ"ל שלמד זה מדברי רבא דאמר כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה שא"א שלא תפלוט דמ"מ אם הלכה ברגליה לשיטת הרמב"ן וסיעתו פלטה הכל מיד ואף אנו חוששין להחמיר כשיטת הפוסקים דבהילוך אין ודאי שתפלוט מיד מ"מ מנ"ל להקל ועוד דהא לשיטת הרמב"ם היכא דלא נתהפכה בשעת תשמיש אינה פולטת כלל וכמש"ל

ותו לפמש"ל לשיטת הרמב"ם הא דאמר רבא דתוך ג"י א"א שלא תפלוט טעמו משום דג' עונות בלא עונת התשמיש אין ש"ז מסרחת וא"כ אין ראיה דדרכה להפליט ג"י שלמים אלא ד' עונות ואף דלא קיי"ל בהא כהרמב"ם אלא דמצריכין ו' עונות היינו משום דאזלינן לחומרא