סדרי טהרה ו

אח"ז ראיתי בחדושי הרמב"ן למס' נדה בסוגיא זו שכתב דטפי יש להקל בטחתו בירכה מן לא טחתו בירכה אע"ג דנימא דאין א"מ בדוק הוא דחוק הוא או משום דהתם בדקה עצמה מיד כשיעור וסת דחייב עליה חטאת או אשם תלוי משא"כ בטחתו בירכה ע"ש ועיין עוד שם מה שפי' בסוגיא זו דיש לומר דשאני היכא דלא טחתו בירכה דאין קנוח העד הורג מאכולת משא"כ בטחתו בירכה ולפ"ז ניחא דברי הרשב"א הנ"ל ועי"ש דנ"מ טובא לדינא לפי פירושו גם נראה מדבריו שם דקו' הש"ס שמקשה וניחוש דלמא דם מאכולת לטהר לגמרי דאל"כ לא היה צריך לדחוק עצמו בקו' הש"ס שמקשה וניחוש דלמא דם מאכולת הוא שכ' בשם המפרשים א"כ אין לך אשה שנטמאה בנדה בבדיקה ותי' דידע דא"מ בדוק או דחוק הוא רק הכא מקשה שמא בשעת בעילת השמש הכניסה א"נ שמא על השמש היה מאכולת ועמה נכנסה ואס"ד דס"ל דקו' היא אמאי וודאי טמאה ולחייב אפילו בקרבן לא היה צריך לכל זה וכ"כ הר"ן בחדושיו ולפ"ד הרמב"ן אני חוכך מאד אם יש להקל מחמת הכינים הנמצאים בא"מ במקום שער ולבדות חלוקים בין זמננו זה לזמן הגמרא אשר לא נזכר בשום פוסק (ולא מוכח דתולין בכנה בכה"ג אלא מן הרשב"א בתה"ק מדתלי טעמא דטמאה משום דא"מ דחוק משמע הא לא"ה טהורה וכמ"ש הב"י וגם זה אינו מוכרח) ואע"ג שבחוש ראינו שנמצאו כינים מ"מ י"ל כמ"ש הרמב"ן דאין הקינוח גורם למעך הכינים ובפני' בא"מ בדוק הוא ובפרט לפמ"ש הב"י שם דמה שפי' רש"י בסוגין דנמצא המאכולת רחוק מן הדם היינו שלא לטמא ודאי אבל מספק טמא אפי' נמצא המאכולת על הדם ממש יע"ש. (מיהו י"ל דודאי בזמן הש"ס שהיו מגלחין למקום השער וכמבואר בשב"י מש"ה לא תלינן אפי' אי לא נימא דא"מ בדוק הוא אבל בזה"ז דשכיחי בא"מ מאכולות דמי להניחו תחת הכר או תחת הכסת ואף ע"ג דהתם במשוך טמא י"ל דוקא בידוע שהוא משוך משום דחזקת משוך הוא מקנוח משא"כ היכא דליכא למיקם עליה מקילינן וצ"ע ועיין בסי' ק"ץ מ"ש)

לפי מה דפסקינן לקמן בסימן ק"ץ והוא מן הרשב"א בס' תה"א בשער הכתמים דמי שא"י בדמיונו תולה כתמי' במה שנתעסקה עד שברור לה שאינו דומה דאז אינו תולה וה"ה במאכולת בזה"ז תולין בה כל מראה אדום אף שאמרו דדוקא מאכולת של ראש דומה לד"נ לפ"ז אפשר לומר דאף דמסקינן דא"מ בדוק הוא דחוק הוא ה"מ לענין מאכולת של הראש דהא אמרינן בדף י"ט ע"ב דהא דתולה במאכולת דוקא במאכולת של הראש אבל מאכולת של שאר הגוף ל"ד לדם נדה וא"כ נ"ל דהא דתלינן במאכולת מדינא דגמרא משום דמאכולת של הראש מצוי בשאר הגוף ולפ"ז י"ל דהא דאמרינן דא"מ בדוק הוא היינו לענין מאכולת של הראש אבל שאר מאכולת מצוי שם כאשר החוש יעיד ע"ז וא"כ אנן דלא בקיאי' במראות דמי' תלינן

