סדרי טהרה עב

משום דב"ה ע"כ לא חשיב חדא בשבוע ז"א דאף לב"ה י"ל דחשיב חדא בשבוע אלא דלדידיה א"א למיחשב טבילה דסוף שבוע קמא דלדידיה ליכא טבילה בסוף שבוע קמא א"ו דר"ת לית ליה כסברת הפוסקים הנ"ל אלא ס"ל דדוקא ימי לידה ממש שהם ז' לזכר וי"ד לנקבה אע"פ דאינן עולין דאתקשי לנדה אבל אחר שעברו ז' לזכר וי"ד לנקבה אע"פ שלא טבלה עולין

שוב ראיתי בבאורי מהרש"ל להסמ"ג שכ' וז"ל במרדכי כ' שנראה להצריך כל יולדת ב' טבילות לפי' ר"ת אחת לאחר ז' לזכר או לאחר י"ד לנקבה כדי להשלים ימי לידה ואח"כ תוכל לספור ז"נ וטובלת ומותרת לבעלה אבל כל זמן שלא טבלה אחר לידה כל הימים קרוין ימי לידה דקיי"ל כרב דאמר מעין א' הוא והתורה טיהרתו וטימאתו לב"ה דם יולדת שלא טבלה מטמאה לח ויבש א"כ הכל קרוין ימי לידה עד שתטבול ע"כ ואני אומר שתימא הוא בעיני הלא כתבו התוס' להדיא בשם ר"ת דהיולדת דאפי' לא טבלה וספרה ז"נ ואח"כ ראתה דאינה סותרת וק"ו בלא ראתה כלל שיכולה לספור בלא טבילה וכמ"ש הספר לעיל ע"כ וא"ל דמיירי בטבלה אחר ימי הלידה אלא שלא טבלה אחר ז"נ דא"כ אפי' דם לא היה מטמא ולעיל כ' אבל דם עצמו מטמא וק"ל וכן כל הפוסקים לא הזכירו ולא נהגו כן עכ"ל הנה עיקר ראייתו מן הסמ"ג שם אבל מן התוס' אין ראיה די"ל דמיירי בדטבלה ללידתה אלא שלא טבלה אחר ז"נ לזיבתה וכמ"ש הוא עצמו ומ"ש התוס' שם ז"ל דאפי' ב"ה דמטמאין לח ויבש מודו דעלתה לה ספירה עכ"ל קאי אמ"ש לעיל דהא אמר הכא דכי ראתה וכו' ואהא מסיימו דאפי' ב"ה מטמאין לח ויבש מ"מ מודו דעלתה לה לספירה ומסוגי' דהכא אין ראיה לדידן ויעלה ספירה אפי' בלא טבלה ללידתה דהא בסוגיא זו מיירי בלא טבלה משום דסוגי' זו ס"ל דימי לידה שאינה רואה בהן עולה לספירת ז"נ מש"ה לא צריך טבילה אבל לדידן אליבא דר"ת דס"ל דקיי"ל דימי לידה שאינה רואה אינה עולה י"ל דצריך טבילה קודם ספירת ז"נ ופסק ר"ת נ"מ לדידן היכא דטבלה אחר לידתה ואח"כ ספרה ז"נ דמהני אפי' אם ראתה אח"כ דם טוהר אלא עיקר הוכחת מוהרש"ל הוא מלשון הסמ"ג שמסיים אחר דין זה שאם ילדה בזוב וספרה ז"נ ואח"כ ראתה דם טוהר דעלתה לה ז"נ אבל דם עצמו מטמא מוכח דמיירי בלא טבלה ללידתה ואפ"ה ס"ל דעלו לה ז"נ וא"ל דהסמ"ג ס"ל דלא כר"ת אלא כשיטת הפוסקים דפסקו דימי לידה שאינה רואה בהן עולין לספירת ז"נ מש"ה ס"ל דעלו לה לנקיים אע"פ שלא טבלה ז"א דהא כ' הסמ"ג אח"ז דבצרפת נהגו כדברי ר"ת הואיל ונפק מפומיה וא"כ לא ה"ל למיסתם לעיל להתיר דעולין לה לז"נ אע"פ שראתה אחר ספירתה דם טוהר אפי' לא טבלה א"ו דליתא לדברי המרדכי אלא דאף לדברי ר"ת א"צ ב' טבילות אבל מדברי התוס' אין הוכחה דיש לדחות דמיירי בטבלה ללידתה וכן נראה לכאורה מלשון התוס' שם שכתבו וז"ל דהא אמר הכא דכי ראתה בשבוע ג' דלא סתרה אע"ג דדם טמא הוא כ"ש דראיות דם טוהר אינה סותרת עכ"ל ואי דמיירי בדלא טבלה ק' מה עדיפותא דדם טוהר מהא דראתה בשבוע ג' דהא נמי דם טוהר הוא אלא שכיון שלא טבלה הוא מטמא לח ויבש דהא אנן קיי"ל כרב דמעין א' הוא א"ו בדטבלה מיהו י"ל דלעולם מיירי בלא טבלה ואפ"ה כתבו דכ"ש ד"ט דהא כיון דסוגי' זו אזלא אליבא דלוי דס"ל ב' מעיינות הן והכא מיירי בשופעת ממעין טמא וא"כ שפיר כ"ש הוא דכיון דאפי' בשופעת ללוי לא סתרה אע"ג דדם טמא הוא ור"ל דלא מהני לה טבילה כ"ז ששופעת ללוי דממעין טמא אתיא וגורם טומאה אפ"ה אינה סותרת כ"ש דם טוהר דאע"ג דמטמא לח ויבש לב"ה כ"ז שלא טבלה מ"מ מהני לה טבילה אע"פ שלא פסקה מלראות לדידן דקיי"ל כרב דאמר מעין א' הוא וכן נראה דמיירי בדלא טבלה דאי בטבלה מהיכי תיתי דיסתור כיון דאף הדם הוא טהור ולמה צריך ר"ת ראיה לזה דאע"ג דדם קושי נמי אינה מטמאה אפ"ה סותר ליומי לשיטת הראב"ד וסיעתו וכמש"ל מ"מ כיון דאינו סותר אלא ליומו והכא כיון דספרה הא ספרה וכמש"ל א"ו דמיירי בדלא טבלה ועוד שכבר הוכחתי מדברי גליון תו' דר"ת ס"ל כסברת המרדכי והג"מ דמצרכי ב' טבילות וא"כ ע"כ צריכין אנו לפרש דברי התוס' כאן בשם ר"ת דמיירי נמי בלא טבלה וכיון דר"ת שממנו יצא הוראה זו דהלכתא כאביי דאין ימי לידה עולין לספירת ז"נ ס"ל דלאחר שעברו ז' לזכר וי"ד לנקבה עולין לספירת ז' נקיים אע"פ שלא טבלה א"כ אין לחוש מה שהחמירו הפוסקים הנ"ל והוסיפו על דבריו כיון דר"ת גופא לא ס"ל הכי ואין לדחות דברינו הנ"ל ולומר דהסוגיא דהכא אזלא אליבא דלוי לקמן דס"ל דאף לב"ה לאו ביומי וטבילה תלי רחמנא אלא משום דסבר ב' מעיינות הם דז"א דא"כ יהיה כל הסוגיא דהכא שלא אליבא דהלכתא דהא קיי"ל כרב כדפסק התם בגמ' וללוי בלא"ה לק"מ מברייתא דהכא דאיהו אמר כתנא דשוין וכדמשני התם על קו' אחריתי לפ"ז אין לנו שום טעם לחומרא זו שנהגו בקצת מקומות ואי משום הא דכ' האגודה שהטעם פן ישכחו העונה דמ' לזכר ופ' לנקבה כבר כ' הט"ז דליכא למיחש להכי לפי שאין דין זה נוהג בזמנינו לפי שאין אנו בועלין על ד"ט ומה"ט השמיטו דין זה בש"ע וכ"כ מהרש"ק בספר תפארת שמואל בהגהותיו על הרא"ש למס' נדה וכ' שמצוה לבטל המנהג הגם שי"ל דמ"ש המהרש"ק דמצוה לבטל המנהג לא קאי אלא לאלו שנוהגים להמתין לזכר ששה או שבעה שבועות ולנקבה ט' שבועות שהיא חומרא בלא טעם וריח שמחמירים ביותר בזכר להמתין מלטבול אף אחר מ' יום ובנקבה מקילין לטבול קודם פ' יום בהא הוא דכ' שיש מצוה לבטל המנהג אבל אותן שנהגו להמתין מ' לזכר ופ' לנקבה י"ל דס"ל כמ"ש הרמ"א דאין להתיר במקום שנהגו להחמיר מ"מ מריש דבריו שכ' ומזה בא מנהג של שטות שהנשים אין טובלות אחר זכר פחות וכו' כדי שתעבור הלילה אסור וכו' וטעות הוא בידם כי דוקא לאותן שבועלין על ד"ט נאסרה אותו הלילה וכו' מדקרי ליה מנהג זה מנהג של שטות וטעות א"כ מ"ש בסוף דבריו דמצוה לבטלו קאי נמי לעיקר המנהג שנהגו ביש מקומות ומ"מ מי יבא אחר הכרעת רמ"א ז"ל שאין להתיר במקום שנהגו להחמיר אבל מ"מ אין להטיל עונש על העובר ע"ז וכמ"ש הט"ז אם לא במקום שהוא מוסכם להחמיר בין כולם אבל במקום שקצת נהגו להקל אף שמקצת מחמירים הוי כאלו אין כאן שום מנהג דהא בלא"ה הרמב"ם כתב לבטל המנהג לגמרי וה"ה במקום שאין נוהגין להמתין עד אחר מ' לזכר ופ' לנקבה רק שממתינין אחר נקבה ט' שבועות או פחות באותן המקומות וודאי יש להתיר שתטבול מיד אחר שתטהר כיון דחזינן דלא חשו לחומרא זו שהחמירו ביש מקומות אלא שהחמירו בלא טעם כמ"ש המהרש"ק מש"ה יש לבטלו ואף שיש לומר שטעמם במקומות ההם הוא משום הא דכ' הריב"ש הביאו בב"י וז"ל אם נהגו זה לגדר ופרישות וכו' אם מפני נקיות שבאותם הימים דמים מצוים בהם וכו' עכ"ל לפ"ז י"ל ששיערו ע"פ אומד דעת שעד ט' שבועות הדמים מצוים בהם ולא יותר וכה"ג בזכר חמשה או ששה שבועות מ"מ מאחר שהמנהג הזה אינו כתוב בשום ספר מספרי הפוסקים והרמ"א ז"ל לא הביאו אין לחוש לו אח"ז ראיתי במע"מ דף ל"ג שכ' כן בהדיא ע"ש שכ' עוד טעמים למנהג זה:

עוד כ' בט"ז דאף במקומות שנהגו להחמיר מ"מ במפלת אין מנהג בשום מקום להחמיר וכ"כ בשו"ת ח"צ סי' ח' וכ' שם הטעם דס"ל שטעם החומרא הוא לפי שהדמים מצוים בהם כמ"ש הריב"ש וראו שאין דמי המפלת מרובים מש"ה לא החמירו במפלת עוד כ' הטעם שני כיון שלכל הטעמים מנהג זה אינו אלא חומרא והרחקה יתירה ראו הנשים להחמיר ביולדת ולא במפלת כי רוב יולדות מניקות בניהם ואין באיחור הטבילה שום ביטול פו"ר ולא הוי ליה חומרא דאתי לידי קולא משא"כ במפלת שיש בו איחור הטבילה וביטול פו"ר לא ראו להחמיר עכ"ד ובס' בה"י חידש וכ' מדעתו דאף במפלת צריכה להמתין מ' לזכר ופ' לנקבה ויטול מה שחידש וכ"כ הש"ך בסק"ד דבמפלת ליכא מאן דמחמיר וסגיא לה ז"נ אחר י"ד יום וכ"נ מדברי האחרונים עכ"ל ובס' מנ"י תמה עליו למה כ' דבעי ז"נ אחר י"ד יום דהא קיי"ל דימי לידה שאינה רואה בהן עולין לספירת ז"נ ולפע"ד נראה דעת הש"ך דס"ל דאותן מקומות שנהגו להמתין מלטבול עד אחר מ' לזכר ופ' לנקבה ס"ל דהלכתא כאביי וכמו שפסק ר"ת דאין ימי לידה עולין לספירת ז"נ וכמ"ש בד"מ בשם הפוסקים שהחמירו הואיל ונפק מפומי' דר"ת ולא הקילו במפלת אלא לאחר ז' לזכר וי"ד לנקבה שתספור ז"נ לפי דס"ל דמ"ש הסה"ת והג"מ דכ"ז שלא טבלה מיקרי ימי לידה אינו מוכרח וכמש"ל דלא אתקש לנדה אלא ימי לידה ממש דהיינו ז' לזכר וי"ד לנקבה מ"מ ביולדת דליכא ביטול פו"ר החמירו כדעת הפוסקים הנ"ל שתוך ימי מלאת אין עולין לספירות ז"נ אם לא טבלה אבל במפלת דאיכא פו"ר לא ראו להחמיר בחומרא זו אבל בעיקר ימי לידה שהוא תוך ז' לזכר וי"ד לנקבה אין להקל אף במפלת כיון דלדעתם הלכתא כאביי כנ"ל ליישב דברי הש"ך בזה

ולולי דמסתפינא הוי אמינא מלתא חדתי דמה שנהגו באותן המקומות להחמיר ביולדת ולהקל במפלת הוא עפ"י מ"ש הד"מ שהבאתי לעיל שהטעם של אותן שנהגו כן הוא משום דסבירא ליה כרבינו תם וסבירא ליה נמי דכ"ז שלא טבלה ללידתה ימי לידה מיקרי ולפי מה שפירש רש"י דמשום הכי ילפינן ימי לידה מנדה דאינה עולה לספירות רות ז"נ ה"ט דדמי לה שאין ראוין לזיבה כמו נדה וימי לידה דאינן ראוין לזיבה נפקא לן מדכתיב זוב דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד וכמו שהבאתי לעיל לשונו ולכאורה יש לדקדק דהא האי דמה דרשינן לעיל למעוטי מה שראתה מחמת קושי אבל מה שראתה מחמת שופי טמאה וצ"ל דש"ה שראתה לפני הלידה מש"ה בעינן שתראה מחמת קושי דאי בשופי לאו מחמת ולד הוא אבל מה שראתה אחר הלידה אין לחלק דבין מחמת קושי ובין מחמת שופי הכל מחמת ולד הוא וממועט מן דמה ולא מחמת הולד והנה למ"ד אין קושי לנפלים צ"ל דהאי מעוטא דדמה ולא מחמת ולד לא קאי אנפלים אלא דוקא בולד ממש דליכא למימר דה"פ אין קושי לנפלים שאין אשה מתקשה בנפלים דהא חזינן דלאו הכי הוא אלא יש קושי גם לנפלים כמו בולד גמור א"ו דה"פ דאין דין קישוי לנפלים וכן פירש"י בדל"ח ע"א ד"ה אין קושי לנפלים וז"ל אין הנפל מטהר קישוי עכ"ל וע"כ דמאן דס"ל הכי אית ליה שום דרשא או דגמרא גמירא ליה דהאי מעוטא דדמה לא אתי למעוטי אלא בולד גמור אבל בנפלים אף מחמת הולד יש זיבה לפ"ז ה"ה אחר הלידה נמי יש זיבה דהא תרווייהו מדמה נפקא דוקא מחמת עצמה ולא מחמת הולד וכיון דבנפלים אף מחמת הולד יש זיבה תו אין לחלק בין קודם הלידה לאחר הלידה ומעתה בנפלים כיון דיש זיבה אף בימי הלידה תו אין למילף בהיקשא לנדה דהא לא ילפינן מיניה אלא מאי דדמי לה שאין ראוין לזיבה מש"ה אף בימי הלידה עולין לכך נהגו להקל במפלת וא"ל על דברינו מהא דתניא יש רואה מאה יום ואין זיבה עולה בהן כיצד וכו' ופ' של נקבה וכו' ולשיטת הר"ן והרמב"ם והרמב"ן מיירי הך ברייתא בנפלים כמש"ל דז"א דלשיטתם צ"ל דס"ל להך ברייתא יש קושי לנפלים וכל דברינו אינו אלא למאי דקי' אין קושי לנפלים ולפ"ז אפשר ליישב קו' התוספות שם בד"ה מאי דעתך וכו' שהקשו וא"ת והלא בלא קושי משכחת כל ימיה שלא תהא זבה כגון שהפילה אחר פ' לנקבה וכו' ולפ"ד לק"מ דכיון דס"ל לר"מ אין קושי לנפלים א"כ יש זיבה אף תוך ימי הלידה כמש"ל:

(ז) אינה חוששת לולד. במשנה ד' ל' שנינו המפלת ליום מ' אינה חוששת לולד ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה ופירש"י ליום מ' לטבילתה ע"כ וכתב בשו"ת עה"ג סימן כ"א דמוכח מדברי רש"י אלו שאנו חושבין מיום טבילתה הסמוכה ולא חיישינן שנתעברה מקודם לכן אע"פ שבא עליה בעלה מקודם וטעמא כיון שראתה נדה קודם שירדה לטהר א"ע הוא בירור גמור שלא נתעברה מקודם לכן דאם נתעברה שוב לא תראה נדה ממילא מוכח שולד זה עדיין אינו בן מ"א יום ופסק כן להלכה ובשו"ת שבות יעקב ח"ר הק' ע"ז הגאון מוהר"י מילר דהא קיי"ל דאין מעוברת מסולקת בדמים רק אחר הכרת העובר שהוא ג' חדשים ומה שהשיב ע"ז בעהמ"ח הנ"ל לא עמדתי על כוונתו שנראה מדעתו דס"ל דה"ט דבעינן הכרת העובר דאז נתברר שהיא מעוברת אבל קודם לזה מנא ידעינן שהיא מעוברת אבל לעולם מיד שנתעברה היא בחזקת מסולקת בדמים והא וודאי ליתא דהא אמרינן בגמרא ד"ט בעי מיניה ר"י מר"ז ראתה ואח"כ הוכר עוברה מהו כיון דבעידנא דחזאי לא הוכר עוברה מטמיא או דלמא כיון דסמוך לה חזאי לא מטמיא א"ל מידי הוא טעמא אלא משום דראשה כבד עליו ואבריה כבדין עליה בעידנא דחזאי אין ראשה ואבריה כבדין עליה ע"כ מבואר דאפי' נתברר שמעוברת היתה אפ"ה אמרינן דעלולה לראות כ"ז דאין ראשה ואבריה כבדין עליה וכ"כ בס' כו"פ וכ"ת דש"ה שהדם לפנינו וחזינן דאינה מסולקת בדמים עדיין מש"ה מטמא למפרע מעל"ע ואמרינן כיון דהשתא חזאי משום דעדיין אין ראשה ואבריה כבדין עליה ה"נ א"ל דמאתמול חזאי משא"כ מן הסתם אמרינן דמיד שנתעברה היא מסולקת בדמים ז"א מדאמר הש"ס מידי הוא טעמא וכו' משמע שהטעם הוא הא דבעינן הכרת עובר אינו אלא משום דראשה ואבריה כבדין עליה ולא מטעמא כדי שיתברר לנו שהיא מעוברת ועוד הא דספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון אי איתא להא לא הוי אישתמט בשום דוכתא לאשמעינן שאם ראתה בינתיים דאמרינן שמן האחרון הוא א"ו כ"ז שלא הוכר עוברה אינה בחזקת מסולקת וכ"מ עוד מכמה דוכתי במכילתין ומה שפירש רש"י ליום מ' טבילתה אפשר דמיירי בטבלה אחר הלידה דוודאי לא נתעברה מקודם ובא לאפוקי שלא לפרש המתני' כמו שפירשו התוס' הברייתא במסכת כריתות ד"י ע"א שכתבו שם ד"ה ביום מ' ליצירת הזכר וכו' וז"ל אף שאין יכולין לידע יום ארבעים ליצירה והלא ש"ז שוהא לקלוט פעמים עד ג' ימים ומיהו שמואל היה בקי כדאמרינן פ' המפלת וכו' ור"ל וכ"ש בזמן התנא דברייתא שהיו בקיאים וכ"כ מהרש"ק שם וא"כ אם תרצה לפרש המתני' דהכא נמי הכי המפלת ליום מ' היינו שאנו מכירים בו שהוא יום מ' ליצירה וז"א דא"כ אמאי תני בסיפא ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה אמאי תשב לנדה הא וודאי ולד הוא וכבר הרגיש בזה בתה"א דף קפ"ו ע"ב וכתב דטעמא דשמא לא נקלט הזרע עד יום ג' וכ"ז שלא עבר מ"ג יום תשב לנדה ע"ש ואם כן אי מיירי הכא בבקי ומכיר שהוא מ"א יום מתחלת יצירה א"כ קשיא אמאי תשב לנדה מש"ה כתב רש"י דמתני' לא מיירי בבקי ומכיר אלא מעת טבילתה הוא מ' יום ומש"ה בסיפא תשב לנדה דשמא לא נקלט הזרע מיד או דמיירי שבעל אח"כ הרבה פעמים ומש"ה תשב לנדה דשמא לא נתעברה בביאה ראשונה שאחר הטבילה ומ"מ תשב לזכר ולנקבה מספק דשמא נתעברה מביאה ראשונה שאחר הטבילה אבל לעולם דמיירי בגווני דליכא לספוקי שמא קודם הטבילה כבר נתעברה וכמ"ש ומה שמביא בס' עה"ג ראיה מדברי הרמב"ם אין שום ראיה ע"ש:

(ח) אבל חוששת משום נדה. כ' הב"י וז"ל כ' הרשב"א בת"ה דכל שמפלת בפחות ממ"א מיא בעלמא הוא ולית ליה פה"ק וראיה מדאמרינן פ' ד' מח"כ ולד דגמר צורתו מיפתח טפי פחות מבן מ' לא מיפתח טפי כלומר ואפשר ליה בלא דם וכן דעת הרז"ה אבל הר"א חולק ואמר דלא גרע מחתיכה דמטמא ר"י משום פה"ק ועוד תניא קשתה ב' ולשלישי הפילה וא"י מה הפילה ה"ז ספק זיבה ספק לידה וכו' אלמא המפלת רוח א"א לה בלא פה"ק ואי משום ההיא דפ"ד מח"כ שינויא היא ואשנוי' לא סמכינן וראוי להחמיר כדבריו והלכך אם קים לה דקודם מ"א הוא אינה חוששת לולד אבל מ"מ חוששת משום נדה עכ"ל וכ"ה בס' תה"א מלשונו זה מבואר שכך הוא מפורש שם בגמ' ולד דגמר צורתו וליתא בגמרא שלפנינו שום זכר מזה ובס' בדק הבית ובמ"ה כתבו שהוא גמרא בפ' אמרו לו וגם שם לא נזכר מזה כלל ולכאורה שהרב אחא משבחא הוא שמחלק כן כמבואר בהרשב"א שם ובס' בעה"נ דף ג' ע"ב למד כן מהא דפ' ד' מח"כ דף י' דאמרי' שם אמר ר"א רבא מתרץ לה ביום מ' ליצירת זכר וביום פ' ליצירת נקבה ור"י היא וכו' ומקשה התם תיפוק ליה דטמאה היא משום נדה ומשני בלידה יבשתא א"ה מאי למימרא מ"ד א"א לפה"ק בלא דם קמ"ל דאפשר לפה"ק בל"ד וקשיא ליה לר"א משבחא איך מוקמי לרבא המתניתא דאפשר לפה"ק בל"ד הא רבא אית ליה בפ' התינוקת דא"א לפה"ק בל"ד אפי' בנפלים שלכך מחלק ר"א בין נפל שנגמרה צורתו לבין נפל שלא נגמרה צורתו כגון תוך מ' שאין לו פה"ק לכ"ע וכ"מ מהרא"ש ר"פ המפלת שראית ר"א משבחא היא מההיא דלעיל וכ"מ לכאורה בס' בעה"נ שם ע"ש וכ"נ מן הסמ"ג אבל מלשון הרשב"א משמע שכן הוא בגמ' בהדיא וצ"ל שכן היה גירסתו שם וכ"מ בחדושי רמב"ן בדף כ"א ואם נדחוק דגם הרשב"א כוונתו כמ"ש דר"ל דמוכח שם אבל אינו מבואר בהדיא הגם שאין לשונו מודה כן ז"א דא"כ קשה דלמה ליה לדחות דברי ר"א משבחא משום דשינוי הוא ואשנויא לא סמכינן עדיפא ה"ל למימר דרבא לא ס"ל הכי אלא דמוקי להברייתא דס"ל כמ"ד אפשר לפה"ק בל"ד אבל ליה לא ס"ל הכי וכמ"ש הרשב"א שם בעצמו דף קפ"ה ע"א שאין להוכיח מהא דפ' ד' מח"כ דקיי"ל אפשר לפה"ק בל"ד די"ל דחד מן תנאי דס"ל הכי תני לה אבל אנן לא קיי"ל כוותיה וכ"נ מדברי הראב"ד בס' בעה"נ שדחה מטעם זה דברי ר"א משבחא ע"ש ע"כ שהיה להם גירסא אחרינא בש"ס שם ודברי התוס' בכריתות שם צ"ע שכתבו שם