סדרי טהרה פו

שבדקה עצמה תוך מעל"ע בהזדמן אותה בדיקה אינה ממעטת ע"י מעל"ע כ"א דוקא אותה בדיקה שבודקת עצמה שחרית וערבית שאז מדקדקת בבדיקתה יפה כיון שתקנת חכמים הוא משא"כ בבדיקה אחרת לכך הביא מתניתין דלקמן ולומר שתקנת חכמים הוא עכ"ל הביאו בס' מל"מ פ"ג מהלכות מו"מ דין ד' ז"ל דקדק הרב המנהיר בריש נדה במשנה קמייתא דאין פקידה ממעטת מעל"ע אלא בפקידה שהיא תק"ח כגון שחרית וערבית שאז בודקת יפה אבל אם בדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה וחזרה ובדקה עצמה בחצי היום ומצאה טהורה ואח"כ בדקה ומצאה דם אין אומרים שלא תטמא מחצי היום ואילך וכו' אלא מטמאה משחרית משום דבדיקה דחצי היום לא חשיב בדיקה דאימור לא בדקה עצמה יפה כיון שלא תקנו חכמים לבדוק באותו העת עכ"ל ואע"ג דהאי לטהרות הוא י"ל דה"ה לבעלה ומשמע דאפילו אמרה דבדקה עצמה יפה אפ"ה אינו ממעט דאל"כ מה דוחקי' דרש"י לפרש דוקא בדיקת שחרית וערבית ממעט ולא פירש דמיירי בכה"ג א"ו דלא מהני משום דאמרינן דהוא מלתא דלא רמיא עליה והן הן כדברי הצ"צ מ"מ בנדון הנ"ל כיון דהך חומרא אינו אלא מחומרת האחרונים וכמ"ש הצ"צ שם המיקל כדברי עה"ג לא הפסיד:

(לד) וה"ה אם היה לה מכה בגופה. הש"ך האריך להשיג על דין זה ודעתו דאין להקל אא"כ המכה מוציאה דם תמיד וא"א לה להזהר ולזה נטה דעת הט"ז ובס' מנ"י כתב להקל כדעת הרמ"א וכ"כ בשו"ת פנים מאירות ח"ב סימן ק"ע וכן הסכים בס' כו"פ וכתב שגוף הדין הוא תמוה דהא מבואר בכל הפוסקים דאפילו בנדה דאורייתא אם בדקה עצמה בשני לנדתה ושוב לא בדקה עד יום ח' ומצאה טמאה אין מטמאין למפרע דאמרינן אוקמינן בחזקת טהרה והא לא הוחזקה שלשה ימים שפסק דם המקור ש"מ דבבדקה פ"א ולא מצאה הוחזקה בפסיקת דם המקור ומכ"ש דקשה להפוסקים דס"ל דמהני אפילו בדיקת יום הראשון עוד הקשה דאם אתה מחזקת אותה ברואה תוך ג' לבדיקתה אם כן הא דאמרינן דלכך לרבי אין הטהורה תולה בש"י בשני שלה דכי הדדי נינהו ופירש רש"י דאף היא בחזקת טהרה וקשה הא לא הוחזקה להיות פוסקת ג"י והא הטהורה יכולה לתלות כתמה במכה וש"י כנגד יום א"י לתלות ואיך הם כי הדדי הלא היא בחזקת טמאה כ"כ עד שאנו תולין במקור יותר מבמכה ואיך חברתה שיכולה לתלות במכה לא תוכל לתלות בה ואף רשב"ג דחולק הוא מטעם דתלינן הקלקלה במקולקל אבל לא מטעם הנ"ל עכ"ד וקושיא השניה נלע"ד דלק"מ דהא כתב הרשב"א בתה"א דף קפ"ב ע"ב שכתב אהא דמסקינן דס"ח ע"ב דאין חילוק בין ראשון לשני דאטו כולהו לאו בחזקת טומאה קיימי וכיון דפסק פסק ראשון נמי כיון דפסק פסק ומעיקרא סבר הואיל והוחזקה מעין פתוח וז"ל שם ולפיכך אע"פ שכל הנשים ספק נדות ספק זיבות ואפשר שהיא נדה ומעינה פתוח אפילו הכי כל שהפרישה טהורה ואפילו ביום הראשון ה"ז בחזקת טהרה עכ"ל מבואר דדוקא בנדה הוא דאמרינן דמעינה פתוח משא"כ בזבה אע"פ שראתה אינה בחזקת מעין פתוח דהא כל י"א יום היא בחזקת טהרה משום דהיא בחזקת מסולקת בדמיה כמ"ש בסי' ק"ץ ואף דהשתא ראתה אמרינן מה שראתה ראתה ותו לא תראה עוד לפ"ז הא דבעינן ג' ימים להחזיקה בחזקת פסיקת המקור דוקא בנדה הוא דבעינן הכי שהיא בחזקת רואה משא"כ בזבה היא בחזקת מסולקת בדמיה כל שפסקה בטהרה אע"פ שלא עברו עליה עדיין ג' ימים ואם כן ל"ק מהא דלא תלינן לרבי בש"י בשני שלה דשאני זבה שהיא בחזקת מסולקת והפוסקים דהצריכו ג' ימים דוקא היינו מחששא דשמא נדה היא ואין להקשות דאכתי קשה למה הצריכו ג' ימים הא ממ"נ אם זבה היא הא בחזקת מסולקת בדמיה היא ואם נדה היא הא לא בעינן נקיים ז"א דהשתא דהחמירו בנות ישראל להצריך ז"נ על כל ראיה אפי' אי ברירא לן שהיא נדה אפ"ה צריכה ז"נ וכמ"ש הפוסקים דהחמירו עליהן כדי שלא תחלק בין ראיה לראיה וכן מוכרחים אנו לומר בדברי הרשב"א דס"ל הכי דאל"כ מאי אע"פ שכל הנשים ספק נדות וכו' שכ' דנמי קשה דאם היא נדה פשיטא דמהני הפסק טהרה בראשון דהא א"צ לנקיים ו' כמ"ש

ולהיתר הקו' ראשונה נ"ל דס"ל להני הפוסקים דמן הדין לא היה לנו לתלות לכתם תוך ז"נ בשום דבר משום דאפי' אי חזיא בלא הרגשה סותר ליומו מיהו וכמש"ל סימן קצ"ד באריכות אלא דתלינן במצוי כיון דהיא בחזקת מסולקת בדמים ולכך בעינן חזקה אלימתא דכבר פסקה ג' ימים הא לא"ה לא תלינן דמעלמא אתי כיון דספיקא דאורייתא הוא דהא איכא למימר דמגופא אתיא ועוד נ"ל דס"ל להני פוסקים דתוך ימי ספירתה יש להחמיר אפי' פסקה בטהרה דהא חזינן בימי ספירתה דאע"פ שפסקה בטהרה צריכה בדיקה בכל יום לכתחלה ואי לא בדקה כלל תוך ימי ספירה לא עלו לה לנקיים לדעת סה"ת שממנו מקור דין זה צריכה בדיקה בראשון ושביעי ואי לא בדקה מעכב אפי' בדיעבד אלמא דלא איתחזקה בטהרה במה שפסקה בטהרה בשעת ההפסק ולדעה זו כתבתי לעיל ברס"י זה דטעמא הוא דבעינן ספורים לפנינו ר"ל ספורין וודאין אצלה ולא מהני ספורים מוחזקים וא"כ מן הדין לא היה לנו לתלות לכתם בימי ספירה אפי' יש לפנינו במה לתלות דהא בש"ס לא מצינו בהדיא דתלינן לכתם תוך ימי ספירה וא"כ י"ל דע"כ לא תלינן לכתם אלא בתחילת ראייתה דאית לה חזקת טהרה אבל לא בימי ספירה דאע"פ שפסקה בטהרה מ"מ לא מהני דאנן ספורים לפנינו בעינן ולא ספורים מוחזקים וכיון שיש דם לפנינו אע"פ שיש במה לתלות מ"מ לאו ספורים ודאין נינהו אלא שכיון שכבר פסק דם המקור שלשה ימים ובדקה עצמה ומצאה טהורה ויש לפנינו במה לתלות תלינן אע"ג דלא מהני חזקה זו דפסק דם המקור ג"י לענין בדיקה דהא אפי' בדקה עצמה בשלשה ימים הראשונים ולא בדקה עצמה