(ג) אעפ"י שלא יצא לחוץ כו'. ודוקא אם נעקר מן המקור ויצא מבין השינים ולחוץ אבל מבין השינים ולפנים ובין השינים עצמן כלפנים ועמש"ל סי' קצ"ד וסי' קצ"ו וז"ל הרמב"ם בהלכות א"ב פ"ג האשה מטמאה בין באונס בין ברצון ואפילו לא יצא הדם לחוץ ולא נעקר מן המקור ועדיין הוא בביה"ח טמאה וביה"ח זו בין השינים מקום שמגיע אליו האצבע בשעת גמר ביאה ובין השינים עצמו כלפנים בזה"ז שאין בקיאות בדבר כל שהאשה מוציאה דם בעד שלה טמאה עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו דכל עיקר דין זה אינו אלא כשנשאר בפנים ולא יצא לחוץ הוא דאיכא לאפלוגי בין השינים ולפנים או בין השינים ולחוץ אבל אם אחר כך יצא לחוץ ע"י בדיקת עד הרי יצא לחוץ וטמאה וא"כ מה זה שכתב בזה"ז וכו' דבזה וודאי דטמאה ועיין בתוספות דמ"ב ע"ב ד"ה שהוציא: (ד) טיפת דם כחרדל. כתב הש"ך וה"ה פחות עכ"ל וכ"כ רש"י להדיא דף י"ד ע"ב ז"ל שם אפילו כעין חרדל ופחות מכן עכ"ל וכ"מ בסוגי' דר"פ מפלת א"ה לא יסתור בזיבה ע"ש ולחנם נתחבטו הגאונים בשו"ת שב"י בסימן ל"ח ול"ט והגאון מהרש"ך הביא ראיה מדברי רש"י דף מ"ב דמדינא מטמא אפילו בכ"ש. אך מ"ש הגאון מ"ו בעה"מ תשובה הנ"ל דא"ל דכ"ז נכלל בחומרא דר"ז אף שהוא מושג מדברי רש"י הנ"ל דמשמע מדינא בפחות מכחרדל מטמא מ"מ י"ל דנכלל בחומרא דר"ז לענין זה דוודאי מדינא טמאה היכא דידוע בודאי שבא מן המקור אבל מספקא תלינן שבא מן הצדדים דאין דרך לדם מועט כזה לבוא מן המקור וכמאמר הרופאים שם בתשובה ובתשובת עה"ג אף שדבריהם נסתר מן הש"ס דמוכח דאפשר לבא מן המקור אפילו כ"ש וכעובדא דר"א ב"צ דר"פ המפלת מ"מ י"ל דוקא שבא מן המקור בודאי וכגון שהרגישה שנפתח מקורה וכמ"ש בתשובת אמ"ו הגאון סימן ל"ט יע"ש אבל מסתמא תלינן טפי מן הצדדים דעכ"פ מלתא דל"ש הוא שיבא מן המקור דם מועט כזה ומכח חומרא דר"ז מחמרינן אפילו בכחרדל ובפחות מכן וכן מצאתי בב"ח סימן זה וז"ל ולפענ"ד נכון הוא דבפ' יוצא דופן דמ"א אר"י מקור שהזיעה כב' טיפות מרגליות טמאה ודוקא תרתי אבל חדא אימא מעלמא אתי' פי' מן הצדדים וזה יאמר כאן דהחמירו בנות ישראל אפילו טיפת דם כחרדל אעפ"י שאינה כ"א טיפה אחת לא תלינן דמצדדי' אתי עכ"ל הרי ממש כדברינו וכ"נ מסוגיא דף נ"ב ע"ב ובתוספות ד"ה ג' גריסין שאין דרך אשה לראות פחות מן גריס וכמ"ש בחדושי גמרא ונ"מ היכא דאיכא ספקא יש להקל דאף ע"ג דבנות ישראל החמירו היינו בחדא ספקא אבל היכא דאיכא עוד ספקא יש לצרף לס"ס הך ספק שמא מן הצדדים ולקמן בסי' ק"ץ וסי' קצ"א נכתוב מזה עוד

(ה) ואין חילוק. מה שכתב בס' כו"פ על הרב במנ"י שיצא חוץ לגדרו גדר חכמים ליתן מכשול לפריצי הדור לחלק בין פנויה לנשואה יפה כ' וז"ל הרא"ה בס' החינוך מצוה צ"ה וז"ל וכדומה לזה אמרו ז"ל בענין הנדה מ"מ אמרה תורה שתשב ז' ימים שתהא חביבה עליו ביותר ובאמת שאין זה לדעתם תכלית הכוונה בדברים רק להודיע כי ענין המצוה יסבול הרבה רמזים מלבד עקרים גדולים וחזקים עכ"ל

