סדרי טהרה עא

לגמרי נקי מיקרי דה"ל כדם טוהר אליבא דלוי וכו' אם ר"ל דאפי' למאי דקיי"ל מק"מ טמא מטמא לאשה טומאת מגע מ"מ דם קושי הוא טהור לגמרי או דר"ל שאין בו שום טומאה מחמת ראייה אבל למה דקיי"ל מק"מ טמא הדם קושי טמא לטמא במגע דל"ד לדם טוהר דהכתוב קראו דמי טהרה משמע דטהור לגמרי מגזה"כ אך ממ"ש הר"ן ול"ד לדם טוהר שאינו עולה דש"ה שהדם טמא דביומא וטבילה תלי רחמנא וכו' וכיון שגורם טומאת דרך ראיה אע"פ שאינו סותר אינו עולה דנקיים מראיה בעינן עכ"ל ואי ס"ד שדם קושי מטמא במגע מה עדיפתיה מדם טוהר לרב דא"ל דש"ה דגורם טומאה לאשה דדרך ראיה ז"א דמה גורם טומאה לאשה איכא הא בלא"ה טמאה כל זמן שלא טבלה ללידתה ומיד שטבלה אחר ז"נ היא טהורה אף שהיא רואה וכמ"ש התוס' דף ל"ו וא"כ מאי גורם טומאה איכא א"ו צ"ל דעיקר כוונתו דהתם הדם טמא לטמאה במגע ואף שאינו גורם שום טומאה לאשה מ"מ כיון דדרך ראיה הוא והדם עצמו מטמא מש"ה אינו עולה אבל דם קושי טהור לגמרי אפי' למ"ד מק"מ טמא דמעטי' קרא מדמה דוקא מחמת עצמה או מן כנדתה ולא כזיבתה כדאי' בגמרא ולגמרי מעטיה קרא אך לפמש"ל בסי' ק"ץ דדם שראתה שלא בהרגשה אע"ג דאשה טהורה מ"מ הדם טמא למ"ד מק"מ טמא וכן כ' הגאון מוהר"ג בתשובה של אמ"ו שב יעקב והבאתי ראיה לדבריו מגמ' ע"ש א"כ לא ידעתי טעם לחלק בין דם קושי לדם שראתה בלא הרגשה דהא הא נמי מעטי' קרא מן בבשרה עד שתרגיש ואי נימא דדם קושי טהור לגמרי משום דקרא לגמרי מעטי' ה"נ נימא כן בראתה שלא בהרגשה דלגמרי טיהרה רחמנא וכיון דהרמב"ם פסק דמק"מ טמא ואם כן אי ס"ל דדם קושי מטמא במגע משום מק"מ טמא אין טעם לחלק בינו לדם טוהר וכמ"ש ומ"ט פסק דדם קושי עולה ואי ס"ל דדם קושי לגמרי טהור אם כן אף בראתה בלא הרגשה נימא כן ואין להביא ראיה מתוספות דף ל"ו ע"ב ד"ה נדה ליומא דס"ל דדם קושי טהור לגמרי אף שלא לטמא במגע שכתבו וז"ל נראה דאף לבעלה ל"ח שמא תשפה וכו' עכ"ל וק' דפשיטא דפליגי רב ושמואל ור"י לבעלה דאלו לטהרות לכ"ע טמאה משום דנגעה בדם קושי א"ו דס"ל להתוס' קושי טהור לגמרי ז"א דאיכא למימר דהני אמוראי מוקמי למתני' כמ"ד מק"מ טהור אבל לדידן דס"ל מק"מ טמא י"ל אף דם קושי כן וצ"ע

כתב הטור יולדת טמאה כנדה אפילו בלא ראתה דם וכו' וכתב בפרישה דאף דס"ל להטור אי אפשר לפה"ק בל"ד אפ"ה כתב אפי' בלא ראתה דם דאיכא לאשכוחי שהפילה ולד שהוא קטן כמו שפופרת עכ"ד וז"א דע"כ שאין לזה מציאות כלל שיהיה ולד קטן כמו שפופרת דא"כ הא דתני' קשתה ב' וכו' דס"ל לר"י מביאה קרבן ונאכל אם היה אפשר כן אם כן אמאי ס"ל לר"י דמביאה קרבן ונאכל ואף שזה יש לדחות דמיירי שהרגישה בפתיחת הקבר מ"מ יש להביא ראיה מהא דאיתא בדף ל"ח יש רואה מאה יום ואין זיבה עולה בהן כיצד ב' בלא עת וז' נדה וב' שלאחר הנדה ופ' של נקבה וז' נדה וב' שלאחר הנדה מאי קמ"ל לאפוקי ממ"ד א"א לפה"ק בל"ד ופירש"י דאי לא אפשר ה"ל זבה כשילדה אחר ב' שלאחר הנדה דה"ל יום הלידה שלישי ואי הוי חזיא קודם הלידה בפה"ק הרי היא זבה ע"כ ולפי דברי הפרישה אף אי אמרינן אי אפשר לפה"ק בנ"ד נמי איכא לאשכוחי בכה"ג א"ו שאין לזה מציאות שיהיה צורת הולד ויהיה פחות משפופרת וכ"מ מהא דאי' לקמן דף ס"ו ע"א דאדברי' רבא לרב ושמואל וכו' אלא דהטור קושטא דמלתא נקט דאפי' אם היה אפשר לפה"ק בל"ד ולא ראתה דם טמאה משום טומאת לידה אבל באמת לדידן א"א לפה"ק בלא דם וליכא לידה בלא דם ומה שהצריכה התורה לכתוב לטומאת שבעה לזכר כבר כתבתי בסי' זה

עוי"ל דהא דקיי"ל דא"א לפה"ק בל"ד היינו דוקא בסתם נשים אבל משפחת דורקטי שאין להם דם בתולים ודם נדה כדאיתא במס' כתובות דף י' ע"ב ובמכילתין דף ס"ד ע"ב לא שייך לומר א"א לפה"ק בל"ד לפי שאין להם דם בחדר כלל מיהו התוס' בכריתות שהבאתי לעיל ברס"י מקשי' שפיר דקרא א"א לאוקמי דמיירי בכה"ג דהא כתיב כימי נדת דותה תטמא וכתיב ושלשים ושלשה תשב בדמי טהרה אלמא דמיירי באשה שיש לה דם ומ"ש הב"ח בקונטרס אחרון ע"ד הפרישה לא ידעתי מה קאמר כי אין לדבריו הבנה כלל:

(ה) יש מקומות שנוהגין שא"ט תוך מ' לזכר ופ' לנקבה. כתב בד"מ הביאו הט"ז והש"ך שמנהג זה נתיסד במקומות שנהגו כן ע"פ דברי ר"ת דפסק כאביי דס"ל דימי לידה שלא ראתה בהן אינן עולין לספירת ז"נ ולדעתו כ"ז שלא טבלה ללידתה ימי לידתה מיקרי דקיי"ל ביומי וטבילה תלי רחמנא ע"ש לפ"ז צריכה להמתין מלטבול עד שתספור ז"נ אחר מלאת וכ"כ הש"ך והב"ח ומ"ש הרמ"א שנוהגין שאין טובלין תוך מ' לזכר כו' דמשמע דאחר מ' לזכר ופ' לנקבה יכולה לטבול צ"ל דלאו דוקא מיד קאמר אלא דאף אחר כך א"א לה לטבול עד שתספור ז"ל לטעם זה וכ"ה בד"מ והט"ז הק' דלטעם זה אין לחלק בין תוך מלאת לאחר מלאת דלעולם עיקר ימי לידה עד שתטבול כמבואר במרדכי והש"ך כתב בשם ד"מ ליישב המנהג דאפשר דאותן שנהגו מנהג זה להחמיר ראו דברי ר"ת תוך עיקר ימי לידתה דהיינו תוך מ' לזכר ופ' לנקבה אבל לא אח"כ ע"כ ולכאורה דברים אלו כתפל בלי מלח ואין שום טעם לחלק בין תוך מלאת לאחר מלאת כיון דלעולם ימי לידה מיקרי כל זמן שלא טבלה ובס' תפל"מ כתב שיש טעם נכון לחלק ביניהם ע"פ מה דאיתא דף ל"ז ע"ב דמייתי אביי ראיה דימי לידה שלא ראתה בהן דאינו עולה מהא דתני' כימי נדתה כך ימי לידתה מה ימי נדתה אינן ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן אף ימי לידתה אינן ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן ע"כ ופירש"י אף ימי לידה הואיל ודמי לנדה ואין ראוין לזיבה כדאמר ולא דמה מחמת ולד ה"נ לענין ספירה מדמינן להו לנדה ולא תעלה בהן ספירת ז' כגון אם ילדה בימי ספירה עכ"ל מבואר דליכא למילף מהאי היקשא אלא מה דדמו לנדה דאין ראויין לזיבה אבל ימים הראויין לזיבה כמו לאחר מלאת אע"ג דימי לידה מיקרי כיון דלא טבלה מ"מ ראוין לזיבה ולא ילפינן מהך היקשא כיון דלא דמו לנדה בהא דהא וודאי דאחר מלאת אף שלא טבלה ללידתה מ"מ ראוין לזיבה דאל"כ וכי לעולם לא תהא זבה ולקמן דף ל"ח אמרינן יש רואה מאה יום ואין זיבה עולה מהן כיצד שנים בלא עת וכו' ואי ס"ד דכ"ז שלא טבלה לנדתה אין זיבה עולה בהן אם כן איכא לאשכוחי שתהיה רואה כל ימיה ואין זיבה עולה בהן וכגון שלא טבלה ללידתה א"ו דאף שלא טבלה ללידתה מ"מ אחר מלאת ראוין לזיבה דתו לא מיקרי דמה מחמת ולד מש"ה אותן שנהגו חומרא זו נהגו כדברי ר"ת תוך עיקר ימי לידתה דהיינו תוך מלאת דכיון דאין ראוין לזיבה דמי לנדה ואתקש לה משא"כ לאחר מלאת כיון דלא דמי לנדה ליכא למילף מהיקשא דנדה מש"ה עולין לספירת ז"נ ואף שלא טבלה ודבריו נכונים הם ובזה מדויק מה שהאריך הברייתא מה ימי נדתה אין ראוין לזיבה ואין ספירת ז' עולה וכו' ולא אמר בקיצור מה ימי נדה אין ספירת ז' עולה מהן אף ימי לידה אין ספירת ז' עולה מהן א"ו דהברייתא אתיא לגלויי דליכא למילף מהך היקשא אלא מאי דדמי לנדה שאין ראוין לזיבה וכפירוש רש"י לאפוקי אחר מלאת אף שלא טבלה ללידתה כיון דראוין לזיבה ולא דמו לנדה ספירת ז' עולה מהן לפ"ז נ"ל מ"ש המרדכי והג"א אליבא דר"ת דכ"ז שלא טבלה ימי לידה מיקרי ר"ל דווקא תוך מלאת משום דהא חזינן דכל שלא טבלה שוה לימי לידה לכל דינן שהדם מטמא לח ויבש ואינו גורם לנדה ולזיבה כמו בימי לידה שהוא ז' לזכר וי"ד לנקבה מש"ה אמרינן דלענין דין זה נמי ימי לידה מי קרי דאינו עולה לספירת ז"נ אבל אחר ימי מלאת דאישתני דינה דאפי' לא טבלה עדיין נעשית נדה וזבה ודאי דאין לכוללו בימי לידה ועולה לספירת ז"נ לכ"ע ואף שהד"מ לא כ"כ וכמש"ל נמשכו אחריו הש"ך והט"ז נ"ל כמ"ש ומ"ש המרדכי והגהמ"י כל ימיה ר"ל לכל ימי המלאת

עוד כתב בס' הנ"ל אע"ג דמוכח מהא דיש רואה מאה יום וכו' דמיד אחר ימי המלאת מתחילין ז' ימי הנדה א"כ לכאורה קשיא איך תספור מיד אחר ימי המלאת לז"נ דהא ימי נדה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת שבעה נקיים וכדאמר מה ימי נדה וכו' ז"א דלקמן בברייתא דיש רואה מאה יום מיירי שלא היתה זבה קודם לידתה וכמבואר שם בהדיא מש"ה מתחילין מיד אחר המלאת ימי הנדה אבל כשהיתה זבה קודם לידתה ולא ספרה ז"נ אין מתחילין הימי נדה עד שספרה ז"נ וכמ"ש רש"י כאן ואם כן הכא שלא טבלה ללידתה ולא עלו לה ספירות ז"נ תוך ימי המלאת משום דדמי לנדה שאין ראוין לזיבה אף אחר מלאת אינה נעשית נדה עד שתספור תחלה ז"נ לזיבתה מש"ה יכולה לספור נקיים שלה מיד אחר ימי המלאת ואין להקשות דכיון דמה"ט הואיל דדמו לנדה שאינה ראויה לזיבה מש"ה אין ספירות ז"נ עולה מהן א"כ נימא נמי אף שטבלה אחר ימי לידתה לא תעלה לה לספירה תוך ימי טוהר שלה דהא כל משך ימי טוהר שלה אינה ראויה לזיבה ז"א דזה לא א דמי לנדה דמה שאינה ראויה לזיבה היינו מכח הקולא שהקילה התורה שכל הדמים שהיא רואה בהן הם טהורים מש"ה דין הוא שאם לא ראתה בהן דלא גרע משאר ימים שעולה בהן ספירות ז"נ משא"כ בימים הראוים לנדה שאם תראה בהן דם היא טמאה והדם טמא ואפ"ה אין ראויה לזיבה וכה"ג בימי לידה שהיא טמאה והדם שראתה בהן טמא דמי ממש לנדה וכן אם לא טבלה אחר לידתה היא טמאה והדם שתראה בהן טמא אף תוך ימי טוהר וכב"ה במתני' דביומי וטבילה תלי רחמנא הני דמי ממש לנדה שאף שתראה אינו ראוי לזיבה אע"ג שהדם טמא מש"ה ילפי' שפיר בהאי היקשא שלא יעלו לספירת ז"נ ע"כ דבריו ואף שאין זה לשונו מ"מ זה כוונתו ומילי דסברא נינהו

מיהו מה שהקשה דאיך תספור נקיים שלה מיד אחר ימי המלאת הא תחלת נדה היא ואין עולין לספירת ז"נ למ"ד דאין ימי לידה עולין לספירות ז"נ בלא"ה לק"מ ועיין בתוס' דף נ"ד ע"א שכתבו דלר"ת דווקא נדה שראתה בהן אינן עולין ור"ל אף שמקצת הימים הם נקיים מ"מ כיון שכבר ראתה בהן והיא נדה ממש אינן עולין אבל ימים הראוים לנדה עולין שפיר ודוק שם ואין להאריך עוד בזה

עוד כתב בספר הנ"ל וז"ל שוב עיינתי בש"ס וצלע"ג על הסה"ת והגה"מ דס"ל דלר"ת צריכין ב' טבילות דנ"ל מבואר שם דא"צ ב' טבילות אפי' לר"ת דדוקא תוך ז' או תוך י"ד שהם טמאים מצד עצמן ולא מהני בהן טבילה ס"ל לאביי ור"ת דפסק כוותיה דאינה עולה כיון דהתורה טימאה בז' לזכר וי"ד לנקבה אף שאינו רואה כאלו רואה דם אם כן לא הוי נקיים אבל אחר ז' וי"ד אף שלא טבלה הימים בעצמם טהורים ובידה לטבול אמאי לא יעלו מ"ש מכל זבה דעלמא שסופרת ז"נ קודם טבילה אף שעדיין היא טמאה וכ"מ בש"ס שם בפ' המפלת בברייתא דטועה דטובלת צ"ה טבילות דאתיא כאביי ע"ש בהדיא דף כ"ט וז"ל דאמרינן ב"ש וב"ה תרווייהו ס"ל ימי לידה שאינו רואה אינן עולין לספירת זיבתה אם כן אמאי תשמש אור ליל ל"ה וגם מאי פריך בעשרים וחד תשמש הא הטבילות שטבלה תוך י"ד יום הוי כלא טבלה לענין ימי לידה דהא שמא הם תוך י"ד לנקבה כיון שבאה ביה"ש ע"ש רק ע"י טבילת ליל שאחר י"ד לטהרה מטומאת לידה ואם כן יום ט"ו לא יעלה למנין דז"נ שלמים בעינן וכבר יצא שעה אחת מליל ט"ו קודם טבילה דהוי ימי לידה ועוד דפריך שבוע קמא לטבול ביממא דלמא כל יומא ויומא שלמו ספורים דילה ע"ש ומאי קו' הא לא טבלה עד שבאה לפנינו וצריכה לספור ז"נ אחר הטבילה דימי לידה אינן עולין אע"כ דאחר ז' וי"ד לא מיקרי ימי לידה כלל וכ"מ מדר"י בר"י דאמר דיה לטבילה באחרונה דהיינו ליל ל"ה ואם כן אמאי מותרת לשמש ליל ל"ה הא לא ספרה ז"נ אחר הטבילה דהא ל"פ אלא בטבילה בזמנה מצוה ולא בימי לידה אי עולין אע"כ דא"צ ב' טבילות אף לר"ת וצע"ג על הסה"ת והג"מ עכ"ל מה שהק' מהא דפריך הש"ס בעשרין וחד תשמש גם מאי דמק' מהא דמק' הש"ס שבוע קמא לטבלא ביממא דברי שגגה הם דלק"מ דהפוסקים לא כתבו כן אליבא דר"ת אלא למאי דקיי"ל כב"ה דביומי וטבילה תלי רחמנא מש"ה שפיר כתבו דכ"ז שלא טבלה מיקרי ימי לידה ואינן עולין אליבא דר"ת כיון דלא טבלה אבל לב"ש דס"ל דבימים לחוד תלי רחמנא ולא איכפת לן בטבילה אם כן אף שלא טבלה תו לא מיקרי ימי לידה כיון דשלמו הימים וא"כ קו' הש"ס בהני קו' אזלי אליבא דב"ש דתשמש בעשרים וחד ובשבוע קמא לטבלא ביממא לב"ש אך מה שהק' אמאי תשמש אור שלשים וחמש לכאורה קו' היא דלב"ה אמאי משמשת אור ל"ה להפוסקים הנ"ל וכה"ג יש להקשות מהא דאמר ר"פ בסוף פרק ב"ס שאני התם כיון דאיכא למימר יולדת זכר היא וכל הני שבעה יתירא דקיהבינן לא סלקי לה לספירת זיבתה ע"כ ורצה ר"פ לדחות דלא תפשוט מן הברייתא דימי לידה שלא ראתה בהן דעולין לספירת זיבתה אלא דאיכא למימר דאינן עולין וש"ה וכו' ולדעת הפוסקים הנ"ל כיון דס"ל דאין עולין איך אפשר דקיהבינן הני שבעה יתירא דסלקי לה לספירת זיבתה דהא ע"כ צריכה שתטבול בסוף ז' ואם כן ליכא שבעה שלמים דהא בצרי לה השעה שטבלה בו אור לשמיני ודוחק לומר דר"פ מוקים לה להברייתא כב"ש דס"ל דביומי לחוד תלי רחמנא ועוד מי דחקו לר"פ לאוקמי הברייתא כב"ש ה"ל לומר דלא סלקו לה מהני שבעה יתירא דקיהבינן לה אלא ששה ימים ואתיא אליבא דכ"ע והא דאמר ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לספירת ז"נ ר"ל חוץ משמיני כיון שאינו יום שלם וצריכה שתספור עד יום א' להשלים ז"נ אחר י"א ימי לידה א"ו דליתא לדעת הפוסקים הנ"ל וכשלמדתי הלכה זו דפרק המפלת הרגשתי ג"כ בקו' זו שהק' המחבר הנ"ל לדעת הפוסקים הנ"ל דאמאי תשמש אור ל"ה לב"ה ודחיתי אותו די"ל דס"ל להני פוסקים הנ"ל דשבוע ג' סלקו לה לז"נ אם ילדה נקבה בזוב אע"ג דחסרה לה מקצת מן הליל ט"ו בשעה שהיתה טובלת בהן ללידתה ולא היה יום הראשון של ז"נ יום שלם אפ"ה עולה לה ליום א' כיון דלא ראתה ממש דהא רמי ב"ח קשיא ליה דאמאי לא נספור שפוסקת בו לז"נ דהא קיי"ל מקצת יום ככולו כדאיתא בדף ל"ג ע"א ואף דלא קיי"ל הכי דהא פריך בפ' התינוקת לרב דאמר יום שפוסקת בו עולה למנין שבעה ורב ככותאי אמרה לשמעתיה י"ל דהיינו דוקא ברואה ממש הוא דאמרינן דסוף היום נגרר לתחלתו משא"כ בלא טבלה ללידתה דהיום מצד עצמותה הוא טהור אלא דכ"ז שלא טבלה אינו עולה אמרינן מקצת היום ככולו ועיין ברשב"א בתה"א דף קפ"ג ע"ב שכתב דלא אמרינן סוף היום כתחלתו אלא כשתחלת היום גורם טומאה או טהרה אבל כשאין תחלת היום גורם טומאה או טהרה אינו נחשב להיות גורר אחריו סוף היום וע"ש ואם כן ה"נ שליל ט"ו אינו גורם טומאה אדרבה גורם טהרה שעד עכשיו לא היה מהני לה טבילה ומיד בתחלת ליל ט"ו מהני לה טבילה אלא דצריך זמן שעה מועטת בכדי שתטבול ואם כן דבר אחר גרם לה שהיא טמאה בהתחלת הלילה דמחוסרת טבילה לא אמרינן שתהא גוררת אחריה כל היום אלא אמרינן מקצת היום ככולו ועולה לספירת ז"נ ועיין בהרא"ש פ' בנות כותים כנ"ל ברור ליישב דברי הפוסקים הנ"ל

אמנם בחדושי הוכחתי מדברי ר"ת עצמו דלא ס"ל כשיטת הפוסקים הנ"ל אלא ס"ל דאפי' לא טבלה ללידתה אפ"ה עולין לספירת ז"נ מיד אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה דלא איתקש לנדה אלא ימי לידה עצמן שהם ז' לזכר וי"ד לנקבה שהם טמאים אפי' לא ראתה בהן הוא דאין עולין משא"כ אחר כך עולין אפי' לא טבלה והוא ממ"ש המהרש"ל שם בסוגיא דטועה דף ל' ברש"י ד"ה טבילה יתירא וז"ל ומש"ה נמי מיושב אמאי משני שבאתה ביהש"מ דלמא לעולם ביום באתה וכדס"ד מעיקרא והא דק' לן בציר לן חדא דלמא הך טבילה דסוף שבוע קמא חשיב אלא משום דדק בלישנא וק"ל אחר כך מצאתי בגליון בשם התוס' כמו שפירשתי וכתב עוד שרבינו תם תירץ משום דב"ה ע"כ לא חשיב חדא בשבוע אם כן לדידיה בציר חדא וק"ל עכ"ל וכוונתו מבואר ועיין בתוספות ד"ה עשרים ותמניא ומהרש"א כתב דלא ידע מה תיובתיה דטבילה דסוף שבוע קמא לא שייכא אלא בראתה בביהש"מ וכפירש"י להדיא לקמן ד"ה סוף שבוע ראשון עכ"ד ואני לא ידעתי מה תיובתא אף שרש"י כ"כ וכי גברא אגברא קרמית דנלע"ד דס"ל להתוס' בגליון דאפי' כשבאתה ביום אי בדקה עצמה באותו יום ומצאה טהורה מיקרי ספורים לפנינו וכן מבואר מתוס' לקמן דף ס"ט ד"ה שבעה לנדה וכו' וז"ל שם ועוד דסוף סוף סגי לה במה שבדקה ביום הספירה ומצאה טהורה דאי אין בדיקת סוף היום עולה לספירה לא היה תקנה לבנות ישראל אא"כ יבדקו בעליית עמוד השחר דספירת לילה אינה ספירה עכ"ל מבואר בבדקה בסוף היום ומצאה טהורה מיקרי ספורים לפנינו אף שרש"י לא ס"ל כן מ"מ הגליון ס"ל הכי וצדקו דבריהם

אך לדברי הפוסקים הנ"ל ק' דמאי תירץ ר"ת משום דב"ה ע"כ דלא קחשיב חדא בשבוע וכו' הא לדעת הפוסקים הנ"ל לא קשיא כלל לב"ה סוף שבוע קמא לטבלא כיון דהשתא מוקמינן שבאתה לפנינו ביום והיא לא טבלה עד הלילה דהא בשבוע קמא לא טבלה אלא בלילה אם כן א"א למיחשב ליום הראשון שבאה לפנינו לז"נ דהא ב"ה סבירא להו ביומי וטבילה תלי רחמנא וא"כ אף שעברו ימי הלידה קודם שבאתה לפנינו אפ"ה א"א למיחשב ליום הראשון משבאת לפנינו לספירת ז"נ כיון שלא טבלה והדרה הקו' לדוכתה דה"ל לאוקמי כגון שבאתה לפנינו ביום וקחשיב ב"ש הך טבילה דסוף שבוע קמא תוך צ"ה לטבילה ואי