סדרי טהרה ז

עונה סמוך לווסתה משום סייג וגדר שלא לבעול בשעת וסתה ומש"ה צריכין לפרוש העונה שלפניו:

(ד) ואשה שמשנית וסתה. עיין בס' ש"ג פ"ג דשבועות דהבין לדעת הגמי"י פ"א דהל' א"ב שממנו מקור דין זה שכתב בהגה"ה כאן דמיירי באשה שיש לה וסת קבוע שאינה רואה פחות מן י"ד ימים אחר טבילה אבל לאחר י"ד ימים אין לה קבע שאז עד י"ד ימים דינה כאשה שיש לה וסת וכמבואר לקמן סי' קפ"ו סעיף ג' אבל לאחר י"ד ימים אז אסורה כל אותן הימים שדרכה לראות בהן כגון אם פעם דרכה לראות בכ"ז ופעם בכ"ח ופעם בכ"ט אז אסורה כל אותן הימים דכיון דיש לה קבע שעד אותן הימים לא תראה ה"ל אותן הימים שאח"כ קבע שבאותן הימים ודאי תראה וכל יום ויום נחשב לוסת בפ"ע ולא נעקר בפ"א אך בלשון הרמ"א א"א לפרש כן דא"כ מאי ב' או ג' ימים קודם או אחריו דקאמר ולכאורה י"ל דמיירי באשה שהיה לה וסת קבוע אלא שעכשיו היא משנה וסתה לקדם או לאחר אבל לשון הג"מ לא משמע כן שכתב וששאלתם אשה שאין לה וסת אם היא אשה שמשנית וסתה לאחר או להקדים ב"י או ג' כפי מה שרגילה לשנות יפרוש בזמן הגעת וסת עכ"ל מלשונו זה נראה כמו שהבין לכוונתו בס' ש"ג ומ"ש לאחר או להקדים ר"ל פעמים מקדמת ורואה בכ"ז ופעמים מאחרת לראות בכ"ח או בכ"ט ומ"ש בס' כו"פ בזה ב' דרכים אינו נכון דא"כ מאי או אחריו שכתב הרמ"א לפי פירושו לכן המחוור נ"ל עפ"י מ"ש הראב"ד בס' בעה"נ בשער הוסתות ד' ז' וז"ל שהוא רוב המצוי בין הנשים לשנות וסתן יום ויומים ושלשה ימים פעמים מרחיקות ופעמים מקריבות וכיון שהרבה מצוי כו' עכ"ל ע"ש ולפ"ז כיון שהוא מצוי לקדם או לאחר ב' או ג' לפי דמים יתירים דאתנהו בהן כך דרכה לקדם את וסתה ואם מעט דרכה לאחר זמן וסתה איזה ימים מש"ה צריכה לפרוש כל אותן הימים דהא חזינן דאשה זו דרכה בכך וק"ל ובשו"ת חוט השני הבין כמ"ש לדעת הש"ג ע"ש סי' כ"ד ודוק:

(ה) כ"ז שלא קבעתו ג"פ. נראה מדכ' כ"ז שלא קבעתו דאפילו ראתה הרבה פעמים כ"ז שלא קבעה וסת אינה חוששת כלל דכללא הוא דקטנה וזקנה אינה חוששת לוסת שאינו קבוע אבל הט"ז בסי' קפ"ט ס"ק מ"ג השיג ע"ז ודעתו דאם ראתה ג"פ אעפ"י שלא נקבע וסת מ"מ חוששת כיון דמוחזקת לראות ובנק"ה שם מקיים דברי הש"ע ועיין במש"ל סי' הנ"ל:

(ו) אם רגילה לראות בהנה"ח. לשיטת הפוסקים דלית להו הא דא"א שכתבתי למעלה צ"ל הטבע האשה בוסתה תליא במהלך השמש בזריחתה על הארץ או בשקיעתה והוא דבר תמוה אשר לא מצינו שום זכר מזה בשום ספר ואדרבה כל הפוסקים סתמו וכתבו שעונה הוא יום או לילה אלא שברמב"ם פ"ד מהלכות א"ב דין י"ג כתב בזה"ל וכן אם היה דרכה לראות בשש שעות בלילה ועברה ולא ראתה אסורה לשמש עד שתזרח השמש עכ"ל משמעות נמי דנחשוב הלילה עד זריחת השמש והוא דבר תמוה ועיין בשו"ת חוט השני סימן כ"ד אמנם לשיטת א"א ניחא כמש"ל וכן י"ל דהרמב"ם מיירי ביומי ניסן ויומי תשרי:

(ז) ביום. ועיין ש"ך ס"ק י"ג שכ' הטעם ע"ש אמנם הטעם פשוט דכיון דספקא הוא מש"ה בלילה מותר דוסתות דרבנן וקיי"ל סד"ר להקל וכמ"ש הש"ך אמנם ביום כיון דלא חזאי עד השתא אמרינן אגלאי מילתא למפרע דעד האידנא וסתה ביום מש"ה לא חזיא והשתא תראה ביום וכן מ"כ:

(ח) אסורה בלילה. כתב הש"ך ס"ק ט"ו ולפמ"ש לעיל ס"ק ז' א"כ בהנץ החמה אסורה כאן כל הלילה וכל היום וביום שאחריו כשיעור הנמשך ובקודם הלילה אסורה כל היום וכל הלילה שלפניו ובלילה שלאחריו כשיעור הנמשך בו עכ"ל וכתב ע"ז בס' הנז' וז"ל דבריו תמוהים דהא הוא גופא כ' לעיל בסק"ז דדוקא כשאין לה וסת קבוע באיזה שעה כגון פעמים בתחלת היום והכא הרי יש לה שעה קבועה ואמאי תאסור כ"ד שעות עכ"ל המעיין בס' נק"ה נראה דעתו כיון דנשי דידן אין רגילות שתקבע וסתות לשעות מש"ה החמיר בא"ז אפילו ברגילה לקבוע לשעות שדינה כאלו לא קבעו לשעות משום לא פלוג ואם כן צדקו דברי הש"ך ולק"מ

תו כתב שם בס' הנ"ל וז"ל ונ"ל דאשה שקבעה וסת מליל ט"ו לליל ט"ו ודרכה לראות כל ז' ימים וצריכה למנות ז"נ של שבוע שניה וטובלת ליל ט"ו דמותרת לשמש אף שהוא שעת וסתה דוסתות דרבנן ולא החמירו לאוסרה על בעלה לעולם מכ"ש אם דרכה לראות ביום ט"ו דאין להחמיר בליל טבילתה ליל ט"ו משום עונה שלפני עונת וסתה כדעת הא"ז ומביא ראיה ע"ז ואף שיש לדחות ראייתו מ"מ לדינא נ"ל דדבריו נכונים ודווקא שלא תאסור עולמית הוא דשרינן לה אבל משום מצות עונה של ליל טבילה לא שרינן לה וסתות דרבנן וכמש"ל:

(ט) ששופעת או מזלפת. דין זה צל"ע לכן צריך אני להביא מקור דין זה הראב"ד בס' בעה"נ בשער הוסתות כ' וז"ל ואשה שהיא למודה לראות ה"י או ד' רצופים נאמרו בה ג' פנים יש מי שאומר שאינה חוששת אלא ליום הראשון בלבד כי הוא עיקר הוסתות והוא צריך ג"פ לעוקרו אבל שאר ימי עונה אע"פ שהיא למודה בהן כ"פ נעקרים הם בפ"א לפי שאין אשה קובעת וסת תוך ימי נדתה וכו' הלכך הן כוסת שאינו קבוע ונעקרים בפ"א ואינה חוששת אלא לעונה א' ויש מי שאומר שאפי' עונה א' אינה חוששת להן לפי שאינן אלא משיכות וסת ודמים יתרים הוא דאתוספו בהן כדאמרינן ס"פ בנות כותים ומדקרי להו תוספת דמים אלמא אין להן דין וסת בפ"ע והלכך כיון שנעקר הראשון כולן נעקרו עמו ואם לא ראתה ביום ראשון הא הוי עקירה לשני ויש מי שאומר כשם שחוששת לראשון כך היא חוששת לכולן ג' עונות והטעם כיון שאין אנו בקיאים במראות דמים ולא בתקון הוסתות דכולה נשי דידן טועות משוינן להו דלא ידעינן בין ימי נדה לימי זיבות וקיי"ל דאין אשה קובעת וסת תוך י"א ימים שבין נדה לנדה כו' הילכך איכא הכא שתי הוכחות שמא היום הראשון של וסת היה דם טהור והשני או השלישי היה דם טמא והוא היה תחלת הוסת ועיקרו א"נ הראשון או הב' היה מתוך י"א והשלישי והרביעי תחלת נדה וראוין לקביעת וסת וכיון דאיכא השתא הני חששות כלהו ימי הוסת הם עיקר וצריכה לחוש להם ג"פ כראשון של וסת. הנה אלה ג' פנים נאמרו ע"ז הענין. ולזה הטעם השלישי כמה חומרות וכמה ספקות יכולים להוליד לאשה שאין לה וסת קבוע מיום ליום וכו'. עתה אפרש אותם ואומר תחלה כי מה שחשש המחמיר בזה לדם טמא ודם טהור וחשש לקלקול הוסתות אע"פ שמצינו שחששו רבותינו לכל אלה ה"מ היכא דרואה דם לטמא כל דמים שהיא רואה ולהצריכה ז"נ כאלו היא רואה בתוך ימי זיבתה דהתם ספקא דאורייתא היא וחשש דאורייתא אבל היכא דאינה רואה חשש וסתות הא אמרינן דרבנן היא ואפי' בקבוע וכ"ש באינו קבוע הלכך ספקא דרבנן לקולא ועוד דרוב דמים שבאשה טמאים ואשכחן דסמוך רבנן עליה דהאי רובא ואפי' לקולא וכו' וכ"ש הכא לגבי וסתות דחומרא היא דמבעיא לן למיסמך ארובא וכן בחשש הטועות נמי רובא לאו טועות נינהו וחששא דרבנן דאיכא רובא להיתרא ליכא למיחש כלל מיהו לגבי האי דוכתא בלחוד איכא טעמא אחרינא דמבעיא ליה למיחש לכל ימי העונה כדברי המחמיר ולאו מטעמיה אלא כיון דאיכא שופעת ואיכא נמי מזלפת שהיא כשופעת שאינן אלא ראייה א' ואפי' מזלפת כל ז' כדאיתא בפ"ק דנדה הלכך ה"ל כל ימי העונה כיום א' ושעה אחת ואשכחן דאפילו ר"י דמיקל בחשש עונות הוסתות בשעת הוסת מיהו מודה דחיישא ומש"ה מבעיא ליה למיחש תלתא זימני לכל ימי עונה עד דעקרה להו אבל למיחש לדם טמא ולדם טהור ולמיחש לספק טועות לגבי חשש וסתות להא ודאי לא חיישינן לא במקום וסת קבוע ולא במקום וסת שאינו קבוע. עוד יש טעם להחזיק הדרך הזה ולחוש לכל ימי העונה עד שתעקר מהם ג' פעמים מפני שהוא רוב המצוי בנשים לשנות וסתן יום או יומים וג"י פעמים מרחיקות פעמים מקריבות וחוזרות למקומם וכיון שהדבר מצוי כן אין ראויה לסמוך כלל ולהחזיק ימי הוסת בטפלה לתחלת הוסת ולטהר שאר ימי הוסת בעקירת פ"א כי שמא הימים שהם עתה בתוך הוסת היו כבר תחלת הוסת ואע"פ שהם עתה אמצעים לא אבדו מעלתם הראשונה לפיכך אין לנו אלא כלשון האחרון שתהא צריכה עקירה ג"פ לכל ימי הוסת וזה הדרך הוא הנכון והישר בעיני ומסיר הספקות מעלינו ובו ראוי ללכת כענין שנא' סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי עכ"ל

נמצא אנו למדין מדברי הראב"ד ז"ל דג' מחלוקות בדבר דלדעה ראשונה אע"ג דא"צ למעקר ג' זמנים אלא יום ראשון בלבד מ"מ מיחוש חיישי חדא זימנא לכל ימי משך הוסת לפי דס"ל לדעה זו הא דקיי"ל אין אשה קובעת וסת בימי נדותה מ"מ מיחוש חייש לה חדא זימנא מיהו וכדאי' לר"פ בס"פ ב"כ גבי ימי זיבה דאע"פ שאין אשה קובעת וסתה בימי זיבתה ס"ל לר"פ דמיהו מיחש חייש לה חדא זימנא וכ"פ הראב"ד שם כר"פ אע"ג דר"ה ברי' דר"י מתקיף לפשיטתא דר"פ ועיין מש"ל והדעה השניה ס"ל דאפי' פ"א אינה חוששת לה לפי שאינה אלא משיכות הוסת ודמים יתירים הוא דאתוספו בהו ואפי' לר"פ דס"ל דאם ראתה בימי זיבה דחוששת לה מ"מ בימי נדה מודה דאפי' מיחש לא חיישי לה מטעם דש"ה דדמים יתירים דאתוספו לה וכולן נמשכו אחר יום הראשון והלכך כיון שנעקר הראשון כולן נעקרין. והדעה הג' ס"ל דנהי דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה מ"מ כיון שאין אנו עתה בקיאים במראות הדמים וכטועה משוינן לה מש"ה בעי למעקר כל ימי משך הוסת תלתא זימני והראב"ד לא ניחא ליה דגזרינן כולי האי בוסתות דרבנן מ"מ לכ"ע אם הי' הדין שאשה קובעת וסת בימי נדתה וודאי דצריכה לפרוש כל ימי משך הוסת דהא קבעה לכל יום ויום לוסת בפ"ע וצריכה לחוש לשמא תראה בו עד שתעקור ג' פעמים וא"כ לדידן דקיי"ל דהאידנא אשה קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה וכמ"ש הטור בשם הרמב"ן בסי' קפ"ט ונמשך אחריו בש"ע ומש"ה השמיט בש"ע שם לדין זה דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה אם הוא ממעין פתוח לפי דס"ל כרמב"ן דהאידנא אין לחלק ועיין בש"ך שם ס"ק ע"א ובמה שכתבתי שם א"כ מן הדין צריכה לחוש לכל ימי משך הוסת וקשיא הפסקים בש"ע אהדדי דכאן פסק דאין צריכה לחוש אלא להתחלת הוסת אבל לא לשאר משך ימי הוסת ושם בסי' קפ"ט פסק דהאידנא אשה קובעת וסת בימי נדתה והא וודאי קושיא היא

ותו קשה לי דהא כל עיקר לא דחה הראב"ד ז"ל לדעת המחמיר שם דצריכה תלתא זימני למעקר כל ימי משך הוסת מטעם דהאידנא כטועות משוינן להו ויש לחוש דשמא א' וב' היה מימי זיבה והשלישי והרביעי תחלת נדה הוא אלא משום דס"ל דלא חיישינן להו אלא לטמא לכל דם שהיא רואה שהוא חששא דאיסור דאורייתא משא"כ בוסתות דרבנן לא חיישינן להא וכמש"ל וא"כ לדידן דס"ל כרמב"ן דהאידנא אשה קובעת וסת בימי נדתה והטעם כמ"ש הרמב"ן ז"ל בהלכותיו וז"ל בפ"ה דין ט"ז בזמן הזה שהחמירו בנות ישראל על עצמן שלא יהו צריכות למנות ימי הנדות וי"א יום שלאחריה והחזיקו עצמן טועות יראה לי שכך דינן בוסתות דהן קובעות אותן אפילו בתוך ימי נדה וזיבה הגע עצמך שראתה א' בחדש וז' בו וחזרה וראתה בז' בחדש ב"פ אתה אומר לא קבעה וסת ושמא ראיה ראשונה שבר"ח מימי י"א היתה ושל ז' בחדש תחלת נדה וראויה לוסת היה רואה ב' וג' ימים והיו הראשונים תוך י"ח לראיה שקדמה והשתא ראוין לנדה הרי האחרונים קובעים וסת מן הדין ולא הראשונים ואם אתה מנהיג כדין זה עכשיו הרי החזרת בנות ישראל למנות ז' וי"א דבר שנשכח מהן לגמרי לפיכך אם ראתה מט"ו לט"ו ד"פ קבעה לה וסת וכן כל כיוצא בזה עכ"ל הרי להדיא דאנן ס"ל כרמב"ן דאשה קובעת וסת האידנא בימי נדותה וס"ל דחיישינן לטועות אפי' בוסתות דרבנן דהא מה"ט הוא הא דקובעה האידנא לוסת בימי נדתה וזה כדעת המחמירים שבראב"ד וא"כ הדר דינא דצריכה לחוש כל ימי משך הוסת עד שתעקור מהם ג"פ

ובאמת המחבר נמשך אחר פסקי הרא"ש והרשב"א שהוכיחו מסוגיא דפ"ק די"א דא"צ לפרוש אלא עונה תחלת וסת והרשב"א הוסיף עוד ראיה מפ' האשה וכמבואר שם ואביא לקמן לשונו בע"ה וכל דבריהם סובבים לדחות דברי הראב"ד דס"ל דמדינא דגמרא דצריך לחוש לכל ימי משך וסת אם היא שופעת או מזלפת דהכל ראיה א' היא וע"ז הביאו ראיה דאפי' בכה"ג מדינא דש"ס א"צ לפרוש אלא עונה תחלת הוסת וכמבואר בלשונם שם שרצו להוכיח לסתור דברי הראב"ד ז"ל ואם אינה שופעת או מזלפת אלא שפסקה בין הראיות פשיטא דא"צ לחוש אלא לעונה תחלת הוסת כיון דקיי"ל אין אשה קובעת וסת בימי נדתה ואפי' לחוש לו פ"א א"צ וכמו שאבאר לקמן וכ"ז מדינא דש"ס אבל לדידן דקיי"ל כהרמב"ן דאשה קובעת וסת האידנא מטעם דכטועות משוינן להו וודאי דצריכה לפרוש כל ימי משך וסת דכל יום ויום קבעה לוסת בפ"ע וכמ"ש הרמב"ן הביאו הטור וכ"כ בפרישה שם דהאידנא קובעת וסת בין ביומי נדה בין ביומי זיבתה ומ"ש הטור אחר דברי הראב"ד וכ"כ הרמב"ן כו' ר"ל לדינא שוין הראב"ד והרמב"ן דצריכה לפרוש כל ימי משך הוסת אמנם חלוקין הן בטעמא דמלתא דהראב"ד ס"ל דהטעם משום שופעת וזולפת או משום שכן דרכן של נשים לשנות וסתן יום או יומים והרמב"ן סבירא ליה הטעם דהאידנא קובעת וסת בימי נדתן משום ספק טועות משום הכי כל יום ויום וסת בפ"ע הוא וכנ"ל

ואין להקשות לטעמו של הרמב"ן ז"ל הא ניחא דצריכה לחוש שלשה ימים הראשונים של וסתה אבל אם נמשכה ראייתה אחר ג' ימים אמאי צריכה לחוש לאותן הימים שאחר ג"י דאף אי נימא דשלשה ימים הראשונים מימי זיבה היו א"כ הא צריכה ז"נ וכל זמן שלא ספרה ז"נ אינה חוזרת לימי נדתה לשיטת הרמב"ן וסייעתו וא"כ הא אין אשה קובעת וסת בימי זיבתה ואפי' למיחש לה חדא זימנא לא חיישינן לה לשיטת רוב הפוסקים החולקים על הראב"ד וכמו שאבאר לקמן וא"כ אמאי כ' הרמב"ן דצריכה לפרוש כל ימי משך הוסת אפי' נמשך וסתה חמשה וששה ימים רצופים דכל יום כוסת בפ"ע וכמבואר בהלכותיו שם פ"ה דין כ"ב ז"א דאע"ג דאין אשה קובעת וסתה בימי זיבתה מ"מ בימים שהם לספירת זיבתה קובעת וסתה וכמ"ש הראב"ד ז"ל בס' בעה"נ שם וז"ל ואי הוי תלתא זימני בתוך אחד עשר יום ותרי מנייהו בתחלת שמונה עשר יום ור"ל שראתה ה' ימים רצופים ותלתא מנייהו בסוף ימי זיבתה ותרי יומי ראתה בתחלת י"ח שהם ימי זיבה אע"ג דלא מתחלת תחלת נדה עד שספרה ז' נקיים מסתברא לי דלמיקבע בהו הוסת בימי נדה חשבינן לה וקבעה דכי אמר שמואל ימי זיבה לא קבעו בהו וסת אמתני' קאי דקתני כל אחד עשר יום בחזקת טהרה ועלה א"ש לומר שאינה קובעת וסת בתוך י"א יום ודווקא קאמר י"א אבל ימי הראויה לספירת י"א לא קאמר דקיי"ל לרבנן דבשבעת ימי נדה היא מתמרקת מדמי' ולא הדרה אלא עד שמנה עשר יום וכי מטיל לשמנה עשר יום בין שהם ראוים לנדה בין שהם מספירת זיבה ראוים הם לקביעת וסת עכ"ל ואף שהרז"ה בהשגות חולק ע"ז מ"מ הרמב"ן י"ל דס"ל בהא כראב"ד ז"ל דימים שהם לספירות ז"נ של זיבה היא קובעת וסת בהן וכ"כ בחדושיו דף ל"ט וכבר הורה זקן

ונזכיר מה דתמיה לי על הב"י שכ' בסס"י קפ"ט על מ"ש הרמב"ם בפ"ח מהלכות א"ב אם נקבע לה וסת בימי זיבתה ה"ז חוששת לוסת וכל וסת שקבעה בימי זיבתה אם נעקר אפי' פ"א נעקרה וא"צ להעקר ג"פ שחזקת דמיה מסולקים לימים אלו וכתב ע"ז הב"י וז"ל ומ"ש שחזקת דמים מסולקים לימים אלו איני יודע למה הם בחזקה זו דבשלמא גבי מעוברת ומניקה שייך לומר כן לפי שרוב הנשים אין דרכן לראות בהן אבל לימי זיבה איני מוצא טעם ומ"מ כך משמע במתניתין ס"פ ב"כ דקתני כל י"א יום בחזקת טהרה עכ"ל ולא ידעתי למה סניא ליה הטעם שכתב הראב"ד ז"ל דקיי"ל לרבנן דבז' ימי נדה דמיה מתמרקין ואינם חוזרין עד שמנה עשר יום וכמש"ל גם לא ידעתי למה תמה על הרמב"ם שכתב כן הא בפ' התינוקת דס"ח ע"ב אית' כן בהדי' בגמרא כדברי הרמב"ם דגרסינן התם כי אמרינן אין אשה קובעת וסת בימי זיבתה דלא בעינן תלתא זימני למיעקר דאמרינן דמיה מסולקים וכיון דדמיה מסולקים ד"ש

ונחזור על הראשונות דברי המחבר צל"ע גם בדברי הרשב"א בתה"א יש מקום עיון וז"ל דף קע"ד ע"ב תנן בפ"ק דנדה אע"פ שאמרו ד"ש צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על ד"ט ואמרינן עלה בגמרא חוץ מן הנדה דבתוך ימי הנדה לא בעי בדיקה הניחא לר"ל דאמר אין אשה קובעת וסת בימי נדתה שפיר אלא לר"י דאמר אשה קובעת וסת תוך ימי נדתה תבדוק דלמא קבעה לה וסת ואיכא למידק ולר"ל מי ניחא תבדוק דהא איכא שופעת או מזלפת שני או שלשה ימים והוה ליה כולי יומי ראויה כעונה אחת וכשעה אחת וצריכה לחוש לכל זמן המשכת וסת לפי שאין עיקר וסת אם בתחלתו והשאר טפלה לו או שמא סופו או אם אמצעיתו עיקר ותחלה טפלה לו משום דמים יתרים דאתוספו בהו מקדים הוסת לבוא וא"כ תבדוק לעמוד על זמן המשכתו כדי לחוש לכ"ז המשכתו ונראה מכאן שאין חוששין אלא לעונת עיקר התחלתו שהוא העיקר ובהעקר העיקר נסתלק הטפל ויש ראיה מדתניא בפ' האשה היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה וכו' אלא שקשה לי קצת מדאמרינן בפ"ק דנדה גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אפי' שופעת כל זה אינה אלא כראיה א' ופוסקת ה"ל כב' ראיות אלמא ראיה ב' שבתוך ימי נדה לא בתר ראיה ראשונה שדינן לה כלומר דאין דמי' אלא מחמת ראיה ראשונה אלא כראיה שניה בפ"ע וכיון שכן אם פוסקת וחוזרת ורואה תחוש לכולה וי"ל דהתם להחזיקה בדמים הוא שאמרו ונ"מ לטהרות וא"נ לבעלה ולענין כתמים