סדרי טהרה עח

דבלא חזרה הוי לידה כי החזירו נמי לאו כלום הוא ומיהו אי לאו דבכורות לא הוי ק' ליה אמאי איצטריך ליה למיתני החזירו כיון דאיצטריך לאשמעינן דיציאת הראש הוי לידה אשמעינן נמי אגב אורחיה דחזרה לאו כלום הוא אבל כולה בבא לית לה למיתני משום האי חידוש פורתא עכ"ל וזה כוונת הב"י דמשום האי חידוש פורתא לא היה צריך הטור להכפיל בדברים דבשלמא ר"ה כיון דאשמעינן דיד הוי לידה אשמעינן אגב אורחא האי חידוש פורתא דחזרה לא מהני אבל הטור שכבר כתב דאבר אחד הוי לידה לא היה לו להכפיל הדברים משום האי חידוש פורתא כנ"ל כוונת הב"י מיהו דאין לדמות דברי הפוסק לדברי התנא

כתב בספר כו"פ דאף דלא יהבינן ימי טוהר בהוציא אבר אחד אלא מעת שיצא רוב הגוף או הראש מ"מ לחומרא מנינן ימי טוהר מראשון לענין זה דשלמי לה ימי טוהר מעת שהוציא אבר אחד עכ"ד ולענ"ד אין זה מוכרח די"ל דאף שאמרו חז"ל הוצאת אבר אחד מקרי לידה מ"מ לא אמרו שתבטל בזה הלידה דאורייתא שאף שגם הוצאת אבר אחד מקרי לידה מ"מ הוצאת הרוב או הראש וודאי דלידה מיקרי ועשאו כאלו ילדה ב' ולדות דיהבינן ימי טוהר משני וטמאה גם כן מלידה ראשונה וכיון שאין נ"מ בזה לדידן אין להאריך בזה

מ"ש בב"ח כאן בשם תשו' מהרי"ו ע"ש ראבי"ה על תינוק שצווח בבטן אשה כיון שלא היתה באותה שעה מקשה לילד לא מנינן אלא משעת לידה ע"ש עיין בד"מ סימן רס"ב שהביא ג"כ לתשובה זו ע"ש

כתב בב"י דהראב"ד והרשב"א פליגי אם האידנא אנו בקיאין בגוף אטום או לאו וכתב דהראב"ד בס' בעה"נ כתב וז"ל ומיהו בגוף אטום יכול לעמוד עליו שאם אין לו צורות אברים והוא ניכר שלא נחתכו ממנו אבריו אלא שכך היה שלם אין אמו טמאה לידה ואפילו הוא בן ט' אבל טומאת נדה מיהו אית לה כדאמרן עכ"ל דברים אלו ליתא בס' בעה"נ שלפנינו ואדרבה כפי הנוסחא שלפנינו מפורש שם דאף בגוף אטום אין אנו בקיאים בזה"ז ואמו טמאה לידה וצ"ל שהיה לו נ"א בדברי הראב"ד שבס' בעה"נ הך ומיהו הוא חסר בדפוס חדש שנדפס בדפוס בערלין

קצה (א) תמיד היא בנדתה עד שתטבול. כלומר אף בימי לבונה כל חומר נדה עליה ש"ך משום דלכאורה היה נראה מדברי ר"ת ורש"י במסכת כתובות שיש להקל בימי לבונה יותר מן ימי נדותה לפי ששם דף ס"א אהא דאמר התם דביתהו דשמואל דמחלפא ליה בידא דשמאלא פירש"י בימי לבונה להכי כתב עד שתטבול כלומר אף בימי לבונה כל דין נדה יש לה כ"כ הפוסקים וכ"כ התוספות שם דאף רש"י ס"ל הכי שאין לחלק אלא אומר ר"ת שהיו רגילות לטבול אחר ז' לראיה כשפוסקת דלא אסורה השתא אלא מדרבנן אבל בזה"ז שאין רגילות לטבול עד אחר ז"נ אין חילוק בין ימי נדות לימי ליבון כדאמרינן במסכת שבת דף ס"ד בנדתה תהא וכו' וכ"ה בתו' במסכת שבת דף י"ג ע"ב וכ"ה ברא"ש מס' כתובות וכתב שם הטעם של טבילה שבסוף ז' לראייתה היה לטהרות לפי שלא החמירו חומרא דר"ז אלא לבעלה אבל לטהרות העמידו על ד"ת וצ"ל דמ"ש הרא"ש שם וז"ל שהיו רגילין לטבול אחר ז' ימי נדות כשפוסקת קודם שתשב ז"נ וכו' דלאו דווקא קודם שתשב ז"נ דלטעם זה אפילו התחילה לספור קצת ז"נ וכגון שלא ראתה רק מקצת ימים כל ששלמו לה ז' ימים אחר תחלת ראייתה היתה טובלת אלא דר"ל דאף קודם ששלמו לה ז"נ היתה טובלת דלטהרות לא חששו לחומרא דר"ז ובריב"ש סימן תכ"ה כתב עוד טעם האי דטובלת אחר ז' לתחלת ראייתה משום דס"ל דטבילה בזמנה מצוה מש"ה היתה טובלת מיד אחר ז' לראייתה דאז היא זמן טבילתה לדין תורה וכ"כ האי טעמא המרדכי פ"ק דשבת בשם ר"ת ז"ל

ובזה יש ליישב מה שהקשה מהרש"א ז"ל בתוספות במסכת כתובות שם וז"ל מדבריהם נראה שבאו לקיים פירש"י ומדברי הרא"ש אין נראה כן עכ"ל דלפ"ז לק"מ דר"ת דס"ל דטעם ב' טבילות משום דס"ל דטבילה בזמנה מצוה ומש"ה יש לקיים פירש"י דהא דביתהו דשמואל היה בימי לבונה די"ל דאף דביתהו דשמואל נהגה בב' טבילות מטעמא דטבילה בזמנה מצוה אבל הרא"ש דס"ל דטעם דב' טבילות משום טהרות מש"ה א"א לקיים פירש"י דא"ל דגם דביתהו דשמואל נהגה כן דהא שמואל בבבל היה ושם לא היה טהרות וכמ"ש התוס' במס' נדה דס"ז והרא"ש שם וכ"כ בס' ק"נ ונכון הוא ואין זה המנהג שהביא הרמב"ם פט"ו מהלכות א"ב דשם מיירי שנהגו שלא לספור ז"נ עד ששלמו ז' ימי נדה ומטבילה לא הוזכר כלל והוא מנהג אחר וע"ז כתב הרמב"ם ז"ל שהוא מנהג טעות הביאו ב"י סימן קפ"ג ובב"ח שם נתן טעם להמנהג זה עיין בתה"ד סימן רמ"ה ובהגהות ש"ד ועיין מ"ש סימן קצ"ו וכתב הריב"ש שם בשם הרמב"ן דבדורות האחרונים בטלוהו להני ב' טבילות משום דהוי חומרא דאתי לידי קולא שיבואו בה לידי מכשול להקל באיסור דרבנן כמו שנכשל בזה אותו תלמיד שהזכירו פ"ק דשבת ע"כ:

(ב) דכיון שבא עליה. ודוקא היכא דיש היתר לאסורה וכבר בא עליה כי הכא אבל היכא דאין היתר לאסורה אע"ג דכבר בא עליה אסור להתיחד עמה דתרתי בעינן וכדאיתא לעיל סימן קפ"ז סעיף י"ב וה"ה בזינתה תחת בעלה דאסורה עליו אסור להתיחד עמה וכדאיתא בפ"ק דמסכת סוטה דף ז' וכ"כ במ"י:

(ג) ולא יושיט. אפי' בדבר שהוא ארוך מטעם שמא יגע בבשרה וכדמפרש לקמן:

(ד) וכן ע"י זריקה. ובריק"ש כתב להתיר כל שאינו דרך שחוק ואין לזוז מדברי הרמ"א ובס' כו"פ כתב גם כן שראה נוהגין זורקין כלפי מעלה ולא לנוכח אשתו כמתכוין לזרוק לידה אלא כאינו מתכוין והיא פושטת ידה ומקבלה דזו לא הוי כזריקה ול"נ אע"פ שיש להקל מעיקר הדין מ"מ אין להתיר וכל המחמיר בענינים כאלה תע"ב וכ"כ בס' מנ"י דאפי' לנפוח נוצה או עפרורית מבגדי אשתו כשהיא לובשת בה אין להקל וסחור סחור וכו':

