סדרי טהרה עז

ראשו דהא אי נימא שיצא עמו מקצת הולד הוי רובא לאיסורא דמסתמא יצא ראשו או רובו כמש"ל וע"ש שמדחיק עצמו בישובו אמנם לדברינו רווחא שמעתתא ולק"מ דאין מקצת שליא בל"ו דאי ס"ד שיש מקצת שליא בל"ו אם כן יש לנו ספק א' השקול אי יצא שום ולד באותו מקצת שיצא או לאו וכיון דיש מיעוט שליא שאין בו ולד כפירש"י סמוך הך מעוטא לפלגא שלא יצא באותו מקצת שום ולד וא"כ הוי רובא להתירא א"ו דאין מקצת שליא בל"ו

גם י"ל בקיצור דאי ס"ד דיש מקצת שליא בל"ו אם כן יש כאן ספק אם יצא באותו מקצת שום מהולד או לאו ואף אם יצא הא איכא מעוטא דלא יצא רק מעוט מן הולד וסמוך הך מיעוט לפלגא שלא יצא כלל והוי רובא להתירא ודוק

אך כ"ז אנו צריכין לומר כי היכי דיהיה מוכח ממתני' דאין מקצת שליא בל"ו אבל מן ר"א עצמו וודאי דמוכח דס"ל דאין מקצת שליא בל"ו ול"ק כלל קו' פר"ח דלדידיה ליכא למימר דס"ל דיש מקצת שליא בל"ו ואפ"ה ס"ל דחוששין לשמא יצא ביום הראשון דלא הוי ס"ס משום דאם יצא מן הולד בתוך אותו מקצת דאיכא רוב צדדים לאסור דשמא יצא רובו ואת"ל דלא יצא רובו שמא יצא ראשו דז"א דהא ר"א ס"ל דאין הראש פוטר בנפלים כמש"ל ואפילו לחד לישנא דבמסכת נדה דף כ"ט דלא ס"ל לר"א הכי אלא במחותך מ"מ נראה לכאורה מדברי רש"י כאן דשליא הוי כמו מחותך ועיין בר"ן בס"פ בהמה המקשה דלא ס"ל הכי מ"מ מדברי רש"י נראה דס"ל כן וכ"כ בס' פמ"א דרש"י מדמה ליה למחותך הגם שאין מוכרח כ"כ מ"מ הא איכא התם חד לישנא דאף באינו מחותך ס"ל לר"א דאין הראש פוטר א"ו צ"ל לר"א דס"ל דאין מקצת שליא בל"ו ואין להקשות דא"כ הדרה קו' תוספות במסכת נדה שהקשו לפירש"י לדוכתיה דכיון דס"ל לר"א דאין הראש פוטר וע"כ הא דחוששין ביום הראשון היינו טעמא דחיישינן לשמא יצא רובו ביום הראשון הא איכא ספקא אם יצא רובו ביום הראשון או לאו וספק זה הוא ספק השקול א"כ נסמוך להך פלגא דשמא לא יצא מיעוט שליא שאין בה ולד כלל והוי רובא להתירא ולא תאסור ביום הראשון הא לק"מ מתרי טעמי חדא דאיך נתיר ביומא קמא מטעמא דנוקמי מיעוט שאין בו ולד לפלגא שלא יצא הרוב דשמא אח"כ ביום ב' כשיצא כולו יהא ניכר שיש בו ולד ואם כן למפרע עבדינן אסורא דהא הוא היה ספק דאורייתא אם יצא הרוב או לאו ואיך אפשר לכנס לבית הספק משום סמוך מעוטא שמא יתברר אחר כך שיש בו ולד ולא מבעיא להפוסקים דאין סומכין על הס"ס במקום דאפשר להתברר וכ"ש בזה שהוא ספק השקול אלא דאמרינן סמוך מעוטא לפלגא דלא מהני במקום דיתברר אח"כ דהא בס"ס איכא מ"ד דבעינן שכל הספיקות יהיו שקולים ועכ"פ לא עדיף סמוך מעוטא לפלגא מס"ס דלא אזלינן בתריה במקום דאפשר לברורי ואפילו להפוסקים דס"ל במקום ס"ס אפילו איכא לברורי א"צ בדיקה מ"מ איך נימא דשרי' ביומא קמא משום סמוך מעוטא שאין בו ולד לפלגא שלא יצא הרוב דלמא יהיה נראה לעינים ביום ב' שיש בו ולד בלא שום בדיקה ונמצא דעבד ספק איסור למפרע וכה"ג כתב הש"ך ססי' ק"י ע"ש

ועוד דבלא"ה לק"מ דכמו שחדשו לנו התוס' דס"ס הסותרים זא"ז לא עבדינן דממ"נ נעשה איסור א"כ לא עדיף בזה גם הא דנסמוך מעוטא לפלגא אם יסתור זה את זה דלא סמכינן מעוטא לפלגא א"כ בנ"ד אם נטהר אותה ביום הראשון מטעם סמוך מיעוטא שאין בו ולד לפלגא שלא יצא הרוב אח"כ ביום ט"ו נטהר אותה אם לא ראתה בו דשמא יצא ביום הראשון רובו ועכשיו הוא אחר שבועים דנקבה סמוך מיעוטא דשאין בו ולד כלל להך פלגא דשמא יצא רובו ביום הראשון ונטהר אותה לגמרי ביום ט"ו וזה הוא סותר למאי דסמכינן מעיקרא המעוטא להך פלגא דלא יצא ביום הראשון רובו מש"ה לא סמכינן המעוטא לשום פלגא וא"ל דביום ט"ו בלא"ה י"ל סמוך מעוטא לפלגא דזכרים ז"א דאם תראה ביום מ"א נשתרי לה מטעם ספק נקבה וכמ"ש התוס' ומעיקרא התרתה מטעם ספק זכר ועוד יש לצייר בע"א ודוק וא"ל דאכתי קשיא לר"א דס"ל דאין הראש פוטר בנפלים א"כ קשיא לדידיה הא דתנן שליא שיצאה מקצתה דאסורה באכילה אמאי לא נימא סמוך לפלגא שלא יצא הרוב המיעוט שליא דאין בו ולד כלל דאין לתרץ אליביה דאיכא רוב צדדים דהוי ילוד משום שמא יצא הרוב ואת"ל דלא יצא הרוב שמא יצא הראש הא לדידיה אין הראש פוטר ז"א דר"א לא אמר דאין הראש פוטר אלא באדם אבל בבהמה י"ל דס"ל דהראש פוטר כמ"ש התוס' ר"פ בה"מ ד"ה שליא אליבא דשמואל ע"ש

ולפ"ז יתורץ קושיא עצומה מה דקשה טובא אמה שפירש"י ד"ה דקא מטהרת לה מראשון וז"ל שתהא סופרת י"ד של נקבה עם יום הראשון ודמי' שתראה ביום ט"ו טהורין וכו' עכ"ל וכ"כ התוס' שם דלמא כ' ודמי' שתראה דהא אפי' לא תראה נמי קולא היא דהא ימי לידה טמאין אפי' לא ראתה בהן ולפמ"ש ניחא דאם לא תראה בהן לא היה מקשה רבא מידי דדילמא באמת ס"ל לר"א דאינה מונה אלא מראשון כיון דאיכא פלגא ופלגא אם יצא רובו ביום הראשון או לאו ואיכא נמי מיעוט שליא שאין בו ולד וסמוך להך פלגא שיצא רובו ביום הראשון והא מילתא גופא אשמעינן ר"א דמונה מיום הראשון וא"צ לחוש ליום ט"ו אם לא ראתה בה מטעם שכתבנו ואין להקשות דא"כ אמאי מטמאה ביום הראשון ומטהרת ביום ט"ו אימא איפכא דביום הראשון א"צ לחוש מטעם זה דספק שמא לא יצא רובו ביום הראשון וסמוך מיעוטא שליא דאין בו ולד כלל להך פלגא שלא יצא ביום הראשון והוי רובא להתירא ואי משום דא"כ יסתור אם לא תראה ביום ט"ו דנתלה דנפק ביום הראשון סוף סוף מאי חזית לטמאה יום הראשון יותר מן ט"ו ז"א דביום הראשון א"א לטהר מטעם זה דשמא יהיה ניכר בתוכו ולד כמש"ל ור"א מיירי בלא ניכר בתוכו ולד דאז מטהרין ביום ט"ו בלא ראתה ועוד י"ל דמש"ה מטמאין ביום הראשון משום דס"ל לר"א א"א לפה"ק בל"ד וא"כ ביום הראשון בלא"ה היא טמאה ועיקר מילתא לא קמ"ל ר"א אלא דמונה מיום הראשון לטהרה ביום ט"ו ולקולא אמר ר"א דהא הכי ס"ל לרבא גופא בפ' התינוקת דא"א לפה"ק בל"ד לכן הוצרך רש"י לפרש שאם תראה ביום ט"ו דהשתא אין לפרש דברי ר"א דלקולא אמר ק' אמאי הא ספקא הוא דשמא לא יצא רובו עד יום שני ואין לומר סמוך מיעוטא דאין בו ולד כלל להך פלגא דשמא נפיק ביום הראשון דזה לא שייך אם ראתה בט"ו דכיון שאין ולד כלל ליכא כאן דם טוהר ודם טמא הוא ואין להקשות אכתי איך אמר רבא לחוש חוששת וכו' מימני לא מנה וכו' אמאי לא תמנה לקולא מראשון הא איכא רובא דיצא ביום הראשון לסברת הפר"ח וא"ל דרבא נמי אית ליה דאין הראש פוטר בנפלים דזו דוחק דרבא יסבור דלא כהלכתא גם א"ל דלדבריו דר"א אמר דזו ג"כ דוחק נראה דלק"מ הא פסק הרמב"ם וכ"פ בטור וש"ע סי' ש"ה דהא דראש פוטר בבן שמונה דוקא ביצא ראשו חי אבל לא בראשו מת ולדעתם צ"ל דדוקא באדם הוא דאינו פוטר אבל בבהמה אין חילוק דאל"כ קשיא מהא דר"פ בה"מ דאמרינן התם דראש פוטר אפי' בשליא דמסתמא לאו בן ט' הוא ועכ"פ מידי ספקא לא נפיק ואיכא ספקא טובא ועיין א"ו דיש חילוק בין אדם לבהמה לפ"ז אף לרבא ניחא ודוק מיהו בלא"ה צ"ל דלדבריו דר"א קאמר דהא איהו ס"ל א"א לפה"ק בל"ד וא"כ מאי חוששת מראשון דקאמר הא בלא"ה טמאה מראשון עמש"ל דיש לדחות

ומעתה יתורץ קושית מוהרמ"ל דוודאי כאן במס' ב"ק ניחא ליה לרש"י לפרש דחששא הוא לשמא יצא רובו כיון דבלא"ה לר"א צריך לפרש כן דהא ר"א ס"ל באדם אין הראש פוטר בנפלים מש"ה מפרש רש"י לכולה שמעתין בטעם זה ובאמת בבהמה איכא עוד טעם דחיישינן לשמא יצא ראשו דבבהמה אף ר"א מודה וכמש"נ אלא דהכא בשמעתין לא נחית להכי וסגי בהאי טעמא לחוד דשמא יצא רובו אבל בפ' בה"מ מוכיח הש"ס שפיר דע"כ הראש פוטר בבהמה דאלת"ה אלא משום דלא נפיק רובא לחודא הוא דחיישינן לה א"כ קשה קושית התוס' דנימא סמוך מעוטא דיש שליא בל"ו להך פלגא דלא נפיק רובא ואמאי אסורה א"ו דאיכא עוד חששא דלמא נפק ראשו והוי רובא לאסורא וכסברת הפר"ח וכמש"ל ונכון הוא

ועפ"ז נראה לתרץ קושית התוס' על רש"י במה שכתב דגזרו מקצתה אטו כולה דגזרינן מקצתה אטו היכא דנפק כולה ויחזור לפני' דאיך אפשר לטעות שהרי גם ביציאת מקצתה היוצא אסור מדאורייתא ותחלה נעמוד על כוונת רש"י ז"ל במה שפי' וז"ל אלא ה"ק אסורה באכילה גזרה אטו דנפקא כולה ואתו למימר אין כאן ולד ואם חזרה לפנים תשתרי בשחיטת האם ואכלו נבלה דההיא ודאי סימן ולד באשה וכו' עכ"ל מבואר מלשונו זה דאי לאו דהוי סימן ולד אם יצאה כל השליא וחזרה לפניה דהוי שריא וצ"ל לדעתו דאע"ג דקיי"ל דאבר שיצא וחזר לפניה דאסורה דהא מ"ד דפליג אהא בפ' בה"מ אתותב ודוחק לומר דסתמא דגמ' מוקי ליה לר"א דלא כהלכתא אלא נראה דס"ל לרש"י כיון דקיי"ל דשליא אינה מטמאה טומאת אוכלין ולא טומאת נבלה חישב עליה מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלה כדאי' במשנה ס"פ בה"מ ופירש"י דמש"ה לא מטמא טומאת נבלה דלאו בשר היא אלא כשאר אוכל בעלמא ע"ש ולית ביה משום לאו דבשר בשדה טרפה דדרשינן מיניה כיון שיצא חוץ למחיצתו וכו' דהא שליא לאו בשר היא אלא שאם לא חזר לפנים אסורה משום אמ"ה דהא אפי' חלב וביצים אי לאו דאית לן קרא דשרי הוי אסרינן להו משום אבר מן החי דההוא איסורא לאו בבשר תלי אלא כל היוצא מן החי אסור אף דלאו בשר הוא וכ"כ בס' כו"פ סי' פ"א ולכך איצטריך קרא התם כל בבהמה תאכלו לרבות את השליא שלא תאמר דאין שחיטת האם מטהרתו ותאסור משום אמ"ה וכן פירש"י במשנה שם ועיין בס' כו"פ שם אם הך ילפותא ילפותא גמורה היא מדאורייתא או אינו אלא אסמכתא מדבריהם דפירשא בעלמא היא ע"ש ובפר"ח והוא מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד ז"ל וכ"נ לכאורה כיון שעדיין השליא מחוברת בשאר בני המעים אפשר דל"ש בי' איסור אמ"ה מה"ת מ"מ איסור מדרבנן מיהו איכא לכ"ע וס"ל לרש"י דכ"ז כשאינה חוזרת לפני' אבל כשחוזרת לפני' אפי' יצא כולה לית בה משום אמ"ה דשחיטת האם מתירתו ולית בי' משום אמ"ה ושאני אבר שיצא דלא מהני חזרה דנלמד מקרא דובשר בשדה טרפה דומיא דטרפה שאין לו תקנה משא"כ בשליא דלאו בשר הוא ולית בה אלא איסור אמ"ה ולפ"ז יפה פירש"י מ"ד יש מקצת שליא בל"ו וה"ק מתני' שליא שיצאה מקצתה אסור' אפי' חזרה אותו מקצת לפני' אע"ג דל"ש בי' איסור אמ"ה דהא חזרה ואפ"ה איכא למגזר אטו יצאה כולה וחזרה דנשתרי נמי מטעם חזרה והתם אסורה משום דיש סימן ולד כו' והוי כילוד ולא מהני חזרה וכ"ת דאותו מקצת בלא"ה אסור דהא ספק דאוריית' הוא שמא יצא עמו קצת מן הולד ולא מהני בי' חזרה ז"א דהא אי אמרינן יש מקצת שלי' בל"ו א"כ אמרינן סמוך מיעוט שליות דלית בהו ולד כלל להך פלגא דלא נפיק באותו מקצת שיצא שום ולד והוי רובא להתירא אלא דגזרו משום אטו יצאה כולה וכיון דמשום הך גזרה גזרו במקצתו תו אין לחלק בין מה שבפנים למקצתו שבחוץ והכל אסורה ואין להקשות לדברינו אלא דא"כ קשי' התם מה מקשה הש"ס הא נמי תנינא שלי' וכו' דלמא התם משום דגזרינן מקצתה וכו' כקו' התוס' ותי' תוס' שתירצו דאם איתא דביציאת הראש לא הוי לידה לא הי' ראוי לגזור כיון דבמקצתה א"א לבא בשום פעם לידי חשיבות לידה ליתא לפי דברינו דלמא לעולם דיציאת הראש לא הוי לידה אלא דביציאת רובה הוי לידה וא"כ אפשר לבא לידי חשיבות ביציאת מקצתו ע"י רוב הולד לק"מ דלפי מ"ש בכוונות רש"י דאי לאו דגזר מקצתה אטו כולה הוי אף המקצת שיצא שרי דסמכינן מעוט שליות דלית בהו ולד לפלגא דלא נפיק מן הולד באותו מקצת וכ"ז אי אמרינן יש מקצת שלי' בל"ו אבל אי אין מקצת שלי' בל"ו ליכא למימר טעמא דמתני' דגזרינן מקצתה אטו כולה הא חזי' להו דאותו מקצת אסרי רבנן דאותו מקצת וודאי דאסור מה"ת אף אם לא נפיק בי' רק מקצת מן הולד לפ"ז י"ל דסוגי' בפ' בה"מ אזלא למסקנא דאין מקצת שלי' בל"ו מעתה א"א לפרש המשנה מטעם גזרה וא"ל דאיצטריך לאשמעינן הכא דראש פוטר דאי מהתם ה"א יש מקצת שלי' בל"ו דאי דמש"ה אשמעינן הכא דראש הוי כילוד כדי שלא נטעה לפרש מתני' דלקמן משום גזרה א"כ אף דתני הכא דראש הוי כילוד אכתי איכא למטעי ולפרש מתני' דלקמן משום גזרה דרבנן ובאמת מדאורייתא אסור' למאי דקיי"ל אין מקצת שלי' בל"ו וה"ל להתנא לאשמעינן דאסור מדאורייתא גם נ"מ לטומאת לידה דלא שייך הך גזרה א"ו להתנא מיפשט פשיטא ליה שלא יטעה כן שום אדם דיש מקצת שלי' בל"ו אלא ר"א שהוא אמורא הוצרך לאשמעי' כדי שלא נטעה כן ועיין בת"ח מה שכ' שם בב"ק דלמה לא ניחא לרש"י לפרש גזרה מקצתו אטו רובא כפי' התוס' יע"ש ועוד האריך בני ז"ל בזה בדברים ישרים בסוגי' דחולין שם בהא דאבעי' את"ל אין לידה לאברים ובאשר שאין זה נוגע להלכות אלו קצרתי כי אין כאן מקומו רק אעתיק מה שמצאתי לו בענין זה

שהקשה אמ"ש תוס' במכילתין דף כ"ה ע"ב ד"ה המפלת סנדל או שלי' וכו' וז"ל וא"ת בשלי' לתני נמי ולנדה דאימר הרחיקה לידתה וכבר כלו ימי וכו' ועוד י"ל דאי הוי תני ולנדה ה"א מביאה קרבן ואינו נאכל וכו' עכ"ל מבואר דס"ל לתי' זה דבשליא לא יהבינן לה ימי טוהר והוא נגד סוגי' הנ"ל מדאמר לחוש חוששת מראשון פשיטא דהא אף מקודם לראשון היא טמאה מחשש הרחקת לידה גם למה דפירש"י ותוס' בהא דרבא חומרא דאתי לידי קולא שאם תראה וכו' מוכח דיהבינן דם טוהר ודוחק לומר דר"א מיירי בשניכר שיש כל הולד וע"כ צ"ל דהתוס' לא כתבו כן אלא לר"ח ורבה דאית להו דחיישינן שמא הרחיקה לידתה אבל ר"א ורבא י"ל דלא ס"ל הא דר"ח ורבה ולפ"ז י"ל דמש"ה השמיט הרמב"ם להא דשמא הרחיקה לידתה ותמה המ"מ למה השמיטו די"ל שסמך אסוגי' דבכאן דס"ל השלי' דמיא ליד חתוכה דאיכא למימר נמי דנימוק ויצא וכן פירש רש"י בחולין דף ע' ואפילו הכי לא חיישינן לשמא הרחיקה לידתה עכ"ד: (כז) יוצא דופן. בש"ע סי' ש"ה סעיף כ"ד פסק יוצא דופן והנולד אחריו כדרכו שניהם פטורים הראשון מפני שלא יצא מהרחם והשני מפני שקדמו אחר ע"כ והט"ז כ' שם וז"ל אע"ג דאותו אחר לא פטר הרחם מ"מ כיון שזה הנולד אחריו לא הוי בכור לנחלה דהא לאו ראשית אונו הוא לא הוי נמי בכור לכהן דבכור לדבר א' דהיינו לרחם ולא לולדות לא הוי בכור הכי אמרינן בפ' יש בכור דף מ"ז עכ"ל מדבריו אלו משמע דאם היוצא דופן היה נפל הוי היוצא דרך רחם בכור לכהן דהא השת' היוצא דרך הרחם הוי נמי בכור לנחלה דהוא ראשית אונו לפי שהראשון לא הי' לבו דוה והא ליתא דאפי' שהיוצא דופן היה נפל אפ"ה היוצא דרך רחם לאו בכור לכהן הוא כיון דלאו בכור לולדות הוא הוי בכור רק לדבר א' ולא מיקרי בכור וראיה דאף בבהמה אמרינן כן שם בדף י"ט דאם יצא א' דרך דופן והשני דרך רחם בתרווייהו לא קדיש בבכורה משום דבכור לד"א לא הוי בכור והתם ליכא לפרש אלא משום בכור לולדו' וכן הוכחתי בחדושי בדברי המהרש"א במ"ש במכילתין דף כ"ו ע"א: כתב הטור סס"י זה דמשיצא אבר א' טמאה לידה וכ' בב"י מחלוקת הראשונים די"א דווקא הוציא יד הוי לידה ולא בשאר אברים וי"א דל"ש יד או שאר אברים לעולם הוי לידה וכדעת הטור וכ' ע"ז וז"ל וכן נראה מדברי הירושלמי דגרסינן בפ' כה"י אמר ר"י ג' הן שהן כספק ועשו אותן כוודאי ואלו הן המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה ושליא ודם הנמצא בפרוזדור עכ"ל ולא ידעתי מה ענין דברי הירושלמי לדין זה כלל דהתם לאו משום דהיד והרגל לבד אנו מטמאין אלא כיון שהפילה יד ורגל חתוכה הא חזינן דשאר הגוף כבר יצא ממנה והפילה אברים אברים והכא מיירי בולד שלם אלא שהוציא יד או אבר אחר אפי' החזירו אי מקרי לידה משום הך אבר שיצא אף שאין הולד יוצא כ"א אחר כמה ימים וגם ק' למה הביא זה מן הירושלמי הלא הוא תלמוד ערוך גם בתלמודא דידן דף י"ח ע"א אח"ז ראיתי שהרגיש בזה מהרש"ק

תו כתב בב"י ד"ה הוציא ידו או רגלו והחזירו וכו' וז"ל וכבר נתבאר בסמוך ודברי רבינו כפולים עכ"ל וכתב ע"ז הב"ח וז"ל ואע"ג דרבינו כבר כתב בסמוך דמשיצא אבר אחד טמאה לידה התם מיירי במחותך וקאמר דנחתך ממנו אבר אחד ויצא לחוץ אמו טמאה לידה אבל כאן מדבר בשלם והוציא ידו והחזירה וקמ"ל דאפ"ה טמאה לידה והיכא דנחתך אבר אחד ויצא לחוץ דנלמד לעיל במכ"ש מהוציא ידו והחזירה וקאמר הכא רב הונא דטמאה לידה והב"י כתב ודברי רבינו כפולים ולמאי דפרישי' אינן כפולים אלא לא זו אף זו קאמר עכ"ל ולא ידעתי מאי קאמר דמאי כ"ש הוא ואדרבה במחותך הוי רבותא טפי מולד שלם וכדאיתא בסוגיא ומכ"ש לדעתו דס"ל דאף הטור ס"ל לחלק לענין הוצאת הראש בין שלם למחותך וכמש"ל בשמו ואולי עיקר כוונתו דהכא אשמעינן רבותא אפילו בהחזירה הוי כילוד דלא שמעינן הא מדלעיל גם זה ליתא דדעת הרב ב"י ז"ל דזה לאו רבותא היא וכמ"ש התוס' בפ' בה"מ ד"ה סיפא מאי קמ"ל וכו' וז"ל וא"ת ודלמא הוצרך לאשמעינן דאע"ג דהחזירו הוי כילוד דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בלא החזירו וי"ל דפשיטא ליה דכיון