בשביעי לא מהני לדעת סה"ת וסיעתו דדוקא ראשון ושביעי בעינן אפי' בדיעבד מעכב מ"מ שאני הכא דהא בדקה עצמה ומצאה טהורה גם יש במה לתלות מש"ה תלינן כנ"ל מיהו כ"ז בכתמים אבל ברואה ממש אע"פ שיש לה מכה בחלל הגוף שמוציאה דם כבר כתבתי בר"ס זה דאפי' לאחר ג"י אין לתלות דמ"מ לאו ספורים לפנינו נינהו ואפי' למאן דלא מצריך ספורים לפנינו אלא ספורים מוחזקים יש לפקפק הנה והנה כמש"ל

ועפ"י דברינו נ"ל ליישב מה שהקשה בחדושי מוהרמ"ל בגמרא דס"ח ע"ב אהא דהשיב ר"א לר"י דס"ל בזב וזבה שבדקו עצמן בראשון ושביעי ובשאר הימים לא בדקו דאין להם אלא ראשון ושביעי וע"ז השיב ר"א אי חיישינן דלמא חזאי בספק אתי לאחלופי בודאי והקשה דלמה לו לר"א לומר דאתי לאחלופי בודאי תיפוק ליה אי חיישת להכי אף ראשון ושביעי ליכא דלמא חזאי בנתיים והתורה אמרה ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם כדאמר ר"א מעיקרא ע"כ וכבר כתבתי בזה לישב בסי' קצ"ד ע"פ מ"ש שם דאם תוך ימי ספירתה חזיא בלא הרגשה דנהי דמיסתר לא סתר מ"מ אותו היום אינו עולה יע"ש ועתה נ"ל ליישב עוד בד"א דמאן דמצריך ספורים לפנינו ולא מהני מה שהפסיקה בטהרה אע"ג דמהני גבי נדה אפי' הפסיקה בראשון או בשני שלה אע"ג דאחר שביעי בדקה ומצאה טמאה מוקמינן לה עד השתא בחזקת טהרה צ"ל דגזירת הכתוב הוא דלא להוי ספורים עד שיהיו ספורים לפנינו ע"י בדיקה ולמדו כן מדכתיב וספרה לה דליכא ספורים בלא בדיקה וקפיד קרא דוקא ע"י בדיקה וכמ"ש הב"י הבאתיו לעיל דמדאורייתא הוא וכדמוכח בסוגיא שם דמה"ט א"צ לטבול מספיקא בטועה אע"ג דאיכא למימר שמא היו לה נקיים אפ"ה לא בעי טבילה דאפי' היו נקיים כיון דהיא לא ידעה בודאי שהיו לה ספורים לאו ספורים נינהו וכמש"ל דמוכח כן ע"ש מש"ה ס"ל לר"י דאע"ג דלא בדקה בינתיים אין לספק לשמא ראתה בהם דהא בנדה סמכינן אחזקה זו מה שפסקה בטהרה וכ"ש הכא דבדקה גם ביום הראשון אלא דגזה"כ הוא שלא יעלו לה לספירה בלא בדיקה מש"ה ראשון ושביעי שבדקה עצמה בהן עלו לה אבל ר"א ס"ל דאתי לאחלופי בודאי וכפירש"י שם דאימור מדלא חשבה אלא ראשון ושביעי ודאי ראתה בינתיים ויאמרו דאפי' ודאי ראתה נמי ומה שאמר ר"א אי חיישינן דלמא חזאי בספק ר"ל דלענין ספירה הוי ספק מגזה"כ כיון דלא בדקה א"פ ומש"ה אינן עולין לספירה אבל לענין סתירה שתסתור ראשון ושביעי ודאי דלא סתר דהא איתחזקה שפסק דם המקור אלא משום דאתי לאחלופי בודאי ראתה הוא דאיכא למיחש כנ"ל