(ה) אא"כ יש שום שינוי. הפוסקים למדו דין זה מהא דמדמי הש"ס התם בפ"ק דשבת דאסור לישן עם אשתו נדה במטה א' לשני ב"א המכירים זא"ז א' אוכל בשר וא' אוכל גבינה דאסורים לאכול על שולחן אחד אא"כ יש היכר ביניהם כדאיתא לעיל סימן פ"ח ובס' תפארת למשה הק' ע"ז דלא דמי דהתם מדמי שכיבה עם אשתו נדה במטה א' לב' ב"א האוכלים בשר וגבינה על שלחן א' משא"כ אכילתו עם אשתו נדה דאף אם יאכל עמה בקערה אחת אין איסור אלא משום הרגל דבר מנ"ל למיגזר כולי האי ולאסור לאכול בשלחן א' בלא היכר ע"ש ונעלם ממנו דברי הראב"ד ז"ל בס' בעה"נ הביאו הר"ן פ"ק דשבת שהק' כן ותי' יפה וז"ל וא"ת מפני שהשוו בגמרא ענין עליית העוף וגבינה על שלחן אחד לענין הנדה אין זה דומה לזה שלא השוו וכו' אלא שלא תישן עמו במטה בבגדי' כי כשם שהשלחן הזמנה לאכילה כך המטה הזמנה לתשמיש וכמו שגזרו בבשר וגבינה העלאה אטו אכילה כך ראוי לגזור עלייה במטה אטו תשמיש אבל אכילת הנדה עם בעלה על שלחן אחד מותר שאפי' בקערה אחת אינה אלא משום הרגל דבר מנין לנו לאסור אלא שיש לסמוך דבריהם ממה שאמרו כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה שמא יאכילנו דברים טמאים והתם ודאי על שלחן א' נמי אסור דומיא דעוף וגבינה דאיכא למיגזר בי' עלייה אטו אכילה וקאמר כיוצא בו אלמא אכילת זב וזבה נמי אסור על שלחן א' כי האיך מיהו אתחזי לן שאם הפרישה מפה אחרת לעצמה אע"פ שהיא אוכלת על שלחן א' מותר דהא איכא היכרא להרחקה והכי נהוג עלמא לבשר וגבינה עכ"ל מבואר דס"ל דהאיסור לאכול על שלחן א' יש לו ראיה מן הש"ס ולא למדו מהא דשני ב"א דא' אוכל בשר וכו' אלא שריותא דמהני היכרא וכ"ש הוא מהתם ועיין מ"ש עוד בסמוך בזה:

(ו) לחם או קנקן. כתב הפרישה וט"ז דווקא כשאין אוכלין מאותו לחם ואין שותין מאותו קנקן דומיא דסימן פ"ח עכ"ל מיהו מבואר שם שאם הקנקן ששותין ממנו אין דרכו להיות על השלחן הוי היכר כשעומד השתא על השלחן אע"פ ששותין ממנו אף שהב"ח שם חולק ע"ז הא הש"ך שם הסכים לדברי הש"ע וכמ"ש כאן דמהני דהא הרמב"ם מתיר לגמרי לאכול על שלחן אחד ולא אסר אלא באוכלין מקערה אחת גם בד"מ כתב וז"ל ובמדינות אלו הוא המנהג בכ"מ שראיתי שאוכלין עמה על שלחן אחד אבל לא בקערה אחת מיהו נ"ל דמ"ש בד"מ שראה בכל המדינות האלו שאוכלין עמה על שלחן אחד כדבריו כן הוא לפי שהוא היה במדינת פולין שאוכלין כל בני הבית מקערה אחת וכיון שבימי נדתה אוכלת היא מקערה שלה לבדה הא הוי היכר וכמ"ש לקמן משא"כ במדינות אשכנז שכל אחד אוכל מקערה שלפניו משום הכי צריך היכר אחר ומזה מיירי הפוסקים ומשום הכי השמיט הרמ"א כאן בהג"ה מנהג זה וסמך עצמו על מה שכתוב לחלק בין דרכן לאכול בקערה אחת או לאו

כתב המרדכי בפ"ק דשבת בשם חכמי נרבונה סמך מדכתיב אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך ע"כ ר"ל סיפא דקרא בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך אבל אשתך בזמן שהיא כגפן פוריה אינה סביב לשלחנך אלא בירכתי ביתך גם במשנה במכילתין דף ס"ד ע"ב מדמה נשים בדמי' לגפן פוריה יש גפן וכו' וי"א הא דצריכין כ' הש"ך בס"ק ז' בשם הב"ח דאף לסברא זו אינה אלא כשגם בני בית אוכלין עמהם על שלחן א' ביחד התם הוא דשרי כשהיא אוכלת מקערה שלה אע"פ שאוכלין על מפה א' בלא שום היכר אבל כשבני בית אוכלין על שלחן אחר והאיש והאשה אוכלין לבדן על שלחן א' כ"א מקערה שלו אסור אפי' היה רגיל לאכול עמה בקערה א' וכ' ע"ז הש"ך ומשמע בדבריו דה"ק כשאין שם ב"ב כלל אסור ואין דבריו מוכרחים עכ"ל נראה מדברי הש"ך שמה שכ' שאין דברי הב"ח מוכרחים לא קאי אלא מה דס"ל דאף כשאין שם בני בית כלל אסור אבל מה דס"ל שאם יש שם בני בית והבעל והאשה אוכלין על שלחן והב"ב על שלחן אחר דאסור מודה ליה הש"ך דאפי' דרכן לאכול כל השנה מקערה א' והשתא כ"א אוכל מקערה שלו לבד דאסור ובאמת שאין לדבריו אלו הכרח בב"ח דיסבור הכי ואפשר דאף הב"ח לא מיירי אלא בדאיכא בני בית שם והוא ואשתו אוכלין על שלחן א' לבדן ושאר בני בית על שלחן אחר דאז מראה אקרובי דעתיה טפי אבל כשאין בני בית שם אפשר דס"ל נמי להב"ח דסגיא כשהוא אוכל מקערה שלו לבדו והיא מקערה שלה אם דרכן כל השנה לאכול מקערה א' וע"ש

ואך בעיקר הדין מה שנראה מן הב"ח לחלק בין היכר זה שכ"א אוכל מקערה שלו לבד אע"פ שאין דרכן בכך בשאר ימי השנה ובין שאר היכרים כגון פריסת מפה לכ"א וכה"ג דמהני ביושבין על שלחן א' לבדן משא"כ ההיכר דכ"א אוכל מקערה שלו דלא מהני באוכלין על שלחן א' לבדן לא נראה לענ"ד וז"ל הרא"ש פ"ק דשבת ומה שרגילין עכשיו לאכול עם אשתו נדה בשלחן אחד לפי שבימיהם היו רגילים כ"א לבדו על שלחן קטן וכשאשתו עמו על אותו קטן נראה דרך חבה ודמי להצעת המטה ומזיגת הכוס והרחצת פניו ידיו ורגליו אבל האידנא שכל בני הבית אוכלין על שולחן אחד אינו דרך חבה ויש שעושין היכר ביניהם והוי כמו שנים שאוכלין יחד זה בשר וזה גבינה עכ"ל מדבריו אלו מבואר דס"ל להרא"ש דהטעם דאכילה על שולחן א' לאו טעמא משום דגזרינן העלאה אטו אכילה כיון דאכילה גופא אינו אסור אלא משום הרגל עבירה ול"ל למיגזר כולי האי וכמש"ל אלא דאכילה גופא על שולחן אחד איכא דרך חבה כמו מזיגת הכוס והרחצת פניו ידיו ורגליו ולפי טעם זה י"ל דלא מהני היכרא דבשלמא גבי אכילת בשר וגבינה דהטעם דאסור משום דגזרינן דלמא אתי למיכל עמו וכיון דאיכא היכרא דכיר שלא לאכול עמו אבל הכא טעמא משום דהוא דרך חבה ואיכא למיחש להרגל דבר מה מהני היכרא סוף סוף איכא חבה ואתי לידי הרגל דבר ולא דמי למזיגת הכוס דמהני שינוי דהתם החבה הוא לפי שמשמשת היא לו בדברים אלו ואינה משמשת כראוי אלא מניחתו לפניו ובידא דשמאל כדאיתא התם לא מייתי לידי חבה אבל הכא שהאכילה יחד על שולחן הוא דרך חבה מאי מהני היכר אחר שעושה דאף דמהני ההיכר שלא יאכל עמה מקערה א' מ"מ האכילה יחד על שלחן א' מביא לידי חבה והרגל דבר וע"ז כ' דכ"ז בדורות הראשונים אבל בזה"ז שאוכלין בשלחן א' אין האכילה יחד בשלחן א' מביא לידי חבה ולפ"ז היה אפשר דאף היכר לא צריך בזה"ז כיון דכל עיקר האיסור לא היה אלא משום כשאוכלין על שלחן א' לבדן הוא דרך חבה אבל דניגזור העלאה אטו אכילה מעולם לא גזרו וכשכל בני בית אוכלין על שלחן יחד לא צריך אפילו היכר אלא דיש מצריכין היכר לפי דס"ל הטעם דגזרינן העלאה אטו אכילה כנ"ל פשוט

ובזה מבואר דברי הרא"ה בספר בד"ה שער ב' שכ' ג"כ דלא אסרו על שלחן א' אלא כשאוכלין על שלחן א' לבדן או שמסובין סמוכין אבל אם היו שם אחרים אוכלין ומפסיקים ביניהם מותרין וכ' ע"ז הרשב"א במ"ה דאין לזה טעם וריח דאפילו יש עמהם אחרים איזה היכר יש להם ואם יבואו לידי הרגל לאכול בקערה א' שניהם מי מעכב א"ת שהאחרים יזכירום וימנעום מאין הם יודעים שהיא נדה וכי צריכין להודיע את המסובין ועוד דדומיא דבשר וגבינה וכו' ואטו התם כי אחרינא בהדייהו מי שרי עכ"ל ולפי מ"ש לק"מ דס"ל להרא"ה ז"ל כדעת הרא"ש ז"ל דאין הטעם משום דגזרו העלאה אטו אכילה אלא משום דישיבה על שלחן א' וליכא אחרינא בהדייהו איהו גופא דרך חבה היא וכן כשיושבין ומסובין סמוכין זא"ז הוי נמי דרך חבה ואסור משא"כ כשאחרים יושבים ג"כ ומפסיקים ביניהם אין כאן דרך חבה ול"ק כל קושיות הרשב"א על הרא"ה ז"ל וכן מבואר מדברי הטור שכ' וז"ל ולא יאכל עמה על השלחן ואצ"ל בקערה א' ודוקא בימים הראשונים שהיו להם שלחנות קטנות וכו' אבל האידנא שרגילין רבים וכו' בלבד שיעשו שום היכר כגון שיפרוס מפה או שיתן שום דבר ביניהם וכו' עכ"ל מבואר דכשאוכלין על שלחן לבדן לא מהני שום היכר כיון דזו עצמו דרך חבה כשאוכלין על שלחן יחד לבדן ולא מהני היכי אלא כשאחרים אוכלים עמהם דאז ליכא חבה מחמת ישיבה ואכילה על שלחן א' ואפ"ה צריך היכר דהטור חשש לדעה זו דגזרינן העלאה אטו אכילה וכמ"ש הרא"ש דיש מצריכין היכר וכ"כ הרא"ש בקיצור הלכות נדה שלו וצ"ע על הב"ח במה שחילק בין היכר דאכילה כ"א מקערה לבד לשאר היכרים דלדעה זו אין לחלק וכדמוכח מן הטור וכמ"ש מיהו הש"ע לא חשש כלל לדעה זו וכ' בסתם דמהני היכר ומשמע דאפילו אוכלין לבדן על השלחן ואין להחמיר דהא הרמב"ם לא אסר כלל על שלחן א' כ"א מקערה אחת וכמש"ל

כתב רש"ל בביאורי סמ"ג אם היא אינה אוכלת המאכל שהוא אוכל אסור לאכול על שלחן א' שעתה אין כאן היכרא וצריך שינוי עכ"ל: (ח) י"א שאסור לאכול. והש"ך תמה ע"ז דפשיטא דאסור כיון דאנן קיי"ל אסור לשתות משיורי כוס שלה כדאיתא בסמוך סעיף ד' א"כ כ"ש בשיורי מאכל ואדרבה שתיה נלמוד מאכילה ולמה כ' הרמ"א דין זה בשם י"א ע"ש אבל לא משמע כן בדברי ב"י בס' בד"ה שאחר שכ' בב"י דין שתיה דבסמוך כ' ע"ז בבד"ה בשם ס' א"ח דבאכילה מותר לאכול זה מה ששייר זה אלמא דס"ל דבאכילה יש להתיר טפי דבשלמא שתיה א"א בענין אחר כ"א בזה אחר זה משא"כ באכילה דאפשר לאכול שניהם בבת אחת מן הקערה מש"ה בזא"ז ליכא משום הרגל דבר וכ"כ בס' כו"פ גם בהגה"מ לא למד שתיה מאכילה אלא מהא דאמרה אכל עמי ושתה עמי דעל כולן הקפיד עליה ואין ללמוד אכילה משתיה מטעם שכתבתי ועוד דבשתיה מראה חבה כשהוא שותה אחריה דאינש דעלמא אין דרך לשתות משיורי כוס ששתה חבירו כדאי' בא"ח סי' ק"ע מש"ה י"ל אם הוא שותה אחריה מראה חבה יתירה משא"כ באכילה

כתב בט"ז דכשמביאין קערה ובתוכה חתיכות גדולות וכ"א נוטל חתיכה א' מן הקערה ומשימה לפניו ואוכל ממנו אין בזה איסור כיון דאין האכילה מיד כשנוטלה מן קערה משא"כ בחתיכות קטנות אסור אפי' נוטלין זה אחר זה נמי אסור

כתב הב"י בשם רי"ו דהא דאסור לאכול עמה על שולחן א' בלא היכר מ"מ אם היא אינה יושבת במקומה המיוחד לה בשאר ימות השנה הוי היכר ושרי: (ט) היא. כתב הש"ך אע"פ שחזרו ומלאוהו אבל אם שתה כל הכוס וחזרו ומלאוהו שרי אע"פ שלא הדיחו הכוס ביניהן ובב"י כ' שמנהגן להדיח הכוס בין שתיה דידה לשתיה דידיה ומנהג כשר הוא אבל אין נוהגין כן עכ"ד: (י) אם לא שמפסיק. וה"ה משיורי מאכל דידה מהני אם הפסיק אדם אחר ביניהם ט"ז: (יא) לה. כתב הש"ך בשם הב"ח דמתיר ישיבה כשהוא לבוש בבגדים לישב על מטתה אפילו בפניה עכ"ד ובס' הב"ח שלפנינו לא כתב להתיר אלא דוקא שלא בפניה ובט"ז אוסר ובנקה"כ חלק עליו עוד כתב בט"ז שהיא לא תישן במטה שלו דיש טפי הרהור בשכבה ובקומה אבל ישיבה בעלמא מותרת לישב על מטתו דהיא לא מרגילה ליה ובס' מנ"י חלק עליו ומתיר שתישן היא במטה שלו וכתב וכן יש קצת ראיה מהא דכתבו הפוסקים דהיא מותרת לשתות אחריו כדאמרינן בפ"ק דשבת גבי עובדא דהאי תלמיד אכל עמי ושתה עמי ולא אמרה אכלתי עמו ושתיתי עמו ועיין בבאורי סמ"ג לאוין לרש"ל והתם נמי קאמר וישן עמי עכ"ל ודבריו תמוהים מאד דא"כ תידוק נמי מדלא אמרה וישנתי עמו מוכח דבהא ליכא שום חידוש דאפילו בימי נדתה שרי זה ליתא וח"ו לומר כן וע"כ מהא