קפד (א) או מל'. בש"ך סק"ב וסתם וסת מל' יום והיינו אם לא קבעו וסת עכ"ל מלשונו משמע דאף לקולא אמרינן לענין זה דאפילו שאין לה וסת מותרת לשמש בלא בדיקה תוך עונה בינונית והוא תמוה דא"כ הא דפליגי בש"ס באשה שאין לה וסת דלר"מ תצא ולר"ח ב"א מהני בדיקה במאי פלוגתייהו הא כל אשה שאין לה וסת מ"מ עונה בינונית יש לה וכ"ז שלא קבעו וסת לעולם יש לה עונה בינונית א"ו הא דאמרינן סתם אשה יש לה עונה בינונית היינו להחמיר שכ"ז שלא קבעה וסת צריכה לחוש לעונה בינונית אבל לענין זה דתשמש בלא בדיקה ל"מ אפי' בתוך עונתה אסורה לשמש בלא בדיקה כ"ז שלא קבעה וסת לשיטת הרמב"ם וסייעתו ואפשר דהש"ך מיירי בתחילת ראיה דידה דלא נודע למתי תקבע וסת מותרת לשמש בתוך למ"ד משום דמסתמא תקבע הוסת ליום למ"ד ובש"ס ולקמן סימן קפ"ו מיירי שראתה כמה פעמים ולא קבעה וסת הא חזינן דלא קבעה ביום למ"ד כסתם נשים ומש"ה אסורה עד שתבדוק אפי' בתוך למ"ד אחר זה ראיתי בב"ח סימן זה שכתב כן בהדיא:

(ב) ולא משאר קרבות אלא מתה"מ בלבד כו'. בט"ז ס"ק ג' כ' וז"ל ול"נ שאסור מן הדין לדעת הרא"ש וראיה מסי' שמ"ב עכ"ל וע"ז כ' בתה"ש ואין דבריו מוכרחים דש"ה דיצרו תקפו שלא בעל עכ"ל ואני לא מצאתי כלל ברא"ש שאוסר בחיבוק ונישוק בדינים אלו שבסי' שמ"ב אמנם ברי"ו אוסר בחבוק ונישוק גבי אבל הובא בהגהות ש"ע סי' שפ"ג יע"ש ועיין בתשובת הרדב"ז ח"ד סי' קס"ג שכ' בפשיטות להתיר:

(ג) אותו היום כו'. בש"ך ס"ק ז' הביא דבריו הג"מ בשם א"א דבעינן י"ב שעות שוות שכ"ד מהם הוא מעל"ע ע"ש גם הביא דברי הא"ז והראב"ן דבעינן כ"ד שעות וכבר כ' האחרונים שאין לזוז מדברי הש"ע שהוא כדעת רוב הפוסקים ובפרטות דקיי"ל וסת דרבנן ובס' כו"פ כ' סעד לדברי הא"א מסוגי' דמס' שבת דף פ"ו דשמעתתא דפולטת ש"ז דמקשה התם נתנה קאמרת או ראויה קאמרת וא"ל ראויה קאמינא והוא תמוה חדא למאי נ"מ השתא אי נתנה תורה לט"י או לאו ועוד דמשני ראויה קאמינא דמנ"ל זה ואי הוי הלמ"מ נמי ק' למאי נ"מ נאמרה זה לדורות אמנם לפי דברי הא"א ניחא דה"ק כיון דאמרת ניתנה התורה לט"י דמשמע אליבא דכ"ע מש"ה מקשה ניתנה קאמרת או ראויה קאמרת דלר"ע דס"ל חמשה עונות קפיד קרא ולדידיה היה הפרישה יום ד' בהשכמה ומעתה יום ד' ואחריו ליל ה' הם ב' עונות ויום ה' ואחריו ליל ו' המה ג"כ ב' עונות נמצא ביום וי"ו בהשכמה כבר היה ד' עונות וא"כ יום וי"ו שהוא עונה חמישית וא"כ בסיון שהיום ארוך יותר מן י"ב שעות הי' אפשר להם לטבול אחר י"ב שעות על היום ועדיין לא שקעה החמה והיה אפשר להיות הערב שמש מש"ה מקשה מאי דעתך אי הי' אפשר שהיה להם הערב שמש כדעת הא"א די"ב שעות מיקרי עונה או נימא דכל היום כמות שהוא הן יום ארוך או קצר מקרי עונה וא"כ ניתנה התורה לט"י וע"ז השיב ראויה קאמינא כדעת הא"א והא דמק' מעיקרא והא ט"י נינהו היינו למ"ד דבימי' תליא מלתא עכ"ל ול"נ דבלא"ה יש ליישב סוגיא זו דהא יש לדקדק עוד בסוגיא זו דלמאי דמשני ראויה קאמינא ואם כן ע"כ שכולן היו טובלין מבע"י וסמכו עצמן שלא יפלטו ואם יפלטו עוד אח"ז יטבלו שנית בלילה א"כ ק' הטורח הזה למה להכניס עצמן בספקא היה להם להמתין עד הלילה ויטבלו אחר שהתורה התירה להיות ט"י ומה להם להצטדק יותר ולהחמיר על עצמן מה שלא החמיר עליהן הקב"ה לכן נ"ל עפ"י מה דאיתא במס' יבמות דף מ"ו ע"ב פלוגתא דר"א ור"י במל ולא טבל דר"א יליף מאבות ור"י ס"ל באבות נמי טבילה הוי מנ"ל מהכא ויקח משה את הדם ויזרוק וגמירי דאין הזאה בלא טבילה ור"י טבילה באמהות מנ"ל סברא הוא במה נכנסו תחת כנפי השכינה וכ' התוס' דאע"ג דקיי"ל דאין הזאה בלא טבילה אפ"ה מקשה שפיר טבילה באמהות מנ"ל משום דשמא האמהות לא היו בכלל אותה הזאה ע"כ ואותה הזאה נעשה בחמישי בשבת קודם מ"ת וכפירש"י בחומש ובפ' ר"ע וא"כ הנשים דלא היו בכלל הזאה זו מ"מ בלא טבילה לא סגיא להו דבמאי נכנסו תחת כנפי השכינה אך אותן נשים שהיו נשואות והיו צריכין טבילה משום פולטת ש"ז י"ל דטבילה זו שטבלו בליל שבת עולה להן נמי משום טבילות גירות וכדאמרינן לעיל דף מ"ה ע"ב אמר ר"י יכילנא לאכשורי בה ובברתה כדר"א דאמר ר"א מי לא טבלה לנדתה ופי' רש"י דטבילות נדה עולה לשם גירות והכי אמרינן שם נמי מי לא טבל לקריו אלמא דטבילה אחת עולה לכאן ולכאן וא"צ לטבילה בפ"ע לשם גירות וא"כ אותן נשים ששימשו עם בעליהן המתינו בטבילות גירות עד ליל שבת שהיו טובלין משום פליטה ועלתה נמי לשם גירות אך איתא לקמן דף מ"ו ע"ב אין מטבילין לגר בלילה מ"ט משפט כתיב ביה וא"כ בע"כ כולן היו צריכין לטבול לשם גירות ביום ולא היה אפשר להמתין עד ליל שבת לפי דטבילת גרים צריך להיות ביום אך התוס' כתבו שם דמ"ה ע"ב ד"ה מי לא טבלה לנדתה וכו' הא דאין מטבילין גר בלילה היינו לכתחלה מדרבנן וא"כ מדאורייתא יכולה לטבול בלילה וא"כ הנשים ששימשו עם בעליהן המתינו בטבילות גירות שלהם עד ליל שבת שהוכרחו לטבול בלא"ה משום פליטת ש"ז אך דין זה אם נימא דמעכב דדוקא בעי טבילה לגירות ביום או שאינה אלא לכתחלה מדרבנן במחלוקת שנויה בין הרי"ף והרמב"ן ותוס' (כנ"ל דצ"ל והרמב"ן שם בש"ע דלא כנראה מן באה"ג דר"ל שהוא הרמב"ם וכמ"ש שם בגליון ש"ע) דלהרמב"ן והרי"ף אפי' בדיעבד אם טבל בלילה אינו גר דס"ל דהוא מדאורייתא דמשפט כתיב ביה והוא דרשא גמורה ודעת הרא"ש כשיטת התוס' והובא בש"ע י"ד סי' רס"ח סעיף ג' ע"ש ולפ"ז ניחא הסוגיא הנ"ל דהכי מקשה נתנה קאמרת או ראויה קאמרת לפי שהיה מסופק בהא דתניא אין מטבילין בלילה מ"ט משפט כתיב ביה אי דרשא גמורה הוא ומדאורייתא או אסמכתא בעלמא הוא ומדרבנן וא"כ אי נימא דדרשא גמורה ובע"כ היו צריכין לטבול ביום וי"ל דמסתמא לא טבלו מקודם ליום ו' דכל מה שהיו יכולין להמתין בטבילת הגירות המתינו דאולי לא יפלטו אח"ז ותעלה נמי לטבילת הפליטה וא"כ אי טבלו ביום י"ל דכולן לא פלטו אח"ז ואינה אלא ראויה התורה ליתן לט"י אבל באמת מעולם לא פלטה שום אשה אחר טבילת גירות שלה או נימא כשיטת התוספות וסייעתם דטבילה לשם גירות כשרה בלילה מדאורייתא וא"כ מסתמא כולן המתינו בטבילת גירות שלהם עד הלילה משום דאולי תפליט אחר טבילתה ביום ותצטרך טבילה שנית בלילה מש"ה המתינו בטבילת גירות שלהם עד הלילה ואז יטבלו טבילה אחת משום גירות ומשום פליטה וא"כ נתנה ממש לט"י וע"ז השיב ראויה קאמינא וכשיטת הרי"ף והרמב"ן דבלאו הכי היו צריכין לטבול ביום משום טבילת גירות וי"ל דמעולם לא פלטה שום אחת אחר טבילה זו וראויה קאמינא אם פלטה אחת ולשיטת ר"ת דס"ל דטבילה במ"ת היא קודם הזאת דם וכמ"ש בתוס' מס' מגילה דף כ' ד"ה ולא טובלין וכמ"ש בכ"מ פי"א מהלכות פרה בשם הר"ש א"כ כבר טבלו כולן ביום ה' ולזה מיבעיא או ראויה קאמר או כשיטת הרמב"ם שם דטבילה הוא אח"כ. ועיין בחדושי גמרא פ' יוצא דופן ומש"ל סי' קצ"ו בעזה"י

מ"ש בש"ך סק"ז וז"ל ואה"נ דבתקופות תמוז וטבת יש לחשוב שעות זמניות וכו' ט"ס הוא וצ"ל שעות שוות ומ"ש עוד וכה"ג מצינו בכמה דוכתי וכו' לענין ק"ש ולענין חמץ בע"פ לכאורה תמוה דאדרבה התם חשבינן שעות זמניות ולא שעות שוות ואפשר לומר דכוונתו דגבי ק"ש אמרינן עד שלש שעות וכה"ג בחמץ בע"פ אוכלין כל ארבע היינו אותן שעות דקאמר כשהיום והלילה שוין אבל כשאינן שוין צ"ל לפי ענין היום א"כ י"ל נמי הא דקאמר עונה הוא או יום או לילה נמי כשהן שוין אך עכ"ז ק' מנ"ל לא"א דין זה ולענ"ד נראה דהא"א הוציא דין זה מגמ' ערוכה בנדה דף ס"ג ע"ב דגרסינן התם במתני' היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה רי"א כל היום שלה ובגמ' והתניא רי"א כל הלילה שלה לא קשיא הא דרגילה לראות בתחילת יממא והא דרגילה לראות בסוף לילה וא"כ הא דאמר ר"י במתני' כל הלילה שלה דחזיא לסוף לילה וקשיא לי טובא הא קיי"ל בכל דוכתא דמע"ה יממא הוא וא"כ נץ החמה מה שייכא הכא ועיין בשו"ת חה"ש סי' כ"ד שהרגיש בזה ומה שתי' הוא דוחק גדול יע"ש (ובלא"ה דברי חה"ש באותה תשובה שם תמוה מה שחשש בכתם משום וסת וכבר מושג הוא בס' מ"י ס"ס ק"ץ) והכא כיון דחזיא עם הנץ החמה הרי ראתה ביום והכי ה"ל לומר היתה למודה להיות רואה עם ע"ה וכו' וזה דוחק דוסתות האשה תליא במהלך החמה וגם הרמב"ם לא כ' רק היתה למודה להיות רואה ביום אסורה כל היום כו' ולא תליא כלל בהנץ החמה (ועיין מ"ש לקמן סעיף ד') אמנם לפי דברי א"א ניחא דהש"ס מיירי ביומי ניסן ותשרי ומבואר בס' ח"י מהלכות פסח סי' תנ"ח הא דביומי ניסן ותשרי היום והלילה שוין היינו מהנץ החמה ועד תחלת השקיעה והוא מהלך שלשים מיל בי"ב שעות ומש"ה כ' הרמב"ם דמהלך מיל הוא ב' חומשי שעה וכן הסכימו עמו כל חכמי התכונה וא"כ מעמוד השחר עד הנץ החמה שהיה מהלך ה' מילין שייך ללילה וכה"ג מתחלת השקיעה ועד צה"כ שהוא ג"כ מהלך ה' מילין שייך ג"כ ללילה וכמ"ש הש"ך בנק"ה דהכי חשבינן היום ארוך דמחצה העודף חשבינן בוקר ללילה שעבר ומחצה עודף השני חשבינן בערב לילה הבא וא"כ ביומי ניסן ותשרי שייך מע"ה עד הנץ החמה ללילה שעבר וא"כ דברי א"א נכונים וברורים כנלע"ד

בש"ך ס"ק הנ"ל ובא"ז כו' וז"ל פורש אדם מאשתו סמוך לוסתה כ"ד שעות עכ"ל ובס' שנדפס מחדש ושמו תפארת למשה כ' וז"ל ול"נ דהא"ז מיירי בלא בדיקה דאז אסורה לשמש כ"ד שעות קודם וסתה דהיינו מעל"ע דהא קיי"ל דכל הנשים מטמאין למפרע מעל"ע אם לא בדקה עצמה אף דהיינו דוקא לטהרות ולא לבעלה היינו דאין בעלה חייב א"ת בדיעבד אבל לכתחילה צריכה בדיקה תוך מעל"ע של שעת וסתה דשמא כותלי בה"ר העמידו והוי כהגיע שעת וסתה לענין זה וגרע מאשה שאין לה וסת דהרבה פוסקים ס"ל דצריכה בדיקה והלא ר"ע מטמא אף למעלה למפרע ודאי דיש לחוש לדבריו לכתחלה שלא לשמש בלא בדיקה תוך מעל"ע וע"י בדיקה אינה אסורה אלא אותה עונה ולפ"ז אם רגילה לראות באמצע יום אסורה לשמש למפרע מעל"ע עד חצי יום שלפניו והא"ז ס"ל דאיירי ברגילה לראות בסוף היום ודוק היטב נ"ל ברור לדינא עכ"ל מלבד מה שדבריו רחוקים בכוונת הא"ז אין דבריו ברורים כלל ושכח המשנה דריש מכילתין דכל אשה שיש לה וסת ד"ש ואין כאן שום טומאת מעל"ע והכי פסקינן כסתם מתניתין זו ואם כן למה הצריך הא"ז בדיקה כ"ד שעות מקודם באשה שיש לה וסת

תו כתב שם אמ"ש הש"ך לפרש כוונת הא"ז דאם רגילה לראות ביום קבוע ואין לה שעה קבוע א"כ כאלו כל היום וסתה דמי דאשה שוסתה כל היום צריכה לפרוש כל הלילה שלפניו עכ"ד וכ' ע"ז בספר הנ"ל ולא ידעתי מנ"ל הא דמ"ש מרגילה לראות סוף כל הלילה דמותרת בתחלת היום שלאחריו או בתחלת היום דמותרת ליל שלפניו עכ"ל וכן הקשה בס' מנ"י ולק"מ כיון דחכמים אסמכוהו אקרא דצריך לפרוש עונה סמוך לוסתה וא"כ ברואה מתחלת היום נתקיים תק"ח שהוא פורש אחר הוסת באותו יום וכן בדרכה לראות בסוף הלילה היא פורשת כל הלילה שקודם לוסתה וא"כ מתקיים תק"ח משא"כ בשאין לה שעה קבוע א"כ כל אותה עונה לא מקרי סמוך לוסתה אלא כל אותה עונה שעת וסתה מקרי ומתקנת חכמים צריכין לפרוש