נחזור על הראשונים דלדעת הרמ"א ונמשכו אחריו הרב במנ"י ובשו"ת פמ"א ובס' כו"פ יכולה לתלות במכה שמוציאה דם אפי' תוך ג"י ולמ"ש הש"ך בסי' ק"ץ סעיף מ"א ס"ל להרמ"א דה"ה דיכולה לתלות אם לבשה או הציעה תחתיה בגדים שלבשה בימי נדתה אפי' תוך ג"י דזה הוי כמו מכה בגופה ולזה הסכים בשו"ת פמ"א שם אלא שבס' מל"מ פ"ט מהלכות א"ב כ' דלא דמיא למכה שבגופה וכמש"ל בסימן הנז' בשמו אך הראיה שמביא שם דע"כ הרמ"א ס"ל לחלק ביניהם דאל"כ איך כתב בד"מ סימן זה הביאו הש"ך כאן שהרשב"א חולק על סה"ת וס"ל דתלינן כתם אפי' תוך ג"י והא הרשב"א לא כ' אלא דאפי' בימי ספירתה תולה בעצמה כגון שאם לבשה בגדים שלבשה בימי נדתה ואי איתא דזה דמיא כמו מכה שבגופה א"כ מנ"ל להרמ"א דהרשב"א חולק על סה"ת דהא לדעת הרמ"א במכה שבגופה אף סה"ת מודה דתולה אפי' תוך ג"י עכ"ד ואחר העיון לא ראיתי שום ראיה מזה דהרמ"א באת"ל קאמר דתחלה כ' דאף המרדכי בשם סה"ת לא החמיר אלא במכה שא"י שמוציאה דם אבל במכה שידוע שמוציאה דם אף סה"ת מודה דתולין אפי' תוך ג"י וכמו שהוכיח מלשון המרדכי ואח"כ כ' דרך את"ל דסה"ת מיירי בכל גווני מ"מ נ"ל לצדד להקל במכה שמוציאה דם בודאי משום דשאר פוסקים לא חילקו בין כתם שראתה בימי ספירה לשאר כתם א"כ משמע דס"ל דאפי' תוך ג"י בכל מקום שיש לתלות וכ"כ לעיל סימן ק"צ סעיף מ"א בשם ב"י בשם הרשב"א דתלינן כתם אף בימי ספירה עכ"ד וכ"ז אי נימא דס"ל לסה"ת דאין לחלק בין מכה שבגופה המוציאה דם לשאר תליות כתם מוכח דהרשב"א חולק על סה"ת בהא אבל למאי דס"ל להרמ"א דסה"ת מודה בכה"ג ס"ל דהרשב"א אינו חולק על סה"ת ושאני תלי' זו דדמי' למכה שבגופה הידוע דמוציאה דם וכך הם הצעת דברי הרמ"א בד"מ דמן הסברא ר"ל דאף דלא תלינן תוך ג"י בכ"מ שיכולה לתלות מ"מ במכה שבגופה הידוע שמוציאה דם תלינן דעדיף משאר תליות דתולין בה כתם ויש לסמוך על סברא זו דהא שאר הפוסקים לא חילקו בכך משמע דס"ל דתלינן כתם אפי' תוך ג"י בכ"מ שיכולה לתלות וגם הרשב"א ס"ל דתולין כתם אפי' תוך ג"י אף את"ל דרשב"א דוקא בהא דתולה בעצמה הוא דס"ל הכי מ"מ מוכח שהסברא זו נכונה דבמכה שבגופה תלינן אע"ג דלא תלינן בשאר תליות לא עדיף הך תליה שתולה בעצמה בבגדים שלבשה בימי נדתה ממכה שבגופה המוציאה דם כנ"ל ומ"מ אין אני כדאי לחלוק על הגאון מל"מ שכ' דמה שלבשה בגדים שלבשה בימי נדתה לא דמיא למכה שבגופה ומה גם בגוף הדין שנחלקו הש"ך והט"ז על הרמ"א אם תולין במכה שבגופה המוציאה דם אין בידי הכרע אף שהאחרונים תפסו דברי הרמ"א עיקר מטעם דגוף הדין שלא לתלות כתם תוך ג"י בכ"מ שיכול לתלות אינו אלא חומרא ואין לו עיקר בש"ס מ"מ כבר הראיתי פנים בהלכה שיש לדין זה שורש ועיקר ואף דלכאורה יש להביא ראיה לדברי הרמ"א ממעשה דאשה אחת שבאת לפני ר"ע בדף נ"ח ע"ב דאמרה ראיתי כתם ואמר לה שמא מכה היתה בך ואמרה לו הן וחיתה אמר לה יכולה להתגלע ולהוציא דם אמרה לו הן וטהרה ר"ע ומדלא חשש ר"ע שמא היה תוך ג"י לספירתה א"ו במכה שבגופה המוציאה דם תולה אפי' תוך ג"י והכא כיון דיכולה להתגלע ומוציאה דם הוי כמו מכה שודאי מוציאה דם שכן דרכה של מכה להתלחלח ולהוציא דם או ע"י חיכוך אך ז"א דאם חיתה המכה אע"ג דאפשר להתגלע ולהוציא דם מ"מ לא הוי כמכה שידוע שמוציא דם וכ"כ בס' פמ"א שם ומה שלא שאל לה ר"ע אם היא תוך ג"י יש לתרץ בכמה גווני גם הראיות שמביא הש"ך הם ראיות נכונות ומ"ש בס' פמ"א בזה אין בו ממש ובפרט מ"ש שם לתרץ על מה שהק' הש"ך דהא אפי' בנתעסקה בדם צפור לא תלינן בה אע"פ שיש דם לפנינו כ"ש במכה שמוציאה דם וכ' ע"ז שם וז"ל ולא זכיתי להבין קושיתו דהא היכא שמצאה כתם בגופה אם עסקה בדם צפור אינה תולה בה וכשיש מכה בגופה תולה בה כמבואר לעיל סימן ק"ץ ססע"י י"א וסעיף ח"י עכ"ל תמה אני מאד על החכם הזה למה נתקשה לו להבין זה דהא מבואר טעמו בהדיא בריש פ' הרואה דאי מעלמא אתי' על חלוקה ה"ל לאשכוחי כלומר כיון דמישתכח על בשרה לחוד רגלים לדבר דמגופה אתי' וכמ"ש הרשב"א בתה"א דף קע"ז משא"כ במכה שבגופה לא שייך לומר כן מש"ה לעולם תולה בו ובע"כ צ"ל כדברי הש"ך דס"ל להרמ"א דשאני דם צפור דמעלמא אתי' ואפשר לה להזהר בו משא"כ במכה שבגופה שאינה יכולה להזהר בו מ"מ מלשונו בהגה"ה לא משמע לחלק בכך וכמ"ש בט"ז כאן ולפי מ"ש הש"ך דטעמא של הרמ"א הוא משום דבמכה שבגופה א"א לה להזהר קשיא א"כ איך כ' לעיל סימן ק"ץ דמש"ה לא הגיה הרב בסעיף מ"ד בלבשה חלוק בימי נדתה וכו' דתוך ג"י אינה תולה משום דאזיל לשיטתו כאן דס"ל במכה שבגופה תולה בה אפי' תוך ג"י וימי נדתה הוי כמכה שבגופה מה ענין זה לזה דשאני מכה שבגופה שא"א לה להזהר משא"כ בלבישת חלוק של ימי נדתה דאפשר לה להזהר ואפשר שזה טעמו של המל"מ שכ' דלא דמיא זה לזה ועכ"פ בנדון שנשאל עליו בס' פמ"א סי' הנ"ל כתבתי לעיל סי' ק"צ סעיף מ"א שיש להקל כמ"ש בס' פמ"א ולא מטעמי' ע"ש ועיין שם מ"ש בשם תשובת מעיל צדקה ויתר דינים השייכים לסעיף זה כבר כתבתי בסי' ק"ץ שם ע"ש:

(לה) אם הוא תוך ו' עונות. זה הוא שיטת התוספות והרא"ש ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות אה"ט די"ב כ' וז"ל דש"ז עצמה שנפלטה תוך הג' עונות מטמאה וכו' ואם פלטה אחר ג' עונות הרי האשה טהורה וכו' וכ' אח"כ בדין י"ג וכמה היא העונה יום או לילה ואין העונה שנבעלה בה מן המנין כיצד נבעלה בליל שבת ג' עונות שלה יום שבת וליל א' בשבת וא' בשבת אם פלטה תוך זמן זה טמאה פלטה מליל ב' והלאה טהורה ובכ"מ כ' דפסק כר"א ב"ע דבפ"ח דמסכת מקואות דס"ל דפולטת ש"ז ביום השלישי דטהורה ע"ש ותמה למה פסק כר"א ב"ע ולא פסק כר"ע דהלכתא כוותיה מחבירו או כחכמים דבפ' ר"ע ע"ש ולענ"ד נראה דהרמב"ם פסק כן מהא דאמר רבא במכילתין דמ"א ע"ב משמשת אסרוה לאכול בתרומה כל שלשה ימים שא"א לה שלא תפלוט ופסקה הרמב"ם בפ"ז מהלכות תרומה וכ' שם הכ"מ לפי מ"ש בפ"ה מהלכות אה"ט מ"ש כאן ה"ז אסורה לאכול בתרומה כל ג' ימים הוא ל"ד כל ג' ימים שלמים אלא עד יום השלישי כר"א ב"ע עכ"ד ודבריו תמוהים דהא כל ג' ימים קאמר ואיך אפשר לפרש דעד יום ג' קאמר אבל באמת לק"מ דדוקא כל ג' ימים קאמר דהא כיון דבעינן ג' עונות מלבד העונה שנבעלה בו ואנן קיי"ל דט"י אסור בתרומה דבעי הערב שמש א"כ לא משכחת לה דמשמשת רשאי לאכול בתרומה תוך ג' ימים דהא אם נבעלה בליל שבת והיא פולטת עד ליל ב' ובליל ב' היא טובלת מ"מ היא אסורה לאכול בתרומה עד שיעריב שמשה ביום ב' והא איכא ג"י שאסורה בתרומה ומש"ה דייק רבא דווקא אסורה לאכול בתרומה אבל מעשר שרי לאכול וא"כ מוכח מדברי רבא דס"ל הכי דלא בעינן טפי מן ג' עונות מלבד עונת הבעילה וכן פחות נמי לא מדאמר כל שלשה ימים אסורה ואי בעי יותר מן ג' עונות מלבד עונת הבעילה אף אחר ג"י אסורה וכן אם לא היתה צריכה כ"א ג' עונות עם עונת הבעילה אף בתוך ג"י איכא לאשכוחי דתאכל בתרומה א"ו כמ"ש ולזה העירני בני המנוח החריף מוהר"ר משה זצ"ל

ולפ"ז אמרתי הא דמסיק הש"ס התם ורבא אקרא קאי וכו' דלאיזה צורך הוצרך לכך ומאי הוי קשיא ליה אי רבא מילתא באפי נפשיה קאמר ולפי דברינו ניחא משום דהוי קשיא אמאי אמר רבא סתמא ואסורה לאכול בתרומה דמשמע אפי' תרומת ח"ל דהא רבא בח"ל הוי ואמאי הא קיי"ל דתרומת ח"ל א"צ הערב שמש וכמ"ש הרמב"ם שם ד"ח וכיון שכן אף תוך ג"י מותרת לאכול לכך מסיק דרבא אקרא קאי דכי כתיב ורחצו וכו' לכך שפיר קאמר סתמא דאסורה לאכול כל ג' ימים תרומה דאורייתא כנ"ל והמחבר בש"ע תפס להלכה כדעת התוס' והרא"ש שהוא להחמיר דבעי ו' עונות: (לו) עד יום ה'. כ' הש"ך דעד אותו היום חיישינן לכל יום ויום שמא תפלוט או שמא תפלוט כל הג' ימים עכ"ל לכאורה דבריו תמוהים דע"כ צ"ל דאנו חוששין לשמא פלטה בכל יום ויום מן הג' ימים דאי ברירא לן שאינה פולטת אלא יום א' או ב' ימים לא היתה צריכה למנות ז' ימים אחר הג' ימים אלא היה די בחמשה או ששה ימים דהא פולטת אינה סותרת למפרע וא"כ אף אם היום ראשון היה נקי מפליטת ש"ז ואח"כ פלטה בב' ימים מ"מ יש לצרף היום ראשון לששה ימים שתמנה אח"כ אלא ע"כ דחיישינן שבכל יום ויום מן השלשה ימים תפלוט מיהו למ"ש לעיל דלמאי דמצריכין בדיקת ראשון ושביעי דוקא קיי"ל דבעינן ספורים לפנינו וכיון דלא ידעה איזה יום שתעלה לה לנקיים לא הוי ספורים כלל: (לז) וסותרת. כלומר אע"פ ששלמו ו' עונות בתחלת ליל ד' אחר שמושה במ"ש מ"מ כיון שפלטה בתחלת ליל ד' קודם שמושה במ"ש א"כ סותרת אותו יום והיינו כל יום ד' מש"ה אינה מתחלת לספור אלא מיום ה' ש"ך: