סדרי טהרה עט

ליכא למידק כלל ובאמת הפוסקים לא דייקי כלל אלא מלשון לא יאכל הזב ולא אמר ולא תאכל הזבה וכו' אבל מהתם ליכא להוכיח שהשיבה כפי מה ששאל אליה מה הוא אצלך וע"ז השיבה אכל עמי וכו' ונראה דכל הני דפליגי רבוותא נכון להחמיר וכמ"ש הראב"ד בס' בעה"נ שאכתוב בסמוך מיהו נראה ממ"ש הרא"ש בפסקי הלכות נדה בקצרה וז"ל ולא ישכב על מטתה אפילו כשאינה במטה עכ"ל משמע דוקא שכיבה הוא דאסור ולא ישיבה וכן בהלכות נדה להרמב"ן פ"ח כתב וז"ל אסור לשכב על מטתה וכו' וכל המרבה בהרחקה ה"ז משובח עכ"ל ומדלא הזכירו כלל איסור בישיבה מבואר דאפי' בפניה נמי שרי ונגיעה שנוגע בסדין שהוא מלוכלך בדם אין אסור אע"פ שקצת נזהרין בזה ושיבוש הוא ט"ז:

(יב) שמתנדדת. אבל ע"ג קורות כבדים המונחים על הארץ מותר לישב עם אשתו לפי שכבדתן קובעתן נ"ש בתשובה:

(יג) במטה. כתב הש"ך וז"ל מיהו במטה של עץ או של בנין מותר עם אשתו הוא במטתו והיא במטתה וכ"כ הר"מ אלשקר בתשובה סימן צ"א והוא מפ' הדר דס"ג ע"ב הישן בקילעא שאיש ואשתו שם עכ"ל ודבריו תמוהים הא בהדיא כתב הרמ"א ואפי' אם שוכבים בב' מטות אם נוגעים זב"ז אסור והתם נמי מיירי במטה של עץ וכמבואר במרדכי שכתב דאפי' אם רגלי המטות נוגעים זב"ז דאסור ואם ר"ל כשאין נוגעין זב"ז פשיטא דמותר ומה"ת לאסור ואי משום יחוד הא נמי פשיטא דיחוד מותר בנדה כמבואר בגמרא בהדיא וא"צ להביא ראיה מרמ"א וכבר עמד ע"ז בס' א"מ סימן זה וכתב שעיין בתשובת מהרמ"א שם ומיירי שם דישנים תחת הוילון הפרוס ושוכבין שם הוא במטתה וכו' וצ"ל דס"ד דהוי דרך חבה הואיל דהוילון הוא פרוס רק להם לבדם מפני הצניעות ואפשר חסר בכאן בש"ך אמנם ראיה שלו תמיה דהוא פירש קילעא דפ' הדר מלשון קלעים כמ"ש שם להדיא ובאמת פירושו חדר בכל דוכתא בש"ס וכן פירש"י שם ובברכות דף כ"ב ובע"ז דכ"ד עכ"ל:

(יד) אפילו בעקבה. מגמרא דנדרים דף כ' ע"א הוא דאיתא התם ר"א בר"י אומר כל המסתכל בעקבה של אשה הויין לו בנים שאינן מהוגנים אר"י ובאשתו נדה אמר ר"ל עקבה דקתני במקום הטנופת שהוא מכוון כנגד העקב ע"כ וכתב הרשב"א בתה"א דמן עקבה נלמד בכ"מ מקומות המכוסים שבה דאסור להסתכל בהן ותמה הב"י והב"ח ופרישה הא בגמרא אר"ל דעקבה דתני במקום הטנופת משמע דבהא לחודא אסור ולא בשאר מקומות ונעלם מהם דברי הראב"ד בס' בעה"נ דף ב' שכתב בשם י"מ דמלתא דר"י לחוד ודר"ל לחוד דהא דר"י בעקבה ממש ובאשתו נדה והא דר"ל אפילו באשתו שאינו נדה ומאי עקבה מקום הטנופת ור"י ור"ל לא פליגי אלא בפירושא דברייתא כו' ואנן לית לן לאכרועי בהא מלתא דמעשה שמים הוא מיהו מידי אסורא לא נפיק ונקטינן כתרווייהו לחומרא דאסור להסתכל בעקב אשתו נדה ומן העקב נלמד כ"מ המכוסה שבה וכו' עכ"ל וכבר נתעורר בזה בס' מנ"י:

(טו) אבל מותר להסתכל. ובש"ד כתב ולא יתן בה עיניו יותר מדאי פן יתקלקל עמה כדאמר הספר לשם כל המסתכל באשה יותר מדאי הויין לו בנים שאינם מהוגנים אמר רב יוסף ובאשתו נדה אמרו שלא יראה בה יותר מדאי עכ"ל צ"ל דס"ל הא דאמר התם המסתכל בעקבה של אשה כו' לאו דווקא מקומות המכוסים בעקבה אמרו אלא אפילו במקומות הגלוים ועקבה דנקטי לרבותא אמרו וכ"ש בשאר אברים מקומות היופי מיהו הרמב"ם מתיר וכמ"ש הרמ"א כאן וטעמא הואיל והיא מותרת לאחר זמן אינו בא לידי מכשול

ודע דבכמה ענינים החמירו באשתו נדה יותר מן ערוה דעלמא ובכמה ענינים הקילו באשתו נדה יותר מן ערוה דעלמא וטעמא כמ"ש הרא"ש ז"ל בהלכות נדה הקצר וז"ל ומשעת ראייתה עד שתטבול ויש להתרחק לה קצת מבעלה בדברים שאפשר (נ"א בדברים שאפרש) כי התורה אסרה היחוד עם כל העריות וגם נדה היא בכרת כשאר עריות אלא שהדבר קשה להזהר מיחוד אשתו ומצאו רמז מן המקרא להתיר יחוד נדה ודרשו בסנהדרין דף ל"ז סוגה בשושנים ובשביל שנתייחד תדיר עמה עשו גדר וסייג ואמרו שלא יאכלו על שולחן אחד וכו' עכ"ד מש"ה בקצת החמירו משום סייג וגדר ובקצת הקילו מפני שראו שהוא דבר קשה וא"א להזהר וכל המחמיר על עצמו קדוש יאמר לו: (טז) זוכרים. הקשה בס' מנ"י וז"ל ולא ידעתי מאין יצא להם טעם זה הלא הטעם מפורש להדיא בש"ס ס"פ אע"פ כדי שלא תתגנה על בעלה ופירש רש"י בימי טהרה אם לבשה בגדים שלבשתה בימי נדתה עכ"ל ותמיה גדולה על האחרונים שלא הרגישו בזה ויש בה כמה נ"מ לדינא וצ"ע ובאמת לפי מ"ש הב"י דהטור למד כן מהא דאמרינן הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה ופירש רש"י שראוה שלבשה בגדי נדות קו' הרב מנ"י קו' עצומה היא דמנ"ל דמהאי טעמא הוא הא מפורש בש"ס טעם אחר אלא נראה דהרמב"ן והטור כ"כ מסברא דנפשיה כיון דמצינו דבקושי התירו להתקשט בימי נדתה אלא שלא תתגנה על בעלה וכמ"ש בסמוך אלמא דהקישוט מביא לידי הרגל דבר מש"ה ראוי לעשות זכירה והיכרא וכ"מ בפסקי הרמב"ן בהלכותיו פ"ח ד"ח ע"ש

ובזה מיושב מה שהקשה במנ"י וז"ל וזכירה זו למה דלא צריכין היכר אלא אם כן יש איזה הרגל וסיבה וקירוב דעת ולמ"ש לק"מ שהקישוט הוא המביא לידי קירוב דעת והגמרא דלא יהיב האי טעמא דמש"ה הבלאות יש לה משום האי טעמא הוי סגיא בקצת בגדים מבלאות שלה ולא היה צריך למיהב לה כל הבלאות והטור ניחא ליה למנקט האי טעמא דאלו לטעם הש"ס אפשר כשאין שניהם מקפידין ע"ז א"צ לשנות בגדיה מש"ה יהיב האי טעמא דצריך משום היכרא:

(יז) להתקשט. כתב בס' מנ"י ואע"ג דאמר במס' שבת דף ס"ד זקנים הראשונים היו אומרים והדוה בנדתה שלא תכחול כו' עד שבא ר"ע ולימד אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה ומשמע מדקדוק לשון הש"ס דר"ע אזיל לשיטתו דאמר אפילו מצא אחרת נאה הימנה אבל אנן דלא קיי"ל כוותיה אם כן תהא אסורה להתקשט וכו' שוב מצאתי בלח"מ ס"פ התינוקת שהרגיש בזה ותי' דמ"מ יש לחוש ע"י שתתגנה ישים לה עלילות דברים עד שיגרשנה עכ"ד ועיין בס' מל"מ פ"ו מהלכות גרושין שהרגיש בזה ותירץ דאיתא בהדיא בירושלמי שילהי מס' גיטין דזקנים אתיא כב"ש ור"ע אתיא כב"ה:

(יח) חוץ ממזיגת הכוס. ועיין בב"ח ובש"ך הביאו שכתב דה"ה ליתן הקערה על השולחן ודוקא קערה המיוחדת לבעלה אבל לא כשבני בית אוכלין ממנה וכ"כ ב"ש דף קי"ג ע"ב והט"ז כתב מדלא אמרו רק מזיגת הכוס ולא אמרו גם כן תיקון המאכל א"ו דחכמים שיערו זה בחכמתם שאין בזה קירוב דעת רק מעשה עבדות וכ"נ לפמ"ש הרמ"א דוקא מזיגה בפניו והנחה לפניו הוא דאסור הא הנחתה לפניו לחודה דשרי ה"ה ה"נ דשרי דאפילו אי משוינן דנתינה מן הקדירה לקערה למזיגה מ"מ כיון שהוא שלא בפניו שריא מיהו הב"ח לשיטתיה דס"ל דאע"פ דהמזיגה היה שלא בפניו כיון דהנחה הוא לפניו אסור מש"ה החמיר בזה אבל למ"ש הרמ"א והסכים לזה הש"ך בס"ק י"ד אין להחמיר כלל בזה:

(יט) אסורה ליצוק לו מים. כתב הפרישה דלפ"ז צ"ל דזריקה שריא דאל"כ בלא"ה אסור אך לפמ"ש הט"ז י"ל דהא לא הוי כמו זריקה לפי שהיא נוגעת בכלי והכלי במים והמים המה ע"י זריקה גם לפמ"ש הט"ז דבכלל האיסור הוי שאם הוא רוחץ מכלי שיש בו נקב ובשעת רחיצתו היא יוצקת מים לכלי גם כן ל"ד לזריקה ואצ"ל לפמ"ש הש"ך בשם הר"י דאסור לתת לפני בעלה קיתון של מים וכו' שירחוץ בהם רגליו מפני שהוא דרך חבה דלק"מ:

(כ) ואין חילוק בכל אלה. משמע דקאי לכל מילי המוזכר כאן בש"ע ואף מ"ש סעיף ח' דראוי שתיחד לה בגדים לימי נדותה וכו' ה"ה ברואה כתם כן וק"ל דא"כ למה אמרו במסכת כתובות דף ע"ב ובמס' קדושין ד"פ הוחזקה נדה בשכנותיה הי' בעלה לוקה עלי' ופירש"י שראוה שלבשה בגדי נדותה אכתי איך אפשר ללקות דלמא לא מצאה אלא כתם דאינה טמאה אלא מדרבנן ולאו בר מלקות הוא בשלמא הא ל"ק דאיך אפשר ללקות דלמא חזיא בלא הרגשה י"ל דחזקת דם שהוא בא בהרגשה ואזלינא בתר רוב דם שהיא רואה בהרגשה דהא אזלינן בד"נ בתר רובא אך הא קשיא דלמא לא חזיא דם כלל אלא שמצאה הכתמים וצ"ל כיון דלא עברה בשוק של טבחים דאלו עברה היתה תולה בה וכיון דלא עברה תלינן במצוי דודאי ראתה ובהרגשה חזיא ועדיין צ"ע

ועפ"ז אפשר ליישב מה שהקשה בתשובת הרמ"א הבאתיו לעיל סימן קפ"ה אהא דאמרינן במסכת כתובות דף ע"ב ובמס' קדושין דף פ' הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה אמאי לא קאמר דגם היא לוקה ולפמ"ש י"ל דמש"ה היא אינה לוקה במלקות דהא ק' דאיך אפשר לחייב מלקות כלל דלמא כתם מצאה או שלא בהרגשה חזיא וע"כ צ"ל דאזלינן בתר רובא דהא בשוק של טבחים לא עברה ובצפור לא נתעסקה מסתמא מגופה אתי' ובהרגשה חזיא דרוב דם בהרגשה אתיא בשלמא אם מצאה כתם ואמרה שלא הרגישה ודאי דאינו אלא מד"ס אבל מן הסתם אזלינן בתר רובא דבהרגשה אתיא אך קשה כיון דכתיב וספרה לה לעצמה שהיא נאמנת וא"כ אמאי לוקה הא איהי נאמנת דשלא בהרגשה חזיא או ע"י כתם אם כן איך אפשר להתרות בו למלקות דשמא תאמר דשלא בהרגשה חזיא והוי התראת ספק ואפילו למ"ד התראת ספק שמיה התראה מ"מ קשה איך פסק ותני לוקה עליה הא איכא דזימנין דאינו לוקה ובכה"ג שאומרת דשלא בהרגשה חזיא וא"ל דש"ה דאיתרע נאמנות שלה כיון דשימשה עם בעלה בטומאה ז"א דהא קיי"ל דחשוד לדבר הקל אינו חשוד לדבר החמור וא"כ ה"נ נהי דחשודה לעבור על ד"ס אכתי י"ל דלא עברה על איסור דאורייתא ונ"ל דהא משמע בפרק האשה רבה דע"א נאמן באיסורין ודוקא במידי דאיתיה בידים ומידי דלא אתחזק איסורא וכתבו התוספות שם ובריש מס' גיטין דילפינן לה דע"א נאמן באיסורין מן וספרה לה דכתיב גבי נדה וא"ל דהתם איתחזק איסורא ז"א דהתם אינה בחזקת שתראה לעולם והא דנאמנת לומר שטבלה לטומאתה משום דהוי בידה וכמ"ש ריש מס' גיטין ולכאורה קשיא דמ"מ נילף דע"א נאמן אפי' היכא דאיתחזק אסורא מהא דכתב בבשרה עד שתרגיש בבשרה וא"כ מן התורה האשה נאמנת לומר דחזי' בלא הרגשה אע"ג דרוב דם בהרגשה אתיא אפ"ה היא נאמנת נגד הרוב מכ"ש דנאמנת נגד החזקה דהא רובא וחזקה רובא עדיף אך ז"א דמהא ליכא למילף די"ל דאם ראינו שהדם שותת ממנה באמת אינה נאמנת והא דכתב בבשרה היינו אם ראתה דם ולא נודע לנו שתראה כ"א על פיה אז היא טהורה כיון דלא איתחזק לן ברואה כ"א על פיה והפה שאסר הוא הפה שהתיר וע"כ לא מבעי' לן התם אם ע"א נאמן היכא דאתחזק אסורא היינו באתחזק שלא ע"פ העד משא"כ היכא דלא אתחזק כ"א ע"פ העד וודאי דנאמן ולפ"ז היכא דהוחזק' נדה בשכנותיה וודאי דאינה נאמנת לומר דשלא בהרגשה חזיא כיון דכבר הוחזקה שלא ע"פ דלא שייך לומר שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דווקא כשאמר תוך כ"ד משא"כ הכא שהוחזקה כבר גם י"ל דמש"ה נאמנת לומר שלא בהרגשה חזי' במגו דאמרה מכה יש לי במקור דבהא לא שייך לומר דניזיל בתר רובא כיון שהוא שלא בשעת וסתה ואיכא חזקת טהרה דידה משא"כ הכא בהוחזק' נדה בשכנותי' אך כ"ז לענין שלא תהא נאמנת להעיד ולהתיר דבר שהוא בחזקת איסור לאחריני אבל העד לעצמו וודאי שהוא נאמן כגון שנמצא תרנגולת שחוטה במקום שיש לחוש לנבלה או לשחיטת עובד כוכבים וכה"ג ועיין ברשב"א שם ביבמות אף דאנן לא מהמנינן ליה מכל מקום העד עצמו וודאי דרשאי לאכול במה שברי לו שהוא כשר מש"ה לק"מ דמה"ט היא אינה לוקה דיכולה לומר דע"י כתם מצאה דם או שלא בהרגשה חזיא:

(כא) ליבונה. האחרונים כתבו שאין להקל כ"א ביום השביעי של נקיים דשוב ליכא למיחש להרגל דבר דכיון דסמוך לטבילה הוא לא שביק התירא ואכל אסורא:

(כב) פניו ידיו. כ' הש"ך אבל מזיגת הכוס אשכחן התירא טובא ע"כ ור"ל לדעת הגמי"י דמזיגה בלא הושטה או הושטה בלא מזיגה שרי' ולדעת הרשב"א דמזיגת יין במים דוקא אסור משא"כ בשאר משקין שרי א"כ ה"נ ואע"ג דבבריא נכון להחמיר בכולהו מ"מ בחולה שרי ע"כ:

(כג) אסור לבעלה. כ' כנה"ג בשם הרדב"ז היה בעלה אומן מקיז דם אם אין שם מקיז ז דם אחר מותר ע"כ וכ' ע"ז הכנה"ג ה"ה אם יש שם מקיז דם אחר אלא שאינו בקי כ"כ אם יש לחוש שלהיותו בלתי בקי יעשה לה היזק ובעלה הוא מקיז דם בקי שאין לחוש לכך בהא ודאי דמי' לרפואה דמותר הא לא"ה אסור ע"כ:

(כד) אסור למשמש לה הדפק. כ' הש"ך וז"ל ומיהו אם החולה מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדברי תשובות הרמב"ן סי' קכ"ז דשרי מפני פ"נ אלא די"ל לטעמי' אזיל דס"ל דנגיעת נדה אינה אלא מדרבנן אבל להרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מה"ת הכא אע"פ שיש פ"נ אפשר דאסור משום אביזרא דג"ע וצ"ע עכ"ל ב"י וכ"כ העט"ז ואין נראה דודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחבת ביאה כמש"ל סי' קנ"ז ס"ק יו"ד משא"כ הכא וכן המנהג פשוט שרופאים ישראל ממשמשים הדפק של אשה אפי' אשת איש או עובדת כוכבים אע"פ שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים וכן עושים שאר מיני משמושים עפ"י דרכי רפואה אלא הדבר פשוט כמ"ש וזה נראה דעת הרב דלעיל סי' קנ"ו משמע מדבריו כהרמב"ם וכמ"ש שם ס"ק יו"ד וכאן התיר משמוש הדפק מ"מ באין סכנה אסור לבעלה למשמש הדפק כשהיא נדה וכדאית' בתשו' הרמב"ן ובדברי הרב עכ"ל ובס' מנ"י כ' דאין ראיה משאר נשים לאשתו נדה דיש להחמיר ביותר באשתו נדה שלבו גס בה מן אשה אחרת וכמ"ש בתשו' הרשב"א סימן א' קפ"ח ובהגהת ש"ע אה"ע סימן כ"א עכ"ל ובמח"כ אין בדבריו ממש דהרשב"א בתשו' שם והרמ"א בהגה"ה לא מיירי אלא במה שאסרו חכמים משום הרגל דבר בהא הוא דשייך לחלק בין אשתו נדה דלבו גס בה לאשה דעלמא אבל מה שאסור מה"ת משום קריבות ערוה ודאי דחמירא א"א מאשתו נדה ואין לחלק בין לבו גס בה או לאו ומדחזינן מעשים בכל יום שהרופאים ישראלים ממשמשים בדפק ושאר מיני משמושים שמדרכי רפואה אפילו לא"א מוכח דאינו אסור מה"ת וכ"כ בס' כו"פ שדברי הש"ך ברורים ומסיים וכן נוהגין שאשה שיש לה מכה בבטנה וכ"מ תורפה רופאים רואים אותה וזה ודאי בגדר ג"ע כדאמר הש"ס ימות ואל תעמוד ערומה א"ו כדאמר הש"ס דזה במלאכתו עוסק עכ"ד מיהו מה שנראה מדברי הפוסקים הנ"ל דמה שאינו אסור אלא מדרבנן ליכא בכלל אביזרא דג"ע ואמרינן בי' יעבור ואל יהרג וכ"כ הש"ך בהדיא סי' קנ"ז ק' לי הא אמרינן בסנהדרין שלהי פרק בן סורר ומורה במעשה באדם א' שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא באו ושאלו הרופאים ואמרו דאין לו תקנה עד שתבעל לו ואמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר מאחורי הגדר ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר ובכל הני ליכא איסור דאורייתא לכ"ע אלא בחבוק ונשוק לדעת הרמב"ם בפ' כ"א מהלכות א"ב ד"א ואפ"ה אמרו חכמים ימות כו' גם למ"ד התם דפנויה היתה ודאי דליכא שום לתא דאורייתא וע"כ צ"ל דש"ה דחולי בא מחמת עבירה לפיכך ימות ואל יעשה העבירה וכמ"ש מוהרמב"ח בס' תוספת יוה"כ וכ"מ בסימן קנ"ה דאם אמר הבא לי עלין סתם והביא לו עלין מעצי אשרה ופסקו הפוסקים דלא כהירושלמי דס"ל כיון דאיכא לאו דלא ידבק בידך הוי אביזרא דע"ז אלא דאפ"ה שרי אך הר"ן והרב בהגה"ה לעיל סימן קנ"ז ע"כ לא ס"ל לחלק בהכי דא"כ מנ"ל למילף מהאי עובדא דאפילו דבר שאין בו מיתה רק לאו בעלמא יעבור ואל יהרג דלמא ש"ה דהחולי בא מחמת העברה א"ו דלא ס"ל לחלק בהכי ועיין בשו"ת חו"י סימן קפ"ב שהרגיש ג"כ בזה א"כ אף בדבר שאין בו לאו רק הרחקה מדרבנן נמי נימא דהוי אביזרא דג"ע ויהרג ואל יעבור כהאי עובדא דהתם אך מדברי הר"ן פ' אין מעמידין ופ' כ"ש וה"נ בסנהדרין שם משמע דס"ל דבכל הני איכא לאו דלא תקרבו והוא תמוה וכ"כ בס' מל"מ פ"ה מהלכות יסודי התורה בשם הרא"ם בתשו' ח"א סי' נ"ט דאפילו בחלוצה דאינה אסורה אלא מדרבנן הרי היא בכלל ג"ע ויהרג ואל יעבור ומייתי ראיה מהאי עובדא דשלהי פ' בן סורר ומורה דאפילו בפנויה ובדבור בעלמא ואפילו שלא בפניו שאין בכל אלו כ"א איסור הנאת פנויה בלבד ואפ"ה אמרו ימות וכו' משום דאביזרא דידיה הוא ע"ש וכ"כ הריב"ש סימן רנ"ה בהדיא

ועוד ק' לי על הש"ך שכ' בסימן קנ"ז דמהאי עובדא דמייתי הש"ס מוכח כדברי הרמב"ם דס"ל דאף שאר קריבות לערוה אסור מה"ת כמו חבוק ונשוק ולמ"ש אין שום ראיה שהרי אפילו דבור אסרו התם מיהו הא דאמר התם דפנויה היתה לק"מ אהר"ן דהא אמר התם דמשום פגם משפחה אמרו כו' אלא דראיה של הר"ן מהא דאמר התם למ"ד א"א שפיר וכ"נ מן הנ"י שם ועיין בהגהות מל"מ פי"ז מהלכות א"ב ואין דבריו ברורים אצלי דמה שהביא ראיה מהא דאמר ליה הבא עלין סתם וכו' והוא דעת הי"א לעיל סימן קנ"ה סעיף ב' כבר הסכימו הפוסקים דלא כהירושלמי זה וכמ"ש הש"ך שם ס"ק י"א ע"ש ולענין דינא במקום ס"נ יש לסמוך על הפוסקים המקילים לשמשה וכ"ש למשמש הדפק דשרי ועיין בס' בי"ש בא"ע סי' כ' שהשיג ג"כ על הש"ך

קצו (א) אם תראה ב' או ג"י. אע"ג דזבה דאורייתא אינה אלא בראתה ג"י עיין כו"פ מ"ש בזה והב"ח בק"א כתב דר"ל אם תראה ב"י זה אחר זה וראי' ב' היתה כל ביה"ש דה"ל ספק ראתה ג"י משפט אחד לו כוודאי ראתה ג"י דבודקת ביום שפסקה עכ"ד: