סדרי טהרה עג

ז"ל קמ"ל פי' דאפשר לפה"ק בל"ד והכי פסק בשאלתות דר"א מהאי דהכא וכו' עכ"ל מלשונם משמע שהשאלתות פסק בכ"מ דאפשר לפה"ק בל"ד ולפי מ"ש הפוסקים הנ"ל בשמו לא פסק כן אלא בנפל שלא נגמרה צורתו וגוף השאלתות אינה תח"י כעת לעיין בו:

(ט) או שפיר. עיין בפי' הרע"ב פ"ג דמס' בכורות מהו שפיר:

(י) או חתיכה. בשו"ת מע"צ סי' מ"ו כ' לפקפק בדין זה בשם הגאון מהרא"ב ואין לחוש לדבריו אחר שכל הפוסקים כתבו דין זה בלי שום חולק דכ"ע ס"ל דאם אין בו עצם אין לחוש לולד ומה שרצה בעה"מ הנ"ל לומר דהרשב"א חולק אזה לא עיין ברשב"א בארוך ובקצר שפסק להדיא דאם אין בו עצם אין חוששין לולד וכ"כ הב"י בשמו ומה שרצה הגאון מהרא"ב לפרש הא דאר"ב אם יש בה עצם כו' היינו לענין טומאת לידה לישב לזכר ולנקבה אבל אם אין בה עצם ספק טומאת לידה והיינו שתשב לזכר ולנקבה ולנדה ע"כ הוא נגד כל הפוסקים ובטלה דעתו נגד כל הפוסקים והני רבוותא ועיין מ"ש בסמוך:

(יא) ואם כלו ז"נ. ויש לדקדק בכל הני שהוא ספק ולד אמאי תשב לנקבה הא קשה קושית תוס' שהקשו בדף כ"ז ד"ה חומר ב' ולדות דלא ה"ל לישב כ"א לזכר דהא ס"ס הוא ספק שמא אינו ולד ואת"ל ולד שמא זכר הוא וע"ז תירצו דא"כ אם תראה ביום ל"ד ותחזור ביום מ"א איכא למימר נמי אימור לא ילדה כלל והוי במ"א ש"י כנגד יום ואפי' איכא ולד אימור נקבה ושתי ראיות דם טוהר הוא וא"א בתרווייהו למיזל לקולא דסתרי אהדדי אזלינן בתרווייהו לחומרא עכ"ל וכ"כ התוס' בב"ק דף י"א ע"א דכ"ז ניחא מדינא דש"ס שהיו בועלין על דם טוהר משא"כ לדידן דאין בועלין על דם טוהר ועוד דאפי' במקום שנהגו לבעול על דם טוהר מ"מ לאחר שנתפשטה חומרא דר"ז ויושבת ז"נ על כל דם שהיא רואה וליכא שומרת יום האידנא כלל לא שייך תי' תוס' דיבא להקל אם תראה יום ל"ד ותחזור ותראה יום מ"א שלא תהא אלא שומרת יום וא"כ הדרה קושי' התוס' לדוכתיה דהאידנא לא תשב אלא לזכר הא איכא ס"ס וא"ל דהאי ספק שמא אינו ולד לאו ספק מעליא הוא לפי שהוא ספק הבא מחסרון ידיעה דז"א דאכתי קשיא לשיטת הפוסקים שכתבו דספק חסרון ידיעה שהוא לכל העולם שפיר מיקרי ספק וכמש"ל בסי' ק"ץ וא"כ ה"נ הא ספק הוא לכל העולם שאין שום חכם בזמן הזה שהוא יכול לומר שהוא בקי בזה ובפרט בספק שפיר שאף בזמן הש"ס נתמעט הבקיאות כדאמרינן מעולם לא דכו שפיר בנהרדעא ואין לתרץ דכיון דקודם שנתפשטה חומרא דר"ז וגם בזמן שהיו בועלין על דם טוהר לא הוי ס"ס והיו צריכין לישב לנקבה מספק גם עתה שנתפשטה חומרא דר"ז ונהגו שלא לבעול על דם טוהר לא להקל קבלו עליהם אלא להחמיר וכמ"ש הט"ז בכה"ג סי' שמ"א והבאתיו לעיל בסי' קצ"ב דזהו דוחק ועוד דאכתי קשיא לשיטת הב"ח והש"ך שם דלא ס"ל הכי ועוד דהט"ז לא קאמר התם אלא שאין בנו כח להקל מה שהחמירו בזמן התלמוד ועיין מש"ל בישובו משא"כ בחומרא דר"ז שכבר נתפשטה בזמן התלמוד ואף שהרא"ש כ' בפ' התינוקת דבימי רבא לא נתפשטה חומרא דר"ז בכ"מ מ"מ בתר רבא כבר נתפשטה בכ"מ גם הוא סותר דברי עצמו כמ"ש המע"מ שם ועוד חומרא דר' כבר היה מקודם וכמש"ל סי' קצ"ב מיהו למ"ש התוס' דף כ"ט ד"ה תשב לזכר וכו' וז"ל ומיהו בטועה מחמרינן אע"ג דאיכא כמה ספיקי וכוונתם דה"ה הכא אע"ג דאיכא ספקא ראוי להחמיר וכ"נ מפירש"י בדף כ"ז ד"ה חומר ב' ולדות דס"ל הכי דמחמרינן אפי' היכא דאיכא ס"ס לפ"ז י"ל דפוסקים תפסו תוס' זה עיקר ועיין מה שאכתוב לקמן בזה:

(יב) לא עלתה לה טבילה. וכ' הש"ך ומשמע במפלת ליכא מאן דמחמיר להצריכה פ"א יום וכבר כתבתי לעיל דהכי סבירא להו לשאר האחרונים ז"ל ודלא כמ"ש בס' בה"י להחמיר אף במפלת במקום שנהגו להחמיר בשאר יולדת ועיין בספר מעיל צדקה סימן הנ"ל שפסק ג"כ דלא כוותיה

עוד כתב הש"ך שם וז"ל ונראה דבע"נ יחמיר לפרוש ממנה ליל מ"א וליל פ"א משום ספק זכר או נקבה ע"כ וכבר כתבתי שהט"ז כ' דהאידנא שאין בועלין ע"ד טוהר אין לחוש לזה וכן הסכימו שאר האחרונים ובלא"ה מוכח משמעתא דטועה דאין לחוש מספקא דא"כ איך תשמש אור ליום ל"ה הא איכא למיחש שמא ליל מ"א או פ"א הוא

כתב הרמב"ם פ"י מהלכות א"ב הפילה חתיכה לבנה אם נקרעת ונמצא בה עצם ה"ז טמאה לידה עכ"ל לכאורה נראה דס"ל שאין בדיקת זו חובה והוא סייעתא להגאון מהרא"ב שכתבתי בסמוך דס"ל דאפי' בלא נמצא בו עצם טמאה מספק א"כ בדיקה זו אינה אלא להקל עליה שאם תמצא בו עצם טמאה לידה וודאי יהבינן לה ימי טוהר אך המ"מ כ' שם דאף בנמצא בו עצם אין לה ימי טוהר ועוד דלמה לא יהא בדיקה חובה הא נ"מ לענין קרבן ונאכל ועוד נ"מ לענין קביעות וסת ועוד דלשון הברייתא דתני קורעה משמע שהוא חובה וע"כ דהרמב"ם לאו דווקא אם קרעה אמר אלא צריך לקרעה ועל דברי המ"מ יש לדקדק מ"ט כ' דלא יהבינן לה ימי טוהר הגם שהרשב"א כ' ג"כ דלא יהבינן בחתיכה ימי טוהר הא כ' מלתא בטעמא משום דחיישינן שמא הרחיקה ימי לידתה אבל הרמב"ם שהשמיט דין זה ולא כתבו כמ"ש המ"מ בעצמו מזה נראה דלא ס"ל להאי חששא דהרחיקה לידתה לפ"ז למה לא יהיה לה ימי טוהר ואפשר דס"ל כמ"ש הראב"ד דחיישינן שמא מגוף אטום בא מיהו אינו מוכרח דהרמב"ם יסבור כוותיה אלא י"ל דס"ל כהרשב"א שהשיג על הראב"ד בזה בתה"א וע"ש:

(יג) ולד חי. משום דבחיות תליא מלתא דהא דתלינן השלי' בולד מפני שאנו אומרים קרע ולד להשליא ויצא כמ"ש הרמב"ם והרשב"א ובחי הוא דאיכא למימר הכי ולא במת ב"י:

(יד) עד כ"ג יום. כ"כ כל הפוסקים וקשה לי הא אמרי' בגמרא דף כ"ז ע"א אמר רבה בב"ח אר"י מעשה ותלו השליא בולד עד כ"ג יום וכו' אמר ר"א בר"י דר"ע אר"י מעשה ונשתהה הולד אחר לחבירו ל"ג יום וכו' הניחא למ"ד יולדת לט' יולדת למקוטעין משכחת לה וכו' אלא למ"ד יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין מא"ל ומשני איפוך שמעתא ל"ג לשליא כ"ג לוולד ע"כ וא"כ הא מסקינן דל"ג יום תולין לשליא וא"ל דכ"ז למ"ד דא"י למקוטעין משא"כ למ"ד דיולדת א"צ לומר איפוך דהא אנן קיי"ל כמ"ד יולדת לתשעה א"י למקוטעין ועיין באה"ע סי' קנ"ו וא"כ לדידן צ"ל איפוך וצ"ל ע"פ מ"ש התוס' שם דסוגיא דידן לית ליה הא דרבה בר תוספאה דלידיה אצ"ל איפכא ואנן קיי"ל כדרבה בר תוספאה וכמבואר בהרמב"ם פט"ו מהלכות א"ב וכ"ה בש"ע אה"ע סימן ד' אם כן לדידן אין צריך לומר איפוך וק"ל:

(טו) אבל אם הפילה נפל. כ"פ הרמב"ם והר"ן והרשב"א דלא כרש"י שפירש דהא דאמרינן דף כ"ז ע"ב אין תולין את השליא אלא בדבר של קיימא בא לאפוקי שאם הפילה דבר שאין ראוי לבריית נשמה כגון בירך א' באמצע או גוף אטום או כמין בהמה חיה ועוף אבל הפילה נפל הראוי לבריית נשמה אפי' לא כלו חדשיו כיון שכיוצא בו מתקיים תולין בו השליא ועיין בחידושי רשב"א ובב"י שנתנו טעם למה לא פירש"י כשאר פוסקים לענ"ד נראה דס"ל לרש"י שיש חילוק דכ"מ שנא' בן קיימא פירושו (שאין) כיוצא בו מתקיים וראיה מהא דאיתא ד"ח ע"ב ת"ר הרי שהיתה בחזקת מעוברת וראתה דם ואח"כ הפילה רוח או כל דבר שאינו של קיימא הרי היא בחזקתה וד"ש וכו' ורמינהו קשתה שנים ולשלישי הפילה רוח או כל דבר שאינו של קיימא ה"ז יולדת בזוב וא"א לידה מעליותא הוא קושי סמוך ללידה רחמנא טהרי' וקשה דמאי ק"ו דלמא ס"ל להאי תנא אין קושי לנפלים ולא עדיף הפילה רוח משאר נפלים אע"כ צ"ל דהמקשה הוכיח דס"ל להאי תנא יש קושי לנפלים מדתני או כל דבר שאינו של קיימא דפירושו שאין כיוצא בו מתקיים ותידוק מיניה הא אלו היה כיוצא בו מתקיים אפי' נפל לא הוי יולדת בזוב מוכח דס"ל להאי תנא יש קושי לנפלים ואי הפילה רוח לידה מיקרי אמאי הוי יולדת בזוב מש"ה מקשה הש"ס שפיר לפ"ז מוכח כרש"י דכ"מ שאמר שאינו של קיימא פי' שאין כיוצא בו מתקיים ואחר העיון נ"ל שחילוף גרסאות יש כאן דהרשב"א וסיעתו היה להם גי' אחרת אין תולין את השליא אלא בבן קיימא כנראה מתה"א ובחדושיו וכ"נ מחדושי הר"ן אבל לפי גי' שלפנינו והיא גי' רש"י דגרסי של קיימא וודאי אין לפרש כ"א כפירש"י ובטור שכ' וז"ל בד"א ביולדת ולד של קיימא וכו' סתם ולד הוא דבר הראוי להתקיים דאל"כ לאו ולד מיקרי וכשהוא אמר של קיימא ממילא מבואר שהוא עצמו מתקיים

מה שהקשה בב"י על הרמב"ם שכ' דתולין השליא בולד אחר כ"ג יום הא בגמרא לא אמרו אלא כ"ג יום מש"ה כ' דכ"ג יום דאמרו בש"ס היינו בלא אותו יום של יציאת השליא וזה שכ' הרמב"ם אפי' אחר כ"ג יום ר"ל כ"ד יום עם יום יציאת השליא ובס' תפל"מ כתב בשם מוהרש"ק דהאי אחר שכ' הרמב"ם צ"ל אחר בציר"ה תחת הא' ופתח תחת החי"ת ור"ל שנתעכב השליא אחר הולד כ"ג יום ומעתה י"ל דהני כ"ג יום עם יום יציאת השליא הוא עכ"ד גם הרמב"ן בהלכותיו פ"ז ד"ט כתב כלשון הרמב"ם

כתב הרשב"א בתה"א דאנן האידנא אין אנו בקיאין מהו גוף אטום ובברי' של ב' שדראות ובכולן טמאה לידה מספק דהא אנן לא יהבינן לשום יולדת ימי טוהר א"כ אין לחוש שמתוך חומר יבא לידי קולא אלא שהראב"ד סבר אף דאנן לא בקיאין בצורת הוולדות מ"מ בגוף אטום אנו בקיאין ועיין מ"ש בסס"י זה והרשב"א בתה"א כ' בשם הראב"ד שהקשה דמ"ש במפלת חתיכה לבנה ויש בו עצם דאמו טמאה לידה ומ"ש בהמפלת יד שאינה חתוכה דאמרינן מגוף אטום בא ותי' הא דבעינן חתוכה דווקא לענין קרבן ונאכל הוא דבעינן אבל לענין טומאה בכל דהו מטמאינן משום לידה והרשב"א השיב ע"ז דלק"מ דשאני יד שאינה חתוכה דאיכא ריעותא לפנינו שאינו חתוך מש"ה תלינן דמגוף אטום הוא משא"כ חתוכה לפנינו ליכא ריעותא והטור כתב דכל מה שהפילה אפי' ושטו אטום אמו טמאה לידה ובהמפלת יד ורגל כ' ג"כ דאמו טמאה לידה וכ' הב"י דמה שלא כ' הטור דבעינן דווקא יד חתוכה לפי דס"ל כהראב"ד דלא איתמר דבעינן חתוכה אלא לענין קרבן ונאכל ולא ידעתי מי הכריחו לכך אלא נראה דס"ל להטור דאנן השתא אפי' גוף אטום לפנינו מטמאין אותה משום לידה משום דאנן אין בקיאין א"כ וודאי דלא עדיף יד שאינה חתוכה מגוף אטום עצמה

גם מה שהקשה בב"י דלמה לא הביא הרמב"ם הא דאמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה לידה ותי' דס"ל להרמב"ם דרבא ס"ל טרפה חיה אבל אנן קיי"ל טרפה אינה חיה מש"ה בהפילה נפל שושטו נקוב אמו טהורה ומה שלא כ' הרמב"ם דאמו טהורה שכבר נודע דרכו של הרמב"ם ברוב המקומות שלא לכתוב כ"א דינים הסדורים בתלמוד אליבא דהלכתא עכ"ד אינו מוכרח אלא נראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דרבא אתיא אליבא דהלכתא דטרפה אינה חיה ואפ"ה ס"ל דאמו טמאה משום דלאו בטרפה תליא אלא בראוי לבריית נשמה תליא וכדאיתא בברייתא דתני תנא קמיה דרב דף כ"ד ע"ב והאי ברייתא פליגא אאידך ברייתא דהמפלת גוף אטום דס"ל בטרפה תליא מלתא ומה שלא כ' הרמב"ם דושטו נקוב אמו טמאה ממילא משמע דאמו טמאה דכל כמה שלא כ' דאמו טהורה ידעינן דטמאה וכה"ג כ' בתשובת ח"צ סי' ע"ה ומה שתמה על מ"ש הרמב"ם דבעינן עד טבורו עיין בתשו' הנז' שם ובס' כו"פ סי' כ':

(טז) אין תולין אותה בולד. הטעם דהא דתולין השליא בולד משום דאמרינן בזע השליא ונפק אבל בנפק קודם הולד ל"ל הכי רשב"א:

(יז) חוששת מיום ראשון. הטעם דחיישינן לשמא יצא בא"מ ראשו או רובו דהוי כילוד מיהו לדידן דקיי"ל דא"א לפה"ק בל"ד בלא"ה טמאה מיום הראשון משום פה"ק דא"ל דמיירי שיצא ביום הראשון רק דבר דק כשפופרת דק שבדקין דבכה"ג אין לנו לחוש שיש בו הראש או רוב מיחוי של ולד ואם נשתהה יציאת השליא הרבה ימים אחר יציאת א"מ וודאי דאיכא נ"מ דאם לא היתה טמאה רק משום פה"ק היה די בשבעה ימים אבל עכשיו שאנו חוששין משום לידה טמאה י"ד ימים משום ספק נקבה אע"פ שעדיין לא יצא כל השליא רק מקצת אבל לשון הש"ע שכ' שם שיצא מקצת' ביום הראשון ולא נגמר עד יום השני ק' דבלא"ה טמאה ביום הראשון משום פה"ק ועל הגמ' לק"מ מדאמר רבא התם לחוש חוששת מיום הראשון וכו' הא רבא אית ליה בפ"ב דא"א לפה"ק בל"ד ובלא"ה טמאה י"ל דנ"מ דכלו ימי טוהר מיום הראשון וביום מ"א מן ראשון טמאה אבל לדידן דלא יהבינן ימי טוהר אין נ"מ בזה ועיין מש"ל:

(יח) דמות בהמה. כ' הש"ך לדידן שאין אנו בקיאים לעולם נותנין לה ימי טומאות של נקבה כדלעיל ס"ג וכן כתב הראב"ד בספר בעה"נ הביאו ב"י בסימן זה וז"ל שאין אנו יודעין לבדוק בין זכר לנקבה אא"כ הולד גדול עכ"ל והרמב"ן בהלכותיו פ"ז דין ד' כתב וז"ל ואין מפרישין בין זכר לנקבה עד שישעיר גוף הנפל ויהיה זכרותו או נקבותו ניכר לעינים עכ"ל מ"מ מבואר מדבריהם כשהוא ניכר לעינים בזה לא אמרו שאין אנו בקיאים ולא אמרו אלא בשניכר קצת וכ"מ מדברי המחבר בסעי' זה שכ' ואע"פ שהולד הנדמה הוא זכר מבואר דאף אנן בקיאים בהא ומיירי כשניכר להדיא וכ"מ בטור בכמ' דינים בסי' זה דאף האידנא בקיאין כשניכר להדיא ומ"ש הרמב"ן ועד שישעיר גופו בגמ' דף כ"ה אמרינן לענין שפיר לא תעביד עובדא עד שישעיר ופירש"י שיהיה לו שערות בראשו והרמב"ן מחמיר לענין הבחנה בין זכר לנקבה דבעינן שישעיר דאז מן הסתם ניכר זכרותו ונקבותו להדיא:

(יט) ימי טומאה של נקבה. כ' הש"ך טומאה של נקבה מספק עכ"ל האי ספק שכ' ס"ס הוא דהא דאין תולין באינה קשורה לאו בוודאי דמוולד אחר הוא אלא ספק הוא כמו שכתבו התוספות שם ובשלהי פ' בה"מ לפ"ז ס"ס הוא שמא שליא זו מן הנדמה הוא ואת"ל דמשל ולד אחר הוא שמא זכר הוא וכבר כתבתי לעיל שהתוס' הק' קו' זו ותירוצם שם לא שייך הכא דהא אנן קיי"ל דצריכה לישב לזכר משום הנדמה לפי שאין אנו בקיאין אם כן לא שייך לחוש שאם תראה ביום ל"ד ותחזור ותראה ליום מ"א דתרצה לטהר מטעם דשמא בשליא היה נקבה ושמא לא היה ולד כלל בשליא אלא משל נדמה הוא ז"א דהא אף בשביל הנדמה צריכה שתשב לזכר לדידן וא"ל דמ"מ איכא ס"ס אם תראה ביום ל"ד ותחזור ותראה ביום מ"א ספק שמא השליא מן הנדמה היא והנדמה עצמה לאו ולד הוא ואת"ל שהשליא אינה מן הנדמה שמא היה בו נקבה הא ליתא דזו לאו ס"ס היא דכל עיקר שאנו מטהרין ע"י ס"ס הוא משום דע"י ס"ס הא איכא רוב צדדים להתיר אבל בנדון זה הוא לעולם פלגא ופלגא דהא כשאנו אומרים ספק שמא השליא היא מן הנדמה והנדמה שמא אינו ולד בצד זה גופא איכא פלגא לאיסור ופלגא להתיר דאף שהשליא מן הנדמה הוא ספק לן אם הנדמה הוא ולד או לאו גם בצד זה שאנו אומרים ואת"ל שהשליא לאו מן הנדמה הוא שמא היה בו נקבה באותו צד גופא שאנו אומרים דשליא לאו מן הנדמה היא איכא פלגא לאיסור ופלגא להיתר שמא זכר היה בו ושמא נקבה היה בו וכל כה"ג לאו ס"ס הוא מיהו כבר כתבתי דבלא"ה צ"ל דס"ל להפוסקים דבכה"ג מחמרינן אפי' במקום ס"ס וכמ"ש התוס' דכ"ט מיהו מסוגיא דב"ק די"א מבואר דבמקום ס"ס לא מחמרי' וצ"ע:

(כ) נותנין לה ימי טומאה ש"נ. בגמ' אמרי' דאפי' אתיליד זכר בהדיא לא אמרינן מדהאי זכר הוא האי נמי זכר הוא אלא אפ"ה תשב לנקבה:

(כא) וחוששת שמא נקבה היתה. כ"כ הטור וכתב ע"ז הב"י דמה שלא כתב הטור דתשב לזכר ולנקבה ולנדה כיון דהשתא לא יהבינן ימי טוהר וגם חילוק בין נדות לזיבות א"כ אין נ"מ בהא עכ"ד ובס' תל"מ כתב ע"ז דמשמע דלבועלין על דם טוהר איכא נ"מ בהיתה בחזקת מעוברת וכ"כ בס' הב"ח להדיא וצ"ע דאשתמיט להו הא דאמרינן דף כ"ח דלא יהבינן ימי טוהר דאימור הרחיקה לידתה וכו' ומכאן יצא לי תימא רבה על הרמב"ם שכתב בפ"י הוחזקה עוברה וילדה וא"י מהו שתשב לזכר ולנקבה ובדין כ' כתב כ"מ שנאמר תשב לזכר ולנקבה אין נותנין לה ימי טוהר אלא עד מ' יום ע"ש ואמאי לא ליתב לה כלל דאימור הרחיקה לידתה וכך ק' אהרשב"א שכתב דף קפ"ו ע"ש כדברי הרמב"ם כו' מיהו כבר תמה המ"מ על הרמב"ם די"א שלא הזכיר כלל דין הרחיקה לידתה עכ"ד וכל דבריו בזה אינן אלא דברי שגגה ולק"מ דלא אמרינן שמא הרחיקה לידתה אלא היכא דחזינן ריעותא לפנינו שלא הפילה אלא יד חתוכה ושאר אברים לא חזינן דהפילה וכיון דחזינן שהפילה הולד לסירוגין אברים אברים מש"ה חיישינן שמא כבר יצאו ממנה רוב האברים אבל כשהפילה וא"י מהו מסתמא אמרינן הכל בפ"א הפילה לא מחזקינן איסור ולומר שהפילה בסירוגין וכ"כ התוס' בהדיא דף כ"ה ע"ב ד"ה המפלת סנדל או שליא וא"ל א"כ מאי מק' הש"ס מהא מתני' על ר"ח ורבה בר"ה דלמא מתניתין מיירי שהפילה לתוך הנהר וא"י מה הפילה מש"ה לא מחזקינן ריעותא י"ל דס"ל דאי מתניתין מיירי בכה"ג מאי קמ"ל פשיטא וכ"כ הרשב"א בחדושיו על משנה זו וז"ל תמיה פשיטא ונ"ל דבמפלת יד חתוכה עסקינן וקמ"ל דמביאה קרבן ונאכל ולא חיישינן שמא מגוף אטום בא והכי מוכחת סוגיא דלעיל עכ"ל אבל הפוסקים דין המשנה כפשטיה העתיקו ולא מיירי בכה"ג שהפילה יד חתוכה אלא שראתה שהוא ולד ולא הבחינה אם זכר או נקבה היא או בהוחזקה מעוברת אע"פ שלא הבחינה אם ולד הוא כלל מ"מ נותנין לה ימי טוהר של זכר ולא חיישינן כלל לשמא הרחיקה לידתה והמעיין ברמב"ם יראה שהוא מפרש רישא דמתניתין דמפלת וא"י מהו דתשב לזכר ולנקבה שלא הבחינה כלל אם ולד הוא