סדרי טהרה עד

או לאו כגון שעברה הנהר והפילה אפ"ה לא תשב לנדה דמיירי נמי בהוחזקה עוברה וסיפא דמתני' א"י אם ולד הוא מיירי נמי בכה"ג אלא דמיירי שלא הוחזקה מעוברת מש"ה תני תשב לזכר ולנקבה ולנדה וצ"ל לדעתו דמעיקרא מקמיה דשמעינן להא דריב"ל מוקמינן למתניתין דרישא מיירי ביד חתוכה ורגל חתוכה דאל"כ מאי קמ"ל מתניתין כקו' הר"ן א"ו דמיירי בכה"ג ואשמועינן דלא חיישינן שמא מגוף אטום בא כיון דלא חזינן שהפילה יותר מסתמא הוא גוף אטום קמ"ל דל"ח להכי ומביאה קרבן ונאכל אבל השתא דשמעינן לדריב"ל י"ל דמתני' מיירי בהוחזקה עוברה וקמ"ל אע"ג דלא הבחינה אם הוא ולד כלל כגון שעברה נהר והפילה אפ"ה מייתי קרבן וה"ה דיש לה ימי טוהר לפי שהוחזקה עוברה ובאמת בגמרא דלעיל ה"מ לדחות דמיירי בכה"ג אלא דבלא"ה משני שפיר

אך דברי רש"י תמוהים שפירש בדף י"ח ע"א אהא דאמרינן בג' מקומות וכו' וז"ל שם ואין חוששין לומר לא יהיו לה ימי טוהר וכו' והיינו כוודאי מדיהבינן לה ימי טוהר הואיל ורוב נשים לאו מגוף אטום יולדות וכו' והוא תימא הא מסקינן לקמן דלא יהבינן לה ימי טוהר כלל מטעם דשמא הרחיקה לידתה וא"ל דס"ל לרש"י דר"י פליג אר"ח ורבה דלקמן קשה מנ"ל זה דהא י"ל דלא פליג ר"י אר"ח ורבה בר"ה והא דאמר דעשאו כודאי היינו לפי שמביאה קרבן ונאכל דמדקתני ואין חוששין וכו' א"כ משום קרבן תני לה דאין חוששין לו ולומר שהקרבן לא יהא נאכל אלא דנאכל וצ"ע

גם דברי התוספות שם ע"ב ד"ה למעוטי רובא וכו' צ"ע שכתבו ז"ל א"נ בהאי שלשה נמי לא הוי רוב גמור וכו' וק' לפי מה שנראה מתוספות שם ממ"ש בד"ה המפלת יד חתוכה דס"ל דהאי מתני' דהמפלת וא"י מהו לא מתוקמי אלא ביד חתוכה ורגל חתוכה ע"ש לפ"ז איך אפשר דרובא דר"י לאו רוב גמור הוא וא"כ ק' אמאי לא תני במתני' דהתם ולנדה כיון דהאי רוב לאו רוב גמור הוא ולפמש"ל דהרמב"ם ס"ל דמתני' מתוקמי בהוחזקה עוברה כדריב"ל שפיר י"ל דר"י ס"ל דהני רובא לאו רוב גמור הוא ויש סעד להרמב"ם ז"ל אך מדברי התוספות שם אין שום גילוי דעת בזה דה"ל לפרושי דלתי' זה דר"י ס"ל דהאי רובא לאו רוב גמור הוא לא מתוקמי מתני' דהמפלת וא"י מהו ביד חתוכה

ואגב נזכיר מה דקשיא לי בימי חרפי ברש"י דף כ"ח ד"ה ניתני ולנדה וכו' ולקמן בהאי פרקא מפרש למה הוזכר זכר וכו' דבריו אלו צע"ג דלמאי חיישינן לשמא הרחיקה לידתה אף אי לא תני רק לנקבה ולנדה לא הוי תני זכר כלל נמי היתה מקולקלת עד מ"א שאם תראה ביום ל"ד ותחזור ותראה ביום מ"א חיישינן שמא ביום ל"ד עדיין תוך ימי טוהר הוא ויום מ"א תחלת נדה לפי שהרחיקה לידתה וסוף ימי לידתה נשלמו בין יום ל"ד ליום מ"א ולכאורה יש לתרץ דאי לאו דתני לזכר ה"א שאם חזרה ותראה ביום מ"א לא תהא אלא ש"י כ"י מטעם ס"ס שמא לא הרחיקה לידתה וכולו דם טוהר הוא ואת"ל דהרחיקה לידתה שמא הרחיקה כ"כ עד שכבר שלמו לה כל ימי טוהר גם קודם יום ל"ד והראיה שראתה ביום ל"ד תחלת נדה היא והראיה שראתה ביום מ"א ש"י כ"י היא ולכך תני נמי דתשב גם לזכר לפ"ז באותו צד שבאתי להקל ולומר שמא תוך ימי טוהר היא דילדה נקבה הא איכא נמי למימר דשמא ילדה זכר ועתה ביום מ"א ראיה זו היא תחלת נדה וכן בצד השני שבאנו להקל דהרחיקה לידתה עד שנשלמו ימי טוהר קודם יום ל"ד הא איכא למימר דלמא בין יום ל"ד ובין יום מ"א הוא דכלו ונשלמו ואם כן הוא פלגא לאיסור ופלגא להיתר ומספיקא מחמרינן משא"כ אי לאו חששא דשמא זכר ילדה אם כן רובא להתירא הוי כמו בכל ס"ס דהא באותו צד שאנו דנין דאימור לא הרחיקה לידתה ואם כן הוא אז כולו להתירא הוי דנקבה ילדה והכל דם טוהר הוא וגם כשאנו דנין לחומרא דניחוש דהרחיקה לידתה איכא פלגא ופלגא י"ל שלא הרחיקה כ"כ אלא שנשלמו בין יום ל"ד ליום מ"א והוא לחומרא כמו כן י"ל להקל שכך הרחיקה עד שגם יום ל"ד היה אחר ימי טוהר שלה והוי רובא להתירא וכן השיב לי א"א מ"ו הגאון זצ"ל מ"מ מדברי רש"י ד"ה חומר ב' ולדות נראה דס"ל דאף במקום ס"ס מחמרינן וצ"ע

גם בדברי הרמב"ם בפי' המשניות יש כאן מקום עיון שכ' וז"ל וזהו כוונת תשב לזכר לנקבה ולנדה שלא יהיו לה ימי טוהר כלל ובמלאת מ' יום תטבול כאלו ילדה זכר ולא תגע בקדשים כל זה הזמן כמו היולדת אע"פ שלא ראתה דם שבמלאת פ' תטבול ותביא קרבן יולדת ואז תטהר לאכול בקדשים ואמנם טבלה ביום מ' להיות טבילה בזמנה אם היתה יולדת זכר וזה הכוונה תשב לזכר ולנקבה ולנדה וכו' ושמור זה הענין עכ"ל מלבד מה דקשה דא"כ למה לא משני הש"ס הכי אהא דמקשה למה הוזכר זכר וכו' קשיא נמי הא אנן קיי"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה עיין בלח"מ פ"ו מהלכות יסודי תורה ואתיא מתני' דלא כהלכתא ועוד קשה דה"ל להרמב"ם לומר דצריכה נמי טבילה סוף ז' דלמא זכר הוא וכדאי' בסוגיא דטועה ועוד קשה הא דט"י ארוך בעי טבילה ב"ש הוא דס"ל הכי אבל ב"ה ס"ל דא"צ טבילה כדאיתא בשלהי מכילתין א"כ מתני' ב"ש היא ולא ב"ה וא"ל דב"ה מודה דלקדשים בעי טבילה וכפירש"י וכדאיתא במסכת חגיגה ז"א דהאי טבילה דבעי לקדשים אינה אלא לאחר שהביאה כפרתה וכדאי' שם וא"כ לא מהני האי טבילה דסוף מ' שהרי א"א לה להביא כפרתה עד אחר פ' וכמש"ל מזה וצ"ע:

(כב) אינה טמאה לידה. כ' הש"ך כלומר מדאורייתא אבל מדרבנן טמאה לידה ביצא אבר א' כדלקמן סעיף י"א וטמאה ג"כ נדה מדאורייתא משום דא"א לפה"ק בל"ד וכ"כ העט"ז וכ"מ בפוסקים עכ"ל ואין להקשות מאי נ"מ סוף סוף טמאה היא י"ל דנ"מ טובא דאם היה לידה מן התורה היה מנינן ימי טומאה מיד משיצא אבר א' וכששלמו י"ד ימי טומאת נקבה ואח"כ לא ראתה היא טהורה לבעלה משא"כ השתא דביציאת אבר א' לא הוי לידה מדאורייתא א"כ אם יצא אבר א' היום והשאר למחר מנינן ימי טומאתה מן יום יציאת רוב הגוף ואפי' לא ראתה בהן טמאה מיהו בטור שכ' ג"כ דין זה בלא"ה לק"מ שכ' בהדיא דנ"מ לענין ימי טוהר דאע"ג דטמאה מדרבנן מיד כשיצא אבר א' מ"מ לא יהבינן לה ימי טוהר אלא מיום שיצא רוב הגוף לפי שבימיו הי' בקצת מקומות נוהגין בימי טוהר אבל המחבר בש"ע שבימיו כבר נשתרבב המנהג בכ"מ שלא לבעול על דם טוהר צ"ל כמ"ש דנ"מ אם לא ראתה ביום ט"ו מן יום יציאת אבר א' דאלו הוי לידה מן התורה היתה טהורה לבעלה לפי ששלמו לה ימי טומאתה אבל עכשיו דלא הוי לידה מן התורה עד יציאת הרוב טמאה לפי שעדיין היא תוך ימי טומאת לידה גם י"ל דנ"מ לענין פסולי עדות וכמ"ש הש"ך לעיל סי' ט"ז סס"ק י"ז וא"ל דהא בלא"ה יש איסור דאורייתא משום שיצא אבר א' משום דא"א לפה"ק בל"ד ז"א דמ"מ נ"מ אם נתעכב יציאת הרוב אחר שיצא אבר א' ז' ימים דאלו משום פה"ק היה סגי' שתמתין ז' ימים משא"כ השתא אסורה מדרבנן משום לידה וכמש"ל בשם הרשב"א אך בעיקר דברי הש"ך שמפרש כן דעת המחבר שהוא לשון הרמב"ם בפ"י מהלכות א"ב דסברי נמי דמ"מ טמאה מדרבנן מיד שיצא אבר א' אין סתימת לשונו משמע כן ואף שי"ל בדעת הרמב"ם שכן דרכו לסתום הדין כאשר הוא מוזכר בש"ס מ"מ המחבר דרכו לפרש ולא לסתום ועוד שבסעיף שאחר זה כ' הוציא עובר את ידו והחזירו אמו טמאה לידה והאי טומאה ר"ל מד"ס וא"כ מה שכ' כאן בסעיף זה אינה טמאה לידה סתמא כמפורש דאינה טמאה לידה אפי' מד"ס אבל הרמב"ם נזהר בלשונו שכ' וז"ל הוציא עובר את ידו והחזירו אמו טמאה לידה מד"ס עכ"ל אך המחבר שכ' סתם אמו טמאה לידה לעיל כ' אינה טמאה לידה מסתמא יש לפרש בחדא גוונא לכן נראה לי דס"ל להמחבר ז"ל לדעת הרמב"ם אפילו מדרבנן בכה"ג אינה טמאה לידה אע"ג דקיי"ל ביצא אבר אחד אמו טמאה לידה מדרבנן היינו דווקא בולד שלם משא"כ במחותך דגרע וכדאמרינן בש"ס בשלם כ"ע ל"פ כי פליגי במחותך אלמא דמחותך גרע לענין אם הראש פוטר ה"נ י"ל דאע"ג דאבר א' הוי לידה מד"ס היינו דווקא בולד שלם משא"כ במחותך שהרי כשלמדו בש"ס דאבר א' הוי לידה היינו דווקא בולד שלם משא"כ במחותך דהא למדו בש"ס דאבר אחד הוי לידה מדכתיב ויהי בעת לדתה ויתן יד והתם וולד שלם היה ואף דהאי ילפותא אינה אלא אסמכתא ולא הוי ילפותא גמורה מכל מקום מסתמא איירי בולד שלם דוגמא לאסמכתא שהביאו לזה אף שבטור מבואר כדברי הש"ך מ"מ אין כאן ראיה דהרמב"ם יסבור הכי ועוד שגם בטור אינו מבואר בהדיא דסובר כן וז"ל הטור יצא מהופך כגון שיצא דרך מרגלותיו אינו חשוב כילוד ליתן לו ימי טהרה עד שיצא רוב הולד בין אם הוא חי או מת או שלם או מחותך אבל משיצא אבר א' טמאה לידה עכ"ל הנה מפשט לשונו לכאורה משמע מדכ' או שלם או מחותך אבל משיצא אבר טמאה לידה אף במחותך ס"ל אם יצא אבר א' טמאה לידה

מיהו יש לדחות דמ"ש דאף במחותך טמאה משיצא אבר א' היינו שהוציא אבר א' ואח"כ חתכו וכיון דהיה שלם כשהוציא אבר א' מש"ה אמו טמאה לידה ומ"ש או מחותך מיירי נמי שהוציא אברים אברים וחתכו ועיקר הרבותא היא אע"ג דלא נפקי רובא בבת א' וס"ד דלא הוי לידה עד שיצא רובא בב"א כדאי' בש"ס ר"פ בה"מ דף ס"ח ע"ב דמבעי לן לענין איסור יוצא אי בכה"ג הוי רוב כילוד או לאו מש"ה קמ"ל כאן דהוי כילוד אף בכה"ג שכתבו התוס' שם דלא מבעי לי' התם אלא על מה שבפנים אי הוי כילוד בכה"ג דלא יצא רובא בב"א אבל למה שבחוץ מיפשט פשיטא לי' דהוי כילוד ז"א דהא דפשיטא לי' התם דלמה שבחוץ דהוי כילוד היינו כיון ששנינו הכא דהוי כילוד וכמ"ש התוס' שם הא לא"ה ה"א דאף לענין טומאת לידה לא הוי מיקרי רוב אלא ביצא הרוב בפ"א אבל היכא דנחתך במעי אמו ואח"כ הוציא אבר א' י"ל דאף הטור ס"ל דלא הוי כילוד וא"כ הרמב"ם והש"ע שכתבו בהדיא נחתך במעי אמו בהא י"ל דכ"ע מודים דבאבר א' לא הוי כילוד אפי' מד"ס

גם י"ל דאת"ל דהטור מיירי בכל גווני אפי' נחתך במעי אמו אפ"ה באבר א' הוי כילוד י"ל דהטור לשיטתו אזיל דס"ל לדידן דקיי"ל כר"י דפליג אר"א התם ס"ל הראש פוטר במחותך כמו בשלם מש"ה ס"ל דתו אין לחלק בין שלם למחותך ומה"ט אף בהוציא אבר א' אין לחלק ביניהם ועיין בב"י אבל הרמב"ם והמחבר דס"ל דאף לדידן דקיי"ל כר"י אפ"ה יש חילוק בין שלם למחותך דבשלם סגי ברוב הראש ובמחותך בעינן כל הראש וכיון דמצינו שיש חילוק ביניהם א"כ מנ"ל דבמחותך באבר א' הוי לידה מד"ס כיון דלא מצינו שאמרו כן אלא בשלם מהיכא תיתי להחמיר אף במחותך וכל עיקר האיסור אינו אלא מד"ס ומן הרמב"ן בהלכותיו הביאו ב"י ג"כ אין ראיה דס"ל דאף במחותך באבר א' הוי כילוד וז"ל העובר שהוציא ידו והחזירו טמאה לידה מד"ס ואם יצא אח"כ מונין לו משעה שיצא וכן הולד שיצא אברים אברים משיצא אבר אחד מטמאין אותו מד"ס משום דהוי לידה ומשיצא רובו מונין לה עכ"ל י"ל דר"ל במ"ש וכן הולד שיצא אברים אברים היינו שיצא ואח"כ חתכו מש"ה הוי לידה באבר א' משא"כ בנחתך במעי אמו וכן י"ל בהרשב"א בתה"א ע"ש ואפילו אי נימא דפליגי י"ל לשיטתייהו אזלי דלא מפלגי בין נחתך לשלם בהוצאת הראש אבל להרמב"ם והמחבר דמפלגי בהוצאת הראש בין שלם לחתוך א"כ ממילא משמע דאף בהוצאת אבר א' לענין איסור דבריהם שיש לחלק

ויש לדקדק על הרמב"ם והמחבר למה השמיטו הדין שאם יצא שלם ומסורס דבעי נמי הרוב דוקא ואף די"ל דממילא משמע מדבריהם מ"מ לא היה להם להשמיט מלכתוב דין המוזכר במשנה בפירוש שהרי לר"י דקיי"ל כוותיה צריך לפרש המתני' דתני יצא מחותך ומסורס דה"ק יצא מחותך או שלם וזה מסורס ע"ש א"כ דין שלם ומסורס מוזכר במתני' בהדיא ולא היה להם להשמיט אבל הטור ושאר פוסקים כתבו הדין כצורתו כאשר שנוי במתניתין וראיתי בב"ח שכ' כאן על הרמב"ם דס"ל הכא דרוב פדחתו סגי' ואלו בהלכות נחלות פסק סתם דיצא פדחתו ילוד משמע דבעי כל הפדחת ותי' דהרמב"ם פסק להחמיר באיסור נדה כמ"ד דסגי' ברוב פדחת ע"ש וק"ל הא אע"פ שהחמרת בתחלתו הקלת בסופו דשלמו לה ימי טומאה מן הוצאת רוב פדחתו ומ"ש עוד שם דאף הטור ס"ל לחלק בין שלם למחותך לענין הוצאת הראש אין זה סתירה לדברינו דאנן בשיטת המחבר אמרינן דלא ס"ל כוותי' עיין בב"י:

(כג) אע"פ שנחתך אח"כ. הא אלו נחתך מעיקרא לא הי' סגי' ברוב הראש וכמש"ל ויש להקשות על המחבר והטור דהכא כתבו סתם דראש פוטר בנפלים ולא חלקו בין המוציא ראשו מת לראשו חי ובין בן שמנה ובין בן ט' ולקמן בסי' ש"ה כ' דאין הראש פוטר אלא בבן ט' ל"ש הוציא ראשו חי או מת אבל בן שמנה אם הוציא ראשו חי הוא דפטור אבל לא בראשו מת ע"ש סעיף כ"ב וכ"ג והא דין בכור ודין טומאת לידה א' הוא וכמבואר בהרמב"ם בהלכות בכורים פי"א וכבר הרגיש בזה בס' שו"ת פמ"א סי' זה ולכאורה עלה בדעתי לתרץ דברי הטור והש"ע ע"פ דברי כנה"ג שהקשה עוד שם הפסקי טור והש"ע אהדדי דהתם בסי' ש"א כתב דהמפלת בהמה וחיה אינו פוטר אלא בהיה לו חצי פרצוף אדם וכה"ג בגוף אטום דאינו פוטר ואלו הכא כ' לחומרא דאנן אין בקיאים בזה ותי' דדוקא לענין איסור כרת החמירו משא"כ גבי בכור דממונא אע"ג דקיי"ל המוציא מחברו ע"ה מ"מ היכא דאיכא חזקה דגופה כי הכא שמעמידין להאשה בחזקת שלא ביכרה מוציאין ממון ומסתייע לזה מן תשו' מוהרי"ק שכ' כן ופסק' הרמ"א שם גבי שפיר ע"ש ועיין בתשו' ח"צ סי' ק"ד לפ"ז כה"ג י"ל על קושי' הנ"ל דהא דאין ראש של בן שמנה מת פוטר לאו דכ"ע היא אלא במחלוקת היא שנויה דרמב"ם פי"א דבכורים ס"ל דאינו פוטר וכ"נ דעת רש"י במכילתין דף כ"ו דאמר התם גבי סנדל דתנן גבי כריתות שיצאו דרך ראשיהן ולד דאית ביה חיותא מדנפיק רישא הוי ולד סנדל עד דנפיק רובא ופירש"י דהכי אמרינן בבכורות דאין הראש פוטר בנפלים ובתוס' הקשו ע"ז דהא לא ק"ל התם הכי אבל לפ"ז לא קשה מידי דסבירא ליה לרש"י דלא איתותב שמואל אלא בבן שמונה שהוציא ראשו חי אבל בבן שמונה שהוציא ראשו מת לכ"ע אינו פוטר וכ"נ להוכיח לפי מה שפירש"י בפ' בה"מ שכ' שם דהא דנקט מתני' בן שמונה שיצא ראשו חי משום רבותא דאין בכור לכהן דאפי' לא יצא אלא ראשו אפ"ה אין הבא אחריו בכור לכהן אבל לענין בכור לנחלה אפי' יצא כולו הבא אחריו בכור לנחלה לפ"ז ק' כיון דמשום רבותא דאין בכור לכהן מתני' ה"ל למיתני רבותא טפי דאפי' בהוציא ראשו מת אפ"ה אין הבא אחריו בכור לכהן א"ו דבן שמנה שהוציא ראשו מת לא הוי כילוד דאל"כ ה"ל למיתני במתני' הבא אחר נפלים אפי' הוציא ראשו מת הבא אחריו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן ואין להקשות ע"ז דא"כ מאי אע"פ שהוציא ראשו חי דקתני במתני' דהא השתא דוקא ראשו חי הוא דפוטר לק"מ דבסדר המשנה שבכל המשניות לא כ' אע"פ רק במשנה הנדפס בגמ' גרסי' אע"פ והתם גופא בר"פ י"ב כשמביא הש"ס משנה זו להק' על שמואל ג"כ לא גרסינן ביה אע"פ דעיקר דלא גרסינן אע"פ וכן היה גירסת הרמב"ם ז"ל אבל מן תוס' שם שהקשו על פירש"י במה שפי' על סנדל דאין הראש פוטר בנפלים דהא איתותב שמואל מבואר דס"ל דאפי' בן ח' שהוציא ראשו מת הוי לידה ולדעתם צ"ל הא דנקט במתני' ראשו חי משום רבותא דבכור לנחלה נקט דאפי' הוציא ראשו חי אפ"ה הבא אחריו בכור לנחלה הוי וא"ל דא"ה ליתני רבותא טפי דאפי' יצא הולד כולו הבא אחריו בכור לנחלה הוי י"ל דס"ל כדעת הש"י שהביא הסמ"ע סי' רע"ז דס"ל דאם יצא הנפל כולו הבא אחריו אינו בכור לנחלה ומזה סיוע לדברי המחבר ש"י ובתוי"ט רפ"ח דבכורות השיג על החכם הנזכר מדברי רש"י ר"פ בה"מ לפמ"ש לק"מ דאף דרש"י לא ס"ל כן מ"מ התוס' מסייעים לו וכיון דדין זה במחלוקת שנוי' י"ל דלענין איסור כרת החמירו דהוי לידה וכדעת התוס' משא"כ לענין ממון הקל פסקו כהרמב"ם וסיעתו מטעם שכ' הכנה"ג ועל הרמב"ם בלא"ה לק"מ שדרכו להעתיק הדין כפי שהוא מסודר בתלמוד וילמוד הסתום מן המפורש אך הא ליתא דמ"מ ק' איך סתמו שהראש הוי לידה דמשמע אפי' בבן ח' שהוציא ראשו מת הא אף שיש בו חומר בתחלתו מ"מ יש קולא בסופו דאם הוציא ראשו ביום א' יציאת הגוף היה ביום השני דאף אם נאמר דראש הוי כילוד א"כ ביולדת נקבה כשאינה רואה ביום ט"ו היא טהורה לבעלה דהא כבר שלמו י"ד ימי לידה אבל אי נימא דבבן ח' וראשו מת לא הוי ראש כילוד א"כ לא הוי לידה שלה כ"א ביום ב' כשיצא הגוף ולא שלמו ימי לידתה עד יום ט"ו מן יום הוצאת הראש וטמאה אע"פ שלא ראתה וה"ל לפרש וצע"ג:

(כד) אמו ט"ל. עמ"ש בסס"י זה על מ"ש הב"י בזה:

(כה) מקשה לילד. בשו"ת נ"ש סי' ט' כ' באשה שמלאו ימיה ללדת לפי דמיונה וקראו להמילדת וגם שאר נשים הסכימו שהגיע עתה עת לדת' והתעסקו עמה ואחר איזה שעות המילדת לא ראתה את הוולד ועדיין היא הולכת כמו ד' שבועות אח"ז וכריסה בין שיניה והנשים מעידות שבכל מדינת פולין המנהג שתיכף שקראו להמילדת והיא בודקת את האשה אם הגיע זמנה ללדת או לאו מחזקינן אותה בטומאה והאריך לעשות סמוכות להמנהג ע"פ הדין מהא דאי' בפ' מפנין דפה"ק הוא משתשב על המשבר והא קיי"ל דא"א לפה"ק בל"ד לכן טמאה משישבה על המשבר וכ' ע"ז בס' סולת למנחה וז"ל ולענ"ד אין דבריו ברורים וכ"ש אין מוכרחים דאף דקיי"ל דמשתשב על המשבר הוי פה"ק היינו אם יולדת אח"כ מתוך קישוי זה משא"כ אם אינה יולדת אח"כ